העדר סמכות הורית היא הגורם המרכזי לעלייה הדרמטית של תופעת האלימות והפשיעה בקרב ילדים ובני נוער.
המשפחה האתיופית נמצאת במשבר, שנובע מהמעבר למדינה ולתרבות חדשה. השלכותיו של אותו שינוי קשות וניכרות בתחומי חיים רבים. ההורים מאבדים את מקומם וביטחונם ביכולתם לתפקד כבעלי סמכות. ביטויים מובהקים לכך הם בלבול תפקידים בין ההורים לילדיהם, תחושה חזקה מצד ההורים של אובדן שליטה על המתבגרים, התערבות בחיי הילדים שפוחתת ומכלול קשיים הקשורים בקשיי ההסתגלות לסביבה החדשה. לעומתם, הילדים מסתגלים מהר מאוד לסביבה החדשה, אך מהר מאוד הם מאבדים את זהותם ווכך גם, במקרים רבים, את בטחונם העצמי. מכאן מוסברת הנטייה לחפש זהויות חדשות. תופעה זו מוצאת ביטוי בדמות חיקוי סגנונות תרבות אפרו אמריקאיות. למעשה, הילדים ובני נוער נמצאים במצב של חוסר יציבות בזהות העצמית. מחד גיסא, ניתן למצוא כי הם התרחקו מהמוצא ומהתרבות שלהם ומאידך גיסא, הם אינם מרגישים שייכים לתרבות המקומית, לכן הם מחפשים פורקן וביטוי עצמי דרך אלימות ומרד כלפי הורים, מורים וכלפי כל מי שמנסה לעזור.
במושג סמכות הורית, הכוונה ליכולת של ההורים לשלב מתן חום ומתן אוטונומיה פסיכולוגית למתבגר, יחד עם דרישהלהתנהגות בוגרת, היענות לכללים ולחוקים המקובלים במשפחה והימנעות מעשיית מעשיםהעלולים לפגוע בו. באתיופיה לסמכות הורית הייתה משמעות רבה בעיני המשפחה, כלומר הילדים שמעו בקול ההורים, ההורים לא הכירו את המילה "לא", מה שההורים אמרו היה מקודש בעיני הילדים. באתיופיה היתה היררכיה ברורה ומוגדרת מאוד. לכל אחד מבני המשפחה היה תפקיד מוגדר ובאחריותו היה למלא את התפקיד שהוטל עליו. האב היה הסמכות העליונה בבית והאם הייתה בבחינת שנייה לו. גם בין האחים הייתה חלוקת סמכות, לפיה האחים הגדולים היו אחראים על הקטנים במשפחה. האחים הקטנים תמיד שמעו בקולם של האחים הגדולים וכולם יחד קיבלו את סמכותם של האב והאם במשפחה, אחרת הופיעו סנקציות חינוכיות. רק לסבר את האוזן עד כמה היררכית הסמכות הייתה חזקה: המעמד של הילדים וסמכותם נקבעה לפי מקומם בלידה ועל כן לכל ילד שנולד ניתן בנוסף לשם שנתנו לו הוריו,שם שבו האחים הקטנים השתמשו, זאת על מנת לתת כבוד ועוצמה לאח הגדול.
בישראל המצב הפוך לחלוטין משהיה נהוג באתיופיה. להורים אין את הסמכות והעוצמה שהיו להם בעבר; התקשורת בין ההורים לילדיהם התערערה ועמה גם הסמכות ההורית. הילדים לא יכולים להבין את ההורים ולהיפך, בגלל שהם מדברים בשפה שונה. הילדים גם לומדים את התרבות המקומית ששונה לגמרי מהתרבות שהייתה מוכרת באתיופיה. מנגד, ההורים נשארים מאחור מכיוון שקשה יותר להם לתפוס את השפה ואת התרבות המקומית. תופעה ידוע במצב זה היא היות ההורים זקוקים לסיוע של ילדיהם בהתמודדות עם השפה העברית. במידה רבה וכתוצאה מכך, הסמכות עברה לחזקת הילדים. איבוד הסמכות ההורית נושאת בצידה תופעות כמו תחושת הבושה של הילד בהוריו, זאת בגלל אי ידיעת השפה ותרבות שאינה מתאימה למקום. ההורים, שבמקרים רבים שהתייאשו מילדיהם, מאשימים לא פעם את הממסד שגרם להתערערות סמכותם ומגלגלים את האחריות על ילדיהם לממסד. הממסד מצידו לא מצליח למלא את מקומם של ההורים.
העדר הסמכות ההורית במשפחה האתיופית הוא הסיבה העיקרית לכך שכיום אנו עדים להידרדרותם של בני הנוער בקרב הקהילה האתיופית למקומות שאינם מאפיינים את תרבות מוצאם ולא אפיינו תרבות זאת בעבר, כגון: שוטטות, פשיעה, אלכוהול וסמים.
