זיווה מקונן דגו

צילום: אבי מספין

השנה החלטתי שאני מפסיקה לאכול כל מחמצת, כולל מוצרי גבינה, ממש כפי שנוהגים הקסים, חכמי הדת שלנו. ההחלטה התקבלה בעקבות עבודתי עם הקסים, בפרויקט לשינוי חברתי ומנהיגות, שראשיתו לפני שנתיים, אז פעלתי במסגרת השתתפותי בתהודה, בית המדרש למנהיגות יהודית ואותו אני ממשיכה היום, במסגרת עבודתי כמנהלת יחידת קהילה באגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה.

פסח של יהודי אתיופיה נשתמר כפי שבני ישראל צוו לקיימו מאז יציאת מצרים. עם הגעתנו לארץ הקודש, נמנעו מלבטא את מורשתנו בחברה הישראלית, ועברנו תהליך של כניסה אוטומטית לתרבות ההלכה היהודית, מבלי לנסות לשמר את האלמנטים המשמעותיים, שבזכותם יהודי אתיופיה שרדו כקהילה מבודדת מכלל ישראל למעלה מ- 2500 שנה. באתיופיה, כשמסביב אוכלוסייה נוצרית עוינת, לא היה זה מובן מאליו לשמר את היהדות. ולכן, לאבד את הכל בבת אחת, בגלל צורך ורצון להשתלב ולהיטמע כחלק מעם ישראל, הוא לדעתי אסון תרבותי. כדור המעבר מוטל עלינו לשמר ולהנציח את התרבות היהודית שנשתמרה באתיופיה, לא מתוך בידול מקהל ישראל, או חלילה לא כנגד ההלכה. זוהי חובתנו המוסרית, הערכית והיהודית.

פסח אצל יהודי אתיופיה/ יפסיקה בעל-

הלכות ומנהגי פסח כפי שסופרו על ידי:

קיס ברקו תגנ'ה- רחובות

קיס אדיסו בידגלן' ביינסאי- יבנה

קיס זמנה מלקם- רחובות

קיס סמן' מהרט אליאס – ראשון לציון

קיס אביהו עזריה- אשקלון

קיס דסה מנגסטו – רחובות

יהודי אתיופיה חגגו את חג הפסח כפי שכתוב בתורה,

מה זה אומר?

אכן יהודי אתיופיה הם היהודים היחידים בתפוצות )חוץ מהשומרונים) שהקריבו את קורבן הפסח. יתרה מזו הם גם עשו את כל הטקס שהתקיים בעת יציאת מצרים. חג זה הוא אחד החגים המרכזים בקרב יהודי אתיופיה.

ליל פסח הקרוי "ליל הסדר" בתפוצות ישראל, נקרא "קרבן" בקרב ביתא ישראל.

כל העדה החלה להתכונן לקראת פסח מראש חודש ניסן (לֶסָן, שהוא עצמו נחגג כראש השנה באתיופיה כפי שכתוב הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה ספר שמות, פרק י"ב, פסוק ב')

הקייסים החלו לחפש את השה לקורבן מהיום העשירי לחודש ניסן, שה בן שנה ללא מום, תמים- ነውርየለለውትክክልየሆነ. ה "שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן-שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן-הַכְּבָשִׂים וּמִן-הָעִזִּים תִּקָּחוּ. ו וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת-יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם" (תמים – מפרשים אותו ללא מום )

ג "דַּבְּרוּ אֶל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית-אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת" (שם).

הקורבן:

את הקורבן היו קונים כדי שיספיק לכל הכפר לפי מה שמספיק לכולם ומנגד, שלא יישאר ממנו עד למחרת בבוקר .

הקיס, שהקריב את הקרבן, אכל במשך 3-7 ימים רק קטניות מושרות, מרבית הקהילה צמה ביום י"ד, היטהרה וכיבסה את בגדיה לקראת הקורבן ולא רק הבכורים, כפי שנהוג בקהילות ישראל האחרות.

