25.6.07

שמחה אסרסאי-אנגדה

מוסיקה למטרה רפואית

בני האדם הקדמונים הבינו שלמוסיקה יש כוחות גדולים הרבה יותר ושאפשר לנצלה כתעמולה יעילה לפתרון בעיות רפואיות.

כמו כן מסקירה ספרותית עולה כי , המוסיקה תפסה מקום נכבד בחיי אבותינו "אבי כל תפש כינור ועוגב" (בראשית ד, 21). למוסיקה היו כמה שימושים טיפוליים: היא היוותה אמצעי להרגיע ולעודד את רוח האדם. אחת הדוגמאות המפורסמות ביותר לכוחה של המוסיקה מצויה בתנ"ך: "ולקח דוד את הכינור ונגן בידו ורווח לשאול וטוב לו וסרה מעליו רוח רעה" ( שמואל א' ט"ז, 23).

מסיפורים של ימי הקדם הייתה למעשה המוסיקה צורה של "כישוף". עמים קדומים האמינו שבכוחן של מנגינות מסוימות לגרש רוחות רעות ואף לרפא פצעים ומחלות וזה מביא אותי לתשובה שנתנה לי אימי לגבי השאלה: 'לאיזה מטרות שימשה המוסיקה האתיופית מלבד למטרת אירוע משמח?' בתשובתה גיליתי שיש שימוש במוסיקה למטרה זהה למה שציינתי לעייל גם במוסיקה האתיופית בתופעה ששמה "זאר".

באתיופיה בפרט וברחבי אפריקה בכלל (סומליה,סודן,מצרים…), ויש שאומרים גם במזרח הרחוק, קיימת תופעה שנקראת "זאר". בתפיסה הרפואית המערבית לגבי תופעה זו: האם היא מחלה או לא? טרם הוחלט, אם כי הנטייה היא להתייחס אליה כמאפיין תרבותי.

להלן תהליך הטיפול:

טקס הקפה: תחילה עושים קפה ומניחים קטורת במספר אזורים בתוך הבית. באתיופיה היה נהוג גם לקשט את הבית בצמחייה ולמיטב ידעתי, בארץ הופסק מנהג זה. בנוסף, יש מספר כלי מוזיקה המלווים את תהליך הריפוי, תוף (קאורו), כינור (ווטאה,מסוקו).

באלאזאר: חולה לשעבר שהצליח להשתלט על הזאר שלו ובעזרתו הוא מצליח לטפל באנשים. הבאלאזאר מנחה את הערב, שר ודואג לקצב.

בתמונה: נשים נושאות תפילה (למצולמות אין קשר לכתבה).

תפקידי "הבאלאזאר":

יצירת מסגרת ומתן עידוד חברתי לפרט, שרוכש לו סטטוס חדש על ידי השתייכותו למערכת בעלת ארגון חברתי. סיוע למטופל/ת להפוך את רוח הזאר לחיובית, כלומר לרצויה ולכוח מגן, המפחית את עוצמת הסבל ותדירותו, בעזרת עידון והבנייה פולחנית טקסית.

תהליך הטיפול מתחיל כאשר הבאלאזאר מאבחן את סוג הזאר שיש למטופל ולאחר מכן הטקס הוא אחיד ושותף לכולם: בזמן ההתקף המרפא מתבונן בעינו של המטופל ואילו אדם נוסף, המסייע למטפל, קורא פסוקי זימרה מיוחדים מעין תפילה לזאר, בעוד המרפא מנסה לפתות את הזאר לצאת בנועם בעזרת הבטחות כל שהם, ובמידה והוא מסרב אז ביד קשה ובאיומים. הזיהוי הסופי מתבצע עם כניסת המטופל לטרנס- ריקודי. זאר אישי אשר בו הזאר מכריח את המטופל לרקוד בפומבי כאשר המטפל מתבונן ואף מנחה. הריקוד דורש מאמץ רב , תנועות ראש חדות עם סיבובי צוואר מהירים בכיוון השעון או נגד כיוון השעון, נמשכים זמן רב מאוד עד התשת המטופל. השלב הסופי בטיפול הוא הצטרפות המטופל "לחברת הזאר", בעלת עוצמה חברתית רבה, הכוללת רווח משני ניכר, (אלי חן, אריק שלו, 1992).

בתחילת קליטת עולי אתיופיה הרפואה המודרנית לא ידעה כיצד להתמודד עם התופעה, לכן רבים מצאו את עצמם בבתי חולים לחולי נפש, יתרה מזו משפחות רבות פורקו, כיוון שהטיפול שקיבלו רק הזיק להם והם לא יכלו לחזור ולתפקד כהרגלם.

כיום ישנה מודעות גבוהה לתופעה וכל מקרה נבחן לגופו לפני אשפוז בבתי חולים. בנוסף ישנם אנשים מתוך הקהילה שעוזרים למטפלים המערביים באבחון וכך, מי שזקוק לטיפול המודרני מטופל במסגרת בית החולים ומי שמחלתו היא זאר, מגיע למטפלים המסורתיים שמטפלים בו באמצעות שירה המלווה במוזיקה מתאימה ושכנים שמגיעים למחוא כף וליצור את הקצב עד שהזאר מתרצה. כך שתפקידה של המוסיקה הוא ביצירת קשר ואמון בין המטופל לעצמו, למטפלים, לחברי הקבוצה ולאנשים הקרובים לו בחייו.

התפיסה הרווחת בקרב הקהילה לגבי "תפיסת הזאר" היא שהנפגע על ידי הזאר, לא נרפא ממנו לעולם והזאר ישוב "לבקר" לעתים תכופות, במיוחד בחגים ובימים מיוחדים (נירוד,& אליעזר, 1995).

גם בתקופה זו אנו ערים להתעוררות בתחום המוזיקה ככלי לטיפול, הרגעה וכדומה. הראיה לכך היא הקמת ארגונים מקצועיים ומיסוד תוכניות לימוד ומוסדות הקשורים לבריאות הגוף והנפש שמעסיקים תרפיסטים במוזיקה.