תומר דמוזה

צלם: אבי מספין

ביום חמישי צוין יום הזיכרון לנספים בדרך מאתיופיה ובסודן. הטקס הממלכתי, שנערך מדי שנה בהר הרצל, התקיים השנה לצד האנדרטה לזכר הנספים שמקום קבורתם לא נודע. במהלך השבוע התקיימו טקסים רבים ברחבי הארץ, אשר נועדו להכניס לתודעה הישראלית את המחיר ששילמו למעלה מ- 4000 מיהודי אתיופיה, בדרכם ארצה. ביום ראשון נערך טקס לציון 30 שנהלתחילת העלייה של יהודי אתיופיה במרכז מורשת בגין.

הטקס, שאורגן על ידי האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה היה ייחודי בשיח שהתקיים בו ולקחו בו חלק אנשי מפתח בעלייתם של יהודי אתיופיה לישראל, חלקם מהקהילה, וביניהם אנשי מוסד, פוליטיקאים, עולים אסירי ציון ואורחיםרבים.

בטקס נכחו אישים מרכזיים בסיפור העלייה, שאינם מוכרים לרבים מבני הקהילה. התרגשתי לשמוע זוויות חדשות לסיפור העלייה, מעבר לסיפורים אותם שמעתי פעמים רבות בבית הוריי. דברים אשר בדרך כלל אינם נשמעים בבתי האב של הקהילה, וביניהם סיפורים על החלטת הממשלה להעלות את יהודי אתיופיה וכיצד העלייה התממשה מהצד המבצעי של "המוסד", שפעל בחשאיות להעלאתם של יהודי אתיופיה.

פועלה של שרת הקליטה לשעבר, ח"כ ציפי לבני, המשמשת כיום כיו"ר האופוזיציה, ונחכה בטקס, זכה להערכה רבה. לבני היתה בין הגורמים שהובילו לקיום טקסיום הזיכרון השנתי בהר הרצל, במהלך יום ירושלים, ולהקמת האנדרטה לזכר הנספים. "בסך הכל היה מדובר בביצוע של החלטת ממשלה פה אחד, שנפל בחלקי לבצעה על מנת לכבד את הנספים", אמרה לבני במהלך הטקס והוסיפה, כי היה זה אחד מהמעשים הנכונים והמרגשים שעשתה בחייה הפוליטיים.

במהלך הערב סיפרו את סיפוריהם גיבורי עלייה דוגמת אספה וודג'ה, שתיאר כיצד שרד בכלא הסודני בתנאים מחפירים של עינויים, ללא מקלחת במשך שנה וחודשיים ובתנאים של תת תזונה. סיפורו מצמרר ומעורר כבוד כאחד. סיפורו של פרדה אקלום ז"ל סופר מפיו של אחיו, עמרם אקלום, שתיאר כיצד פרדה ז"ל רתם את אנשי המוסד לאחת המשימות המשמעותיות והיוקרתיות שבוצעו על ידי הארגון החשאי. ח"כ שלמה מולה, שדיבר בטקס, הזכיר את אובדן אחיו הקטן בדרך לסודן. אשר סיום, מנהל אזור הדרום של הסוכנות היהודית, סיפר מעט על העלייה דרך סודן ועל השהייה במחנה הפליטים "אמרה קובה".

אנשי "המוסד" דני לימור, שפעל בסודן מראשית הדרך יחד עם פרדה אקלום, ונחום מדמוני, ראש המוסד בתקופת המבצע, חלקו עם הקהל את חוויותיהם ופרטים על המבצע. לשאלתה של שולה מולה, מנחת הפאנל, האם לא היתה דרך אחרת, השניים שיתפו בלבטים שהעסיקו אותם בעניין. האם הייתה דרך אלטרנטיבית נוספת שבה היהפחות סיכון לעולים? לדעתם נראה שלא באותם הזמנים של מלחמה קשה באתיופיה. אחת החוויות העוצמתיות בטקס היה הקרנתו של סרט וידאו שצולם בחשכה מוחלטת, בידי אנשי הביטחון הישראלים באמצעים מיוחדים, ובהם נראים העולים ההמומים והמפוחדים, למראה המפלצות האוויריות.

אני סבור כי יש לקיים מפגשים וכנסים שכאלו, לצד הטקס המרכזי שהיה מרשים והתקיים בסמוך לאנדרטה לזכר הנספים בהר הרצל. התכנים המובאים בהם מנגישים לחברה הישראלית את סיפורי העלייה של הקהילה היהודית שהגיעה מאתיופיה לישראל – אירוע הנדיר בו הגיבורים הם בגילאי חמש, עשר ו-13, או לחילופין זקנים וקשישים, שעשו את דרכם לארץ לאנודעת, עליה שמעו מדורי דורות.

בעודי כותב שורות אלו, אני נזכר בסיפור העלייה של משפחתי. הייתי אז בן 5 לערך. אבי מספר לי כיצד צעדתי ברגל את רוב המסע. אני זוכר את עצמי שואל את אבי מרוב סקרנות'האם כבר הגענו לגדה ריף (מחנה מעבר)?' אולי הכמיהה והרצון לממש את החלום בן 2500 שנה, הוא זה שנתן מוטיבציה כל כך חזקה, בה כל קושי הפך לעניין פעוט, על אף ריבוי המתיםוההספדים המהירים. מחיר כבד שנגבה.

יש השואלים כיום, האם המחיר היה שווה?

לדעתי האישית, כאשר אדם מגשים חלום כהגדול ועצום, מעצם העובדה שהשיג את מטרותיו, הוא הופך לכל יכול בליבו וימשיך לכבושיעדים נוספים. המשיכו לחלום, כך חלומות מתגשמים.

התמונות מהטקס הממלכתי שנערך בהר הרצל, 2009.