"צלקת מהמשטרה לכל החיים" "נעדר, לא נורא שיעדר עוד קצת", "מיותרת בעולם הילדה הזאת"
אין די מילים לתאר את התחושות העולות מהידיעה ששודרה אמש בחדשות כאן. ידיעה שמצליחה לחשוף את מה שעומד מאחורי מונחים כמו: תרבות ארגונית של טיוח, זילות בחיי אדם וכוחניות. כך בדיוק היא נראית. לתשומת לבכם, אעפ"י שהידיעה מתמקדת ברובה ביוצאי אתיופיה, היא מראה לנו שתרבות מסוג זה, תרבות המושרשת היטב בקרב מי שאמון על בטחוננו כאזרחים, אינה עושה הבחנות רק על בסיס צבע עור וכי סופה להתפשט ולפגוע באזרחים מעוטי יכולת וחסרי ישע אחרים.
ותגובתה של משטרת ישראל? זו שוב פעם מעמידה במרכז את יוצאי אתיופיה במקום את נציגיה שלה, וכמובן פונה לאמצעי הענישה הנמוך ביותר הידוע גם כ"צעדים משמעתיים" פריבילגיה משטרתית כבר אמרנו? לצערנו הרב, זו התגובה האוטומטית, לזרוק את הכדור חזרה אלינו, לתת מס שפתיים ולמסמס.
התגובה היחידה המתקבלת על הדעת היא הדחת החוקרים והקצינים המתבטאים באופן שמעיד על מוסר ירוד, תגובה שיש בה אמירה חד משמעית כי לאנשים אלו אין מקום במשטרת ישראל.
