השיטה: מוסד בתוך מוסד בתוך מוסד

במסגרת כפר הנוער הדתי לומדים מעל 600 תלמידים, שמחולקים בארבע מסגרות לימוד שונות:

· "נחלת ישראל" הוא נתיב ישיבתי, שבו כל התלמידים הם בנים, וכפי שמעיד שמו, ישנו דגש על לימודי הקודש.

· "בראשית", שהוא נתיב מדעי תורני והתלמידים בו מגיעים מאליטה מורמת מעם מיוחסת ומועדפת, מה שנקרא "בני טובים" של הציבור הדתי-לאומי.

· נתיב מצוינות לתלמידים מברית המועצות לשעבר, "ליצי".

· נתיב נוסף לתלמידים ממוצא אתיופי, "המקיף".

לחלוקה של ארבע מסגרות שונות על בסיס גזעני ו/או מעמדי יש משמעות רבה עבור החיים המשותפים שלנו כאן, כחברים בחברה בישראל. המשמעות כפי שמשתקפת גם בשמות ברורה: יש תלמידים שמגיע להם כל היחס החומרי והרוחני ויש תלמידים שלא. "המקיף", שמשמעותו בעברית הוא חומה, זוכה ליחס מיוחד שבו, לכאורה, נראה מציבים לתלמידיו חומה על חומה. לחומה הזו, אין שם, אך לה משמעות לחייהם של ילדים שקופים שלומדים במסגרת שקופה.

החומה שנבנית "למקיף בלי שם"

המורים בכפר כותבים כנגד ההתנהלות של מנהלת בית הספר, אך מרגישים שקולם נופל על אוזניים ערלות. לא רק זאת, הם מרגישים שהם "פיונים על לוח השחמט של המנהלת, גב' אתי צברי". בהקשר לכך, כותבים שגב' צברי מתערבת לרעת התלמידים ממוצא אתיופי. למשל, כאשר מורה לאנגלית של נתיב המצוינות "ליצי" לא הגיעה לכיתה, הפתרון האוטומטי של גב' צברי היה איחוד שתי כיתות שונות "מהחומה בלי שם". כך שמורה אחת תנעים את זמנם של "תלמידי החומה" ואילו המורה השנייה תלמד את הכיתה המועדפת של "ליצי". במקרים הפוכים, בהם מורים של תלמידי החומה לא מגיעים, הם מורשים להסתובב חופשי חופשי, בין חומות הכליאה של המפקדת.

הפיונים מתריעים וגב' צברי ממשיכה בביצור החומה

בניגוד לשאר הנתיבים, "בנתיב ללא שם" אין חשיבה ואין תכנון מבחינת מבנה ותוכן. כך למשל מתריעים מורים מתוך המסגרת: שנה שבה תכנית הלימודים השתנתה ארבע פעמים, מחלקים ומאחדים כיתה, מוסיפים ומורידים שעות לימוד, מוסיפים תלמידים לכיתות ומורידים בחזרה. כל זאת, בלי שום תכנית ועל פי צורכי המערכת. המורים מתריעים כי בדרך שבה מנהלים את הנתיב האתיופי, התלמידים לא יוגשו לבגרות ואם יוגשו סיכויי הצלחתם תהיה נמוכה. "במקיף ללא שם", לוקחים שעות לימוד המגיעות לתלמידים. התוצאה היא, שלוש קבוצות למידה באנגלית: 4-5 יחידות, 3 יחידות, ויחידה 1, הפכו לשתי קבוצות של 3 יחידות ויחידה 1. כך, פוגעים הלכה למעשה בסיכויי הצלחתם של התלמידים- כך בדיוק בונים חומה.

יתומים במשרד של העו"ס

"במקיף ללא שם" יש שעות פרטניות שבהן מתקיימים מפגשים עם העו"ס- "3 שעות קפה עם העובדת סוציאלית"- לא הבנו מה זה, אבל אנחנו כן מבינים את משמעות השעות עבור הצלחת התלמידים בבגרויות. וכבר אמרו המורות, חזור ואמור, ש- "הן זקוקות לשעות הוראה, כדי להצליח בבגרויות". אבל, במקום שעות לימוד שהתלמידים זקוקים להן כדי להצליח בבגרויות, יש 3 שעות עם העובדת הסוציאלית ו-10 שעות לימודי מכונאות. לא, אנחנו לא מדברים על כיתה טיפולית או כיתה מקצועית, מדובר בכיתה עיונית. מה הפלא שהתלמידים מרגישים ש"גם ככה אנחנו דפוקים."

בכפר יודעים לספר שבטקסים השונים שם, התלמידים של "המקיף ללא שם" אינם משתתפים בהם כמופיעים וכמציגים, אלא רק כצופים בהם. לא, הם לא בחרו להיות בעמדה זו, משום שלא פנו אליהם מעולם להופיע או להציג. בנוסף, הקבוצות המיוחסות זוכות לאירועי מוזיקה ותרבות גם מחוץ לכפר, אבל "תלמידי החומה" לא מבינים כלום בתרבות- ובטח שלא בתרבות גבוהה.

פרסים למצטיינים

לשמות יש משמעות, אז

מצטייני "בראשית" קבלו ספרים איכותיים בהקדשה אישית.

מצטייני "ליצי" קבלו מחשבים ניידים.

מצטייני "המקיף ללא שם" קבלו ספלי קפה. שיהיה, הם יזדקקו לספל כשיהיו במשך "3 שעות קפה עם העובדת סוציאלית".

פרט קטן נוסף- בזמן שמעמד פרסי "המקיף ללא שם" היה עלוב וכלאחר יד, במעמד הפרסים של מסגרת "ליצי" נערכה ארוחה לכבודם ולכבוד מוריהם והוריהם, כאשר המשרתים שלהם היו תלמידי "המקיף ללא שם". מכאן, המסר לילדים ברור: יש אדונים ויש משרתים.

תגובתה של צברי להתרעות המורים על היחס המפלה הייתה הפחדת מורים, סתימת פיות, התססה ושילוח מורים במורים, איום בפיטורין ו/או קיצוצים בשעות הוראה של מורים. בקיצור, מנהיגה "טרור בחדר המורים".

וכאן אנחנו שואלים- כיצד יש א/נשים במערכת הבירוקרטית של משרד החינוך ובמערכת הפוליטית, המגנים על אישה זו ובונים קומה בחומה שבנתה להם המנהלת צברי לילדים, שחטאם היחיד הוא שהם נולדו להורים ממוצא אתיופי? מתי המוסר והשכל הישר גוברים על שיקולים זרים של ייחוס לגורמים פוליטיים חזקים ככל שיהיו, מול עתיד ילדינו?!