שמעון מנברו

כמי שמכיר לא רע את המגמות הכלליות במערכת החינוך הישראלית חשבתי לתומי שהמילה האחרונה בעניין הפערים החינוכיים כבר נאמרה. כמו כן, הנתונים שמתפרסמים מעת לעת בדבר אי השוויון בסוגיות החינוך השונות לא הפתיעו אותי במיוחד. זאת משום שדי להסתובב בכמה בתי הספר ולראות במו עינינו את ההבדלים בכמות המשאבים המושקעים, ולהבין שהסיפור כמעט אבוד.

בניגוד גמור למצופה, ברוב בתי הספר החזקים ההשקעה של משרד החינוך, גדולה יותר מבתי הספר החלשים. אין די בכך, בתי ספר אלו גובים מהתלמידים תשלומי הורים בסדר גודל של 10 עד 15 אלף ₪ בשנה. ולאלו יש להוסיף את ההכנסות הגבוהות מאספקת שירותים מגוונים כגון השכרת אולמות, כיתות וכדומה. כמו כן, יש לציין את מערך גיוס הכספים האפקטיבי שלהם מחברות עסקיות ומפילנתרופיה.

אולם לאחרונה, גם אני שהתרגלתי לפערים החינוכיים בישראל, לא יכולתי שלא להרים גבה ולהיות מופתע מחדש.

מדובר ביוזמה חדשה של הקמת בית ספר תיכון פרטי יוקרתי שייפתח בשנת הלימודים הקרובה בלב אזור פסטורלי בשרון, לעשירי ישראל בלבד. בית הספר נקרא "חַבְרוּתָא" למנהיגות ותרבות.

כששמעתי לראשונה על תיכון חַבְרוּתָא, התבלבלתי לרגע משמו המיוחד והלבבי שמעביר מעין תחושה של אחדות ואולי גם איזשהו רמז להדדיות חברתית. משהו מסגנון הלימוד של "חברותאות" המוכרים לנו מעולם הישיבות.

חבריי היקרים, זהו, שלא! תיכון "חַבְרוּתָא" הוא לא פחות ולא יותר מסמל סטאטוס חדש של עשירי ישראל שמאסו להתערבב עם הילדים מהמעמדות הנמוכים והחליטו לשים לזה קץ.

על מה שהולך להיות בבית הספר כותב יובל אזולאי מעיתון הארץ בכתבתו מלפני מספר שבועות: "התלמידים בני המזל והממון שיזכו להתקבל אליו ייהנו מלימודים בכיתות קטנות סביב לשולחנות עגולים; יחס אישי ואינטימי מהמורים; ארוחות צהריים איכותיות שיוזמנו מקייטרינג; שיעורי העשרה ברמה גבוהה שחלקם יעניקו להם, בנקודות תואר אקדמי עתידי שיעשו בחו"ל; הרצאות מטובי המרצים במקצועות השונים מישראל ומחו"ל, וכן מסגל מורים מומחה, כולם בעלי תואר שני לפחות וחלקם בעלי דוקטורט".

תאמינו או לא, התענוג הזה, שכולו לילדי השמנת, יעלה 35,000 ₪ לתלמיד, לשנת לימודים אחת בלבד. בשלוש השנים הראשונות יפעל בית הספר בתחומי כפר הנוער הציוני "נווה הדסה", ליד קיבוץ תל יצחק, ולאחר מכן יוקם קמפוס מפואר בדומה לבתי הספר הפרטיים באירופה.

אתם יודעים מה, לאחר כמה רגעים של תדהמה גיליתי שגם אני משלם כ-35,000 ₪ בשנה, שכר לימוד לשני ילדי הקטנים במעון שכולו בחסות המדינה ולא פרטי. אלא של"חַבְרוּתָא" לא מספיק הכסף הזה. אם תרצו שילדכם יתקבלו, עליהם לעבור תחת מכונת המיון המדוקדקת והמשומנת, הכוללת מבחני קבלה, ראיונות אישיים גיבוש והצגת המלצות. תחרות קשה לא פחות ניצבת גם בפני אנשי הצוות החינוכי: סך הכול יעבדו בבית הספר 12 מורים, ועל כל משרה התמודדו כ-30 מועמדים. אגב, מקימי בית הספר הם אנשים רציניים שאפילו שכרו שירותי יחסי ציבור כדי להילחם מבעוד מועד בתדמית האליטיסטית של בית הספר.

כשקראתי את הכתבה על מלאכת המיון הקשה וההכנות האחרונות לקראת הפתיחה, השתעשעתי ברעיון לא רע של שילוב כמה תלמידים ממוצא אתיופי במוסד החדש והמפואר, אך ששכחתי לרגע שסכום של 35,000 ₪ הוא בעצם קרוב מאוד להכנסה הממוצעת השנתית של רוב המשפחות האתיופית בארץ.

אותי לא מטרידה הקמה של בית ספר אחד כזה כניסוי. עם כל הבעיה הערכית, אני באמת חושב שיש מקום וזכות לבית הספר "חברותא" בנוף הישראלי במיוחד לאור התוצאות העגומות של בתי הספר הרגילים.

אך אני ואחרים כמוני, המוני אנשי חינוך, מודאגים מהמגמה שהולכת ומתרחבת של הפרטת מערכת החינוך והקמת מוסדות אליטיסטים, שלא אכפת להם משכבות אוכלוסייה רחבות וממיתים אסון על צביונה ואופייה של החברה הישראלית.

לצערי הרב מימדי הסגרגציה ותופעות הבידול החברתי וההפרטה הרקיעו שחקים גם במערכת החינוך הדתית ובעיקר הדתית-לאומית שבה לומדים מרבית התלמידים יוצאי אתיופיה. הראייה הטובה ביותר לכך היא מערכת החינוך הדתית בפתח תקווה, שעל האפליות שהיא מנהיגה חדשות לבקרים שמענו רבות בתקשורת.

דוגמא נוספת ניתן לראות בריבוי בתי הספר הייחודיים ורשתות החמ"ד (החינוך הממלכתי דתי) בירושלים שחלקם הגדול אליטיסטיים – חורב , פלך, הרטמן, תהילה, מכון לב, מכון טל, "מקור חיים", "נועם", "דרכי נעם", "אחינעם", "מוריה", "צביה", "אהבת ישראל", "אור תורה"' ועוד.

פעם, הייתה זאת תופעה רווחת בכל השכונות היהודיות, שבה כל שלושה יהודים הקימו בתי כנסת משלהם ולמרבה הצער התופעה זולגת בקלות גם אל תוך מערכת החינוך ואיש אינו יודע כיצד היא תיפסק.

אם תימשך מגמת הבידול בחינוך, אין לי ספק שהתלמידים יוצאי אתיופיה יתפסו את ראש רשימת הנפגעים העיקרים. ועל כן ,כאזרח מדינה מודאג ממדיה של תופעת ה"חברותא" ודומותיה, וכמי שמאמין שאיכות החינוך הציבורי תשפיע על חוסנה של מדינתנו, סבורני שעלינו לצרף את קולנו המיוחד לעצירה ולמלחמה נגד ההיחשפות וההפרטה של מערכת החינוך.

לדעתי, על המדינה לבסס בחוק יסוד את החינוך הציבורי, לצמצם בתמיכתה במוסדות בדלניים ולהקצות משאבים גדולים לביצור מעמדו של החינוך הציבורי בישראל ובכך להפוך שתיכון "חַבְרוּתָא" יהיה באמת המילה האחרונה בחינוך.

הכותב הוא עמית במכון מנדל למנהיגות חינוכית בירושלים.