מאת: דני אדמסו
עברו כמעט שלושים שנה מאז החל גל העלייה הגדול של העולים מאתיופיה לישראל, ומדינת ישראל, מסרבת להכיל את יוצאי אתיופיה כחלק מהחברה הישראלית. למרות שאנו ורוויים בהליכי קליטה כושלים שהיה ניתן ללמוד מהם, תהליך הקליטה הלא מוצלח בא לדי ביטוי, כמעט בכל תחומי החיים.
הכול החל במדינת קליטה של גטאות בשכונות כמעט מפורקות בערי פריפריה. גם כאשר החלטנו שאנו קולטים בערים מרכזיות כאלו משהו חיפש בדקדוק שכונות מוחלשות. פתח תיקווה של שנת 2007 מספרת את סיפור הקהילה האתיופית ותהליך קליטתה במדינת ישראל.
בת ספר ניר עציון היא דוגמא טובה, למציאות שנוצרה כמעט באופן טבעי למדניות הסכמה בשתיקה ל"רשת" בתי ספר בתוך פתח תיקווה, הנושאים נגיף בשם אתיופובי בכך שאינם מקבלים אתיופים. כך בת ספר חלש כמו ניר עציון נושא באחריות החברתית והחינוכית של יוצאי אתיופיה בפתח תיקווה. בבית הספר ניר עציון בפתח תיקווה לומדים 292 ילדים מתוכם 264 ילדים, הפירוש הוא שרק 28 מהם הם ילדים שאינם בני הקהילה, גם הם שייכים לאוכלוסיית מודרות אחרת בחברה הישראלית כמו יוצאי אתיופיה.
הבעיה שלי אינה עם העובדה שילדים אתיופים לומדים ביחד. הבעיה היא הגטו החברתי, החינוכי התרבותי, האקדמי ומציאות עתידית עליה מסלילים את יוצאי אתיופיה, בדיוק כמו בשנות החמישים. האתיופים הופכים לחלקי חילוף של המרוקאים, התימנים ואחרים מעידות המזרח, שהודות לקהילה האתיופית יכולים להמשיך בחייהם.
המציאות השכונתית, הבית ספרית של ילדים בבית ספר ניר עציון, ממשיכות את קו-הקליטה של המדינה את הקהילה בשכונות המצוקה. קשה להאמין שעירית פתח תיקווה כמו מדינת ישראל, שאינה מודעת למציאות החברתית שהיא יוצרת. הבידוד, הפרדה הפילוג של הקהילה האתיופית, בבתי ספר חלשים היא יצירת מציאות עתידית מסוכנת של ניכור ואי-שייכות חברתית.
בתור אזרח שעתיד לגדל את ילדיו במדינת ישראל, אני חרד מהמדיניות חובבנית של מקבלי החלטות, שמסרבים בכל תוקף ללמוד מניסיון. במקום זאת ממשיכים לעשות ניסיים וטעיות בדור העתיד של החברה הישראלית. אז מה הצפייה מילד שגדל לתוך חוויה ומציאות שכזאת?!
את האתגר של מציאות רב-תרבותית שהעמידה הקהילה האתיופית לחברה הישראלית. בחרה עירית פתח תיקווה כמו המדינה להתמודד בדרך מוזרה. תוצאותיה הפכו את הקהילה במקום לנכס לנטל חברתי אשר מכער את הפסיפס האנושי במציאות הרב תרבותית הישראלית. בכך מקשה על המציאות היום יומית של הקהילה ומערער את עתיד החברה כולה.
