דני אדמסו
אתמול, 23 במארס, התפרסה כתבה בעמודו הראשון של "הארץ", כותרתה: "קריאות בקהילה האתיופית: רוצים בתי"ס נפרדים". מהכתבה עולה כי בקהילת יוצאי אתיופיה רווחת התפישה לפיה ייטב לתלמידים מבני קהילתם ללמוד בבתי-ספר נפרדים.
ממצא זה מופרך מיסודו, והוא מאיים לשמוט את הקרקע תחת תפישת חייהם של יוצאי אתיופיה, המבקשים להיות חלק בלתי-נפרד בחברה הישראלית. החשש הוא כי אמירות מסוג זה משמשות את מנהלים ומורים בבתי-ספר להמשיך במדיניות של הפרדה גזעית.
בכתבה, פרי עטו של אור קשתי, מובא קולו התומך של מנכ"ל עמותת "פידל", רוני אקלה, בדבר חיזוק מקומם של בתי-ספר הנועדים עבור תלמידים יוצאי אתיופיה לבדם. אמנם, עמותת פידל היא בין הארגונים המשמעותיים בתוך קהילת יוצאי אתיופיה, אך אינה אמונה על הגדרת רצונם של כלל בני הקהילה.
החשש בעניין זה אינו מצטמצם רק בכל שנוגע לתפישתם של מנהלים ומורים, מתייחס גם להתנגדות מפני הבניית כל תובנה בחברה הישראלית לפיה אנו, בני קהילת יוצאי אתיופיה, תומכים בהפרדה הגזעית שננקטת לא פעם כלפינו.
דברי אלה נתמכים בתגובתה של אבירמה גולן", שהביעה דעתה בנושא, בסמוך לכתבתו של קשתי, במאמר דעה ("לא זו הדרך"). בין השאר היא כותבת: "פידל משחקת לידי מי שלא רוצה שילדיו יישבו בכיתה עם כהי-העור מאתיופיה ואקלה משדר למעשה כי עולי אתיופיה הפנימו את כשלון המערכת: אם משרד החינוך לא הצליח לעצור את הנשירה, תבוא "פידל" ותעלים את התלמידים הבעייתיים, לכאורה, ובמשרד החינוך יוכלו לטעון שאין בעיה".
קשתי כותב כי "לדעת פעילים בעדה האתיופית הסיפור של 'הדרים-בוגלה', שנושא בגאווה את המורשת האתיופית, מדגיש את הצורך במסגרות חינוך נפרדות ליוצאי העדה". בכך יש כדי להפוך מציאות עגומה לכדי אידיאולוגיה; בית-הספר הדרים-בוגלה נוסד בגלל מציאות שהכתיבה את הקמתו כמוסד נפרד עבור תלמידים יוצאי אתיופיה, ולא כיישום לאידיאולוגיה כלשהי.
נכון, אומנם הדרים-בוגלה הוא מקור של גאווה עבור כולנו, אך לדעתנו אין בכך להדגיש את הצורך במסגרות חינוך נפרדות ליוצאי אתיופיה, אלא לחזק את הדעה בדבר הצורך באזכור מקומה של ההיסטוריה של הקהילה, של דמויות בעלות שיעור קומה רוחני ודמויות בעלות שיעור קומה מנהיגותי. את זאת ניתן לעשות גם בבתי הספר הטרוגניים.
טוב יהיה לחברה הישראלית הרחבה, אילו תיחשף בפני אירועים ודמויות חשובות הלקוחות מההיסטוריה של יהודי אתיופיה, ולהפכם לחלק מהזיכרון הקולקטיבי הישראלי-יהודי. מכאן ועד להסקת מסקנה מכך שקהילת יוצאי אתיופיה מעוניינת בבתי-ספר נפרדים רחוקה הדרך.
לא הכול תחום בין אינטגרציה או סגרגציה. בתווך נמצאים אנשים, הורים שרצונם שלא יכתיבו להם – מה טוב לאתיופים ומה שלא מטובתם, כאילו היו גוש אחד. המקרה של בית-ספר הדרים-בוגלה הוא מקרה מיוחד וכך יש להתייחס אליו. הצלחתו חשובה ומעידה על מעורבות הורים, השקעה כלכלית, ומסירות חינוכית ערכית של הנהלת בית הספר. את תכני הלימוד שבו יש ודאי להעתיק למקומות נוספים. כל טענה אחרת, ממנה מצטייר כי הצלחת בית-הספר קשורה בהיותם של מרבית התלמידים יוצאי אתיופיה היא מטעה.
כמו בבית-ספר זה, כך בבתי-ספר אחרים המצויים באזורים של דלות והזנחה, נדרשת השקעה רבה יותר, ללא קשר למוצאם של התלמידים. לצערנו, אנו עדים למקרים בהם תלמידים, מקבוצות אוכלוסייה שונות ומגוונות בחברה הישראלית, אינם זוכים למצות את יכולותיהם, בגלל היעדר השקעה מצד המדינה. לפתחה האחריות לעתידם של קבוצות אלה, בכללם רבים מיוצאי אתיופיה, ללא נקיטת כל מדיניות של הפרדה.
ראש ובראשונה נתונה האחריות בידי משרד החינוך. עליו מוטלת האחריות להכשרת המורים, למנוע תופעה לפיה המורה אינו מסוגל לחנך כיתה הטרוגנית ואינו מסוגל לענות לצרכי כל תלמידיו. זו הבעיה בראשיתה – מוגבלותה של המערכת החינוך, שאינה מסוגלת לצייד את המורה בכלים הנדרשים לו עבור מילוי חובתו עבור תלמידיו, לא משנה באיזה צבע הם.
כאשר 50% ויותר מתלמדיו של המורה הם ממוצע אתיופי, בעוד הוא אינו יודע דבר על עולם המושגים שממנו הם באים, הם הופכים לבעיה ומגבלה של המערכת החינוכית כולה. התשובה למצב זה אינה טמונה בהנצחת הוויכוח אודות משמעות מערכת של מושגים כמו אינטגרציה וסגרגציה, אלא ביציקת תוכן ממשי להכרזות הממסד בדבר רצון ממשי לקליטת יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית.