את קורבן הפסח הקריבו באותם הכפרים בהם פעל קיס. הקורבן נשחט במקום נבחר ליד בית הכנסת, ולא בשום מקום אחר. כך גם את הקורבן אכלו כל בני הכפר, ללא יוצא מן הכלל, ליד בית הכנסת. כל הקהילה הבוגרת (מגיל 15 ומעלה, וכל ראש משפחה על משפחתו) הייתה שותפה להוצאות הרכישה של השה. עם זאת, הקיס יכל לקחת על עצמו את העלות. בכל מקרה, כל אחד מהסועדים (הבוגרים) נתן סכום כסף, כפי יכולתו.

הקיס בירך על השחיטה, התפלל תפילה מיוחדת ושחט בפני כל הכפר, בשעות בין הערביים, את השה. אחר השחיטה הקיס טבל את ההיסופ בדם של השה ומרח על משקוף בית הכנסת כבכג וְעָבַר יְהוָה, לִנְגֹּף אֶת-מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת-הַדָּם עַל-הַמַּשְׁקוֹף, וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת; וּפָסַח יְהוָה, עַל-הַפֶּתַח, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית, לָבֹא אֶל-בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף. כ"ד וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, לְחָק-לְךָ וּלְבָנֶיךָ, עַד-עוֹלָם, וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב, וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר-בַּסַּף, וְהִגַּעְתֶּם אֶל-הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, מִן-הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף; וְאַתֶּם, לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח-בֵּיתוֹ–עַד-בֹּקֶר.

כה וְהָיָה כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לָכֶם–כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר; וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. כו וְהָיָה, כִּי-יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת, לָכֶם. כז וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח-פֶּסַח הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר פָּסַח עַל-בָּתֵּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת-מִצְרַיִם, וְאֶת-בָּתֵּינוּ הִצִּיל; וַיִּקֹּד הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ. הציווי לשמור "את הדבר הזה" פירושו, את הקורבן ואת התזת הדם במשקוף ובכנסה לבית הכנסת לדורי דורות ובלי קשר לקיום בית המקדש. (שם)

יהודי אתיופיה למדים מהפסוק "…ושמרתם את העבודה הזאת" (שם, פס' כ"ה), כי תהליך מריחת הדם במשקוף היא חלק מהטקס שיש לקיים בכל הדורות עם קורבן הפסח.

הגברים ניקו, הכשרו את הבשר ונצלה על האש. לא בושל במים, כפי שכתוב ט "אַל-תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם-צְלִי-אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל-כְּרָעָיו וְעַל-קִרְבּו". (שם)

במקביל לגברים שהכינו את בשר הקורבן, הנשים אפו את המצות, את המצות לליל הקורבן הכינו שלוש נשים שהגיעו לגיל העדנה(נשים מבוגרות), אשר לא חיי אישות. האחת הגישה את הקמח, השנייה ערבבה אותו במים והשלישית בצקה את הבצק במגוגו, כלי אפייה. (עוד על תהליך אפיית המצה בקרב יהודי אתיופיה בהמשך).

ישנם מקומות בהם נהגו להשתמש בעלים (חוץ מהִסוׁפּ סמיזה), אלה צמחים שגדלו בדרך כלל ליד בתי הכנסת, כדי שישמשו לקורבן פסח.

בכפרים בהם לא היו קייסים, היהודים לא הקריבו את קורבן הפסח, אך המצות שנאפו בכניסת החג, נאפו בדיוק למספר האנשים שחיו בכפר, כדי שלא יישאר ממנו עד אור הבוקר ולא ייזרק. ולכן המצה הראשונה של ליל פסח נקראת גם "קורבן".

מתסביה መታሰቢያቀን זכרון.

תהליך הכנת המצה:

קמח המצה נטחן באופן מיוחד ובנפרד. לרוב הוא חיטה בלבד, אך גם היו מערבבים אותו עם קחמ חומוס או קמח טיף.

אפית המצה נעשתה בזהירות, כדי שלא יחמיץ. את כמות הקמח שאמור להספיק לאותה אפייה או לאותו יום (המצות נאפו יומיום ולא הושארו למחרת ) בכלי יבש. בקערה ערבבו את הקמח עם מים, בכל פעם רק למצה אחת, לבצק דליל ומיד שמו לאפיה במגוגו (כלי האפייה) ללא השהיה. מיד שטפה האישה את הקערה משאריות הבצק, ועם ההוצאה של המצה מהמגוגו, התחילה להכין את הבצק למצה הבאה.

