מנברו שמעון
בעשורים האחרונים מחלחל אל תוך החברה הישראלית השיח הרב תרבותי. אנשים משתמשים במונח הרב תרבותיות באופנים ובהקשרים שונים. אולם, הסתכלות רחבה על תפיסת הרב תרבותיות הרווחת בציבוריות הישראלית, מלמדת שהכוונה העיקרית היא להכרה בזהויות הייחודיות של הקבוצות האתניות והקהילות השונות, למתן לגיטימציה למורשתן ולתרבותן, לפיתוח שירותים המותאמים למאפיינים ולצרכים ייחודיים.
ברמה האידיאולוגית קבוצות אלו טוענות שהכרה בזהות תרבותית היא תנאי הכרחי לכל אינטגרציה והשתלבות אפשרית בחברה. אנו עדים גם לשיח רב תרבותי פוליטי שהולך ומתרחב והעוסק בשאלות של זכויות, של הקצאת משאבים, יחסי רוב מיעוט וכיוצא בזה. בין הקבוצות המנהלות מאבק ומשא ומתן אפשר למנות את העולים מבריה"מ לשעבר, עדות המזרח, המגזר הערבי, הקהילה ההומו-לסבית, נשים, זרמים דתיים וכו'.
לצד המצדדים בגישה הרב תרבותית נשמעים לאחרונה לא מעט קולות המתנגדים לתפיסה זו. האחרונים סבורים שהרב-תרבותיות היא המצאה חדשה לכל מי שרוצה לדכא את ה "אחר". הגישה מעודדת את קבוצות המיעוט והקהילות המוגדרות כ"אחרים" להישאר בתוך מנהגן ותרבותן, ואינה מעודדת לרכוש ערכים וכלים שיאפשרו השתלבות נאותה בחברה. הם מוסיפים שהשיטה גורמת, בהכרח, לכך שייווצרו קבוצות נחשלות ודורות של שכבות מצוקה. אלה שלא רואים את עצמם כ"אחרים" ימשיכו לשלוט בכל מרכזי הכוח. ההגמוניה תישאר שלהם, והם יעניקו, בחסדם, את הזכות להיות "שונה" לאלה שאינם בני מעמדם.
על רקע המחלוקת הזו אני מבקש לבחון גם את המקרה של העולים מאתיופיה ולהציב את השאלה המתבקשת: האם הגישה הרב תרבותית טובה לקהילה האתיופית?!
כידוע, אנו העולים מאתיופיה עלינו לישראל מחברה כפרית, שמרנית ומסורתית שבה הערכים, הגבולות ואורחות החיים היו ברורים ומוגדרים. רובנו נכנסנו בעל כורחנו אל תוך המציאות החדשה של הרב תרבותיות והפוסט מודרניזם שעל פיהן אין אמת מוחלטת אחת, הכול יחסי, ושיש חשיבות בריבוי הקולות והנרטיבים.
לגבי חלק ניכר מאיתנו ומשפחותינו זוהי קפיצה כמעט בלתי אפשרית בזמן, כיוון שבאתיופיה לא הזדמן לנו לחוות ולהתנסות בתוך ערכים מודרניים, שלא לדבר על ערכים פוסט מודרניים ובכלל זה הרב תרבותיות. לא רק זאת, סוגיות אלו כמעט ולא עמדו במרכז חיינו האישיים והקהילתיים.
זאת ועוד, בהשוואה לעולים מארצות בעלות אוריינטציה מערבית אפשר לומר שמרבית עולי אתיופיה הגיעו ארצה עם מאפייני השתלבות שאינם מתאימים לחברה מודרנית. בין המאפיינים הללו אפשר למנות רמת ההשכלה הנמוכה של הורים, כישורים מקצועיים שאינם הולמים את דרישות השוק הישראלי, שפת אם דלה, דפוסי חשיבה ומנטאליות של חברה מסורתית, ערכים תרבותיים שלעיתים קרובות מתנגשים עם ערכי תרבות מערביים ועוד.
בנתוני פתיחה אלו ובסיטואציה הייחודית והנתונה של עולי אתיופיה אני מבקש להטיל ספק על התפיסה החדשה ולשאול האם הגישה הרב תרבותיות אינה מנציחה ומקבעת את הנחשלות בקרבנו? האם במקרה של עולי אתיופיה אינה עדיפה דווקא הגישה הדוגלת בהקניית חינוך לערכים מודרניים (למשל דפוסי חשיבה רציונאליים) כמפתח להצלחה בחברה הישראלית גם במחיר של ויתור גדול על התרבות שלנו? האם הגישה הרב תרבותיות לא גורמת למורים ואנשי מקצוע להנמיך ציפיות מילדנו מתוך התחשבות בנורמות התרבותיות של הקהילה וזאת על חשבון התביעה להישגיות ומצוינות? האם הרב תרבותיות אינה משמשת מסווה לבעיות האמיתיות של ערכים חוסמים ובכך מונעת מאתנו את הפתרונות האמיתיים?
אני מניח שרבים ישאלו שהיינו כבר בסרט הזה תחת גישת "כור ההיתוך" שהייתה נהוגה בשנותיה הראשונות של המדינה. כן, גם אני סבור שגישת "כור ההיתוך" אשר ניסתה ליצור את התרבות הישראלית, האשכנזית והדומיננטית לא צלחה, בלשון המעטה, את יעדיה.
אני גם לא קורא כאן להיצמד דווקא לסגנונות ותכונות האופי שאנו פוגשים כיום ברחוב הישראלי של אגרסיביות, חוסר נימוס וכבוד, אלא לאמץ לתוכננו את אותם הערכים המודרניים והאוניברסאליים שהביאו למשל הרבה מן המדינות המתפתחות במזרח הרחוק להגיע לקידמה ושגשוג. מדובר בערכים של הישגיות, השקעה, התמדה, הקפדה על זכויות הפרט, תחרות, יזמות, רציונליזם, וכו'.
לסיום, מאחר שכל תשובה חותכת עלולה ליצור יותר בעיות מאלה שאיתן היא אמורה להתמודד, אני חושב שעלינו להיזהר מלהיות "שבויים" באופנות וגישות חדשות באופן אוטומטי מבלי לבחון לעומק את השלכותיהן על עתידנו והפעם מהגישה הרב תרבותית.
הכותב הוא עמית במכון מנדל למנהיגות חינוכית.