כאן ראוי להעלות את השאלה, האם ניתן להחזיר את סמכותם של ההורים בקהילה האתיופית ? לדעתי כן, וזאת ניתן לעשות באמצעות פעילויות, כגון הפעלת תוכניות העצמה והדרכה להורים. פעילויות שכאלו עשויות לחולל שינויים משמעותיים, עיקרם נוגע לפתוח ושיפור התקשורת עם ילדים, הרחבת רמת המעורבות בחייהם, רכישת כלים ממוקדים לזיהוי צרכי הילדים ופיתוח יכולת לסייע ולתמוך בהם בעת הצורך. הרחבת סמכויות צריכה להיעשות לא רק בקהילה האתיופית, אלא בחברה הישראלית כולה. אני סבורה שלא רק הורים מהקהילה האתיופית איבדו את סמכותם כהורים, אלא גם כלל ההורים בחברה הישראלית.
לפי התפישה הרווחת בחברה הישראלית בכללותה הכול פועל "לטובת הילדים"; צריך לעשות הכול בשביל הילדים, להורים אסור לחנך את ילדיהם בדרך שהגדירו מראש. לדוגמה: במשפחה אתיופית מספיק שהאבא היה מרים גבה ומסתכל על הילד, מבלי להרים את הקול, זאת כדי שהילד יידע שהוא לא היה בסדר. במקרים קיצונים גם מכות בטוסיק היו חלק מחינוך ולא נחשבו לאלימות כלפי ילד. הילדים מצידם ידעו שהמדובר באקט חינוכי ותו לא. מנגד, המדיניות בישראל היא שהורה שמרים ידיים על ילד הוא אלים, שאין במעשה לשמש אקט חינוכי ואף יש להיענש עליו. בנסיבות אלו נוצר אף מצב לפיו הורים יוצאי אתיופיה חוששים שמא ילדיהם יתלוננו עליהם בפני רשויות החוק .
לשיטתם של רבים מההורים יוצאי אתיופיה, המדינה נטלה מהם את השליטה על חינוך ילדים ולהם כמעט ולא נותרה סמכות ושליטה עליהם. רשויות המדינה מצידן אינן מתמודדת עם ההשלכות שיש לערעור הסמכות ההורית. מכל זאת עולה כי הדרך היחידה לחזרת הסמכות ההורית היא על ידי כך שרשויות המדינה יסירו את התנגדותם לשיטות החינוך לפיהן נהגו יוצאי אתיופיה בארץ מוצאם; על הממסד לנקוט בדרך של עידוד ההורים להיות גורם של סמכות ובעל יכולת להעניק לילדיהם חום ואהבה.
דרך נוספת שיכולה לתרום עבור חיזוק נסמכות ההורית הנה הכנסת תכנים היסטוריים, תרבותיים ומנהגי הקהילה האתיופית למערכת החינוך, על מנת שהילדים ממוצא אתיופי ואלו שאינם כאלה יטיבו להכיר את הקהילה האתיופית. פעילות שכזו יכולה למנוע מצב שבו הילדים ממוצא אתיופי חשים בושה בזהותם. מציאת ערך בתרבותם תלמד אותם גם לכבד את הוריהם מבלי להתבייש בהם. היכרות מצד החברה הישראלית הרחבה עם זהותם של יוצאי אתיופיה תאפשר חיבור טוב יותר אליה, שכן יש בכך להרחיב את המודעות זה לגבי זהותו של זה, זאת בחברה המורכבת מפסיפס של תרבויות רבות.
המדינה אינה יכולה עוד להמשך במדיניותה הקיימת! המחיר שהדבר יישא כבד מדי. כבר היום אנו עדים למה שקורה עם הנוער יוצא אתיופיה בשטח; כל סופי שבוע אנו עדים למקרי אלימות קשים בין בני נוער, לשתיית אלכוהול, צריכת סמים וסחר בהם. לרבים נפתחים תיקים במשטרה. המשך המצב הנתון עשוי להביא לכך כי בעתיד לא רק שההורים לא ישלטו על חינוך ילדיהם, אלא גם המדינה לא תוכל להתמודד עם המתרחש.
אני מאמינה שכל הורה רוצה בטובת ילדו ויעשה את המקסימום על מנת לחנך וקדם את ילדו לדרך הטובה ביותר. כיום ישנה הכרה הולכת ומתרחבת בציבור בנוגע לחשיבות של הסמכות ההורית. על רקע זה נשמעות קריאות להשבת סמכותם. סמכות הורית היא אינה רק מושג לגיטימי וחיובי אלא היא תנאי הכרחי לקיומה של מערכת יחסים תקינה בין ההורה לילד. לפיכך, אני מציעה להכניס תכנים חינוכיים במערכת החינוך בנוגע לסמכות הורית כחלק אינטגראלי, החל מבית הספר היסודי. כך הילדים יטיבו להפנים את סמוך הוריהם כבר מגיל קטן. ובהנחה כי המילה סמכות באה מהמילה לסמוך, כאשר יש סמכות בין הורה לילד, במקום מאבקי כוח של שליטה מתבסס הקשר בין הצדדים על אמון, אהבה הערכה וכבוד.
מאת:
וורצ'אדר קרן אגניהו, סטודנטית לתואר שני בלימודי משפחה
המסלול האקדמי המכללה למנהל, קמפוס ראשון-לציון.