כלי הפסח:

יהודי אתיופיה כאמור התחילו להתארגן לחג כשבועיים מראש. אחד העיסוקים העיקריים של הנשים היה לייצר כלים חדשים לחג. לא התקיים תהליך הגעלת כלים, מאחר שרוב כלי המטבח היו כלי חרס שנעשו בידי הנשים היהודיות. לקראת פסח יצרו את המגגו הזבדי (קערה), וכל כלי בישול אחר במיוחד לפסח.

חג הפסח הוא חג של שחרור מעבדות. עם זאת הוא חג של עוני, חג שלא אמורים לאכול בו בשר ודגים. אכילת הבשר היתה אך ורק הקורבן בליל פסח. החג הזה מבשר את השחרור מעבדות בהליך הדרגתי: המצה היא אוכל של העני כאמור ג לֹא-תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל-עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת-יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ (דברים ט"ז ג').

חמץ- באתיופיה נהגו לא לאכול כל דבר המחמיץ, מכל דגן, קטניות, מוצרי חלב שהחמיצו או בשר שלא נשחט בן יומו.

יט "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל-אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ. כ כָּל-מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת".(שמות, פרק י"ב, פסוקים י"ט, כ')

הפסוק התקיים כפשוטו – כל דבר מחמיץ, שבא במגע עם מים, הוא אסור. יום לפני החג כבר הפסיקו לאכול את החמץ, המבוגרים צמו בערב חג וטבלו לפני השקיעה ואת הקורבן אכלו בטהרה.

אכילת הקורבן ליד בית הכנסת, לא הייתה משפחתית. הגברים ישבו בנפרד, והנשים והילדים בנפרד, וסעדו את המצה עם הקורבן. (יש מקומות שנהגו לאכול עם המרור) אחרי האוכל בירכו והקיס קרא בספר האורית (ספר התורה) את הפרשיות הקשורות ליציאת מצרים ולחג הפסח. תפילות החג מתחילות לאחר הלימוד, הקייסים התפללו כל הלילה עד עלות השחר.

המאכלים האופייניים לפסיקה הם:

יפסיקה קיטה- המצה שנאפתה מידי יום ביומו

צ'לקה נוג- משקה העשוי מגרעיני חמניות

טלבה- עיסת פישתן קלוי וטחון (את העיסה עושים בו במקום, אוכלים ולא משאירים ממנה).

חלב טרי

פירות וירקות

קטניות קלויות או מבושלות, כל עוד לא הוחמצו.

מוצאי חג

יהודי אתיופיה אכלו את החמץ בכ"ב ניסן בבוקר ולא כפי שנוהגים בקהילות ישראל האחרות, לאכולו במוצאי חג שני.

הסיבה לכך היא שאת הבצק לאנג'רה הכינו רק עם יציאת החג ולקח זמן עד שתפח. תהליך התפחת החמץ לוקח זמן, מאחר שלא משתמשים בשמרים סינטטיים, אלא בשמרים הטבעיים שנוצרים עם החמצת הבצק עצמו. כדי שנשים לא יבואו לידי עבירה בהכנת הבצק לפני יציאת החג החמירו שחמץ אוכלים רק ביום המחרת. יהודי אתיופיה לא קנו אוכל מוכן מהתושבים הנוצרים, כך שלא יכלו לאכול חמץ עם יציאת החג.

עבודתי עם הקסים סביב הנושא גרמה לי לחוות את החוויה של יציאת מצרים. כל הטקסים והמנהגים שנחשפתי אליהם היו חדשים לי. נפעמתי מהעוצמות הרגשיות של הקסים ומהדרך שבה הם וההורים, חכמי הדת שקדמו להם, קיימו את הטקסים לאורו של הירח. עלינו, כחוליה המקשרת בין שם לכאן, החובה לתעד, לשמר ולהעביר הלאה את המורשת עתיקת היומין שנשתמרה מאז שקהילת יהודי אתיופיה נפרדה מעם ישראל, גם כאשר התאחדנו עימו.