שתיית אלכוהול – דילמות בהסברה לעולי אתיופיה
אלכוהול: דילמות בהסברה לעולי אתיופיה
דני בודובסקי, יוסף דוד, יחיאל ערן
ביתאצ'ין, מרכז מידע וייעוץ בנושאי משפחה לעולי אתיופיה, ג'וינט ישראל
יעקב אליאס
עובד חינוכי סוציאלי, אתר קרוואנים, חולדה
1995 מתוך: נחום מיכאלי ואורית נאור (עורכים): אלכוהול והסברה
“לץ היין, הומה שכר, וכל שוגה בו- לא יחכם” (משלי כ', א')
“אף אם המחלה (של השתיינות) אינה הורגת, הרי את הבית היא הורסת” (אמרה אתיופית)
הקדמה
נתבקשנו לכתוב מאמר על אלכוהול והסברה בהקשר לעולי אתיופיה. שאלנו את עצמנו מדוע? מה יודע הקהל הישראלי, כולל אנשי המקצוע, על יהודי אתיופיה, על תרבותם ועל מנהגיהם בכלל, ועל נוהגי צריכת האלכוהול שלהם בפרט? האם “הידע” של המטפלים הוא ידע מבוסס, או שמא הוא אחד מהמיתוסים ומהדימויים המושלכים על עולי אתיופיה שברובם אינם מדויקים או חסרי כל בסיס.
למעלה מ55,000- יהודים מאתיופיה מתגוררים כיום בישראל, לאחר שהגיעו ארצה במספר גלי עלייה החל מ-1977.העיקריים שבהם – “מבצע משה” וספיחיו (1984-85) במסגרתם הועלו כ7,000- יהודים שהוברחו ממחנות הפליטים בסודאן; העלייה הלגאלית (החל מ-1990) ו”מבצע שלמה” (מאי 1991) במסגרתם הועלו רוב היהודים אשר שהו משך כשנה כפליטים באדיס אבבה לאחר שעזבו את כפריהם בצפון מערב המדינה.
במאמר זה נפריך חלק מהמיתוסים ובמיוחד המיתוס האומר “שהאתיופים שתיינים כי הם תמיד קונים ארגזי בירה”. נעמיד אחרים על דיוקם ונציג מספר קודים תרבותיים אשר יהוו את הבסיס להבנת מספר דילמות ונקודות חשובות לתכנון הסברה לעולי אתיופיה בתחום צריכת האלכוהול.
בתחילה נתייחס לנושא השתייה באתיופיה ובישראל. בהמשך, לקודים התרבותיים הרלוונטיים לתכנון ההסברה, ובסוף, במסגרת סוגיות בהסברה לעולי אתיופיה, נתייחס לאוכלוסיית היעד, אמצעי הסברה ותכני הסברה.
שתייה באתיופיה ובישראל
המשקאות האלכוהוליים המוכרים באתיופיה היו:
טלה – משקה אלכוהולי העשוי מגרעיני דגנים מותססים אשר האישה היתה מכינה בביתה. משקה זה היה מוגש לעתים (לא בקביעות) בשעות הערב, בעיקר לגברים. ה”טלה” היתה מוגשת בערב עם ארוחות בשריות (כפי שמוגש היין עם הארוחה בצרפת), כבוד מיוחד הוא להגישו לאורח המגיע לבית.
טג’ – משקה אלכוהולי מרוכז יותר, עשוי על בסיס דבש, מעין יין דבש. משקה מיוחד זה היה נדיר יותר ונמצא בבתיהם של העשירים ושל בעלי כוורות הדבורים. הוא גם היה מוגש באירועים חגיגיים מיוחדים והיו שותים אותו בצמצום – רצוי ב”בירלה”, כוסית זכוכית שקופה עם פיה צרה, המיוחדת לשתיית הטג’.
יש להדגיש שככלל היתה השתייה שתייה חברתית. לא היה מקובל לשתות לבד אלא תמיד בחברה. השיחה שהתלוותה לשתייה מילאה תפקיד חשוב בהעברת מידע וכקתרסיס ושחרור לחצי היום-יום. חלק מרכזי מתרבות הכבוד היתה יכולת השליטה העצמית, ואחד מביטוייה המוערכים היתה היכולת לסרב לקבלת כוס נוספת של משקה. במידה ואדם היה מגזים בשתייה ומשתכר – היה יוצא לו שם לא טוב והלחץ החברתי שיחדל מהתנהגותו היה גדול. אם בעת השתייה היה אחד האנשים מתחיל “לעבור את הגבול”, היה אחד מחבריו הקרובים אומר לו זאת בשקט ועוצר אותו מלקחת משקה נוסף או שהיה לוקח אותו החוצה כדי “שיתקרר”. הלחץ החברתי היה משמעותי ביותר בשל אופייה המשפחתי- הקהילתי של העדה וצורת החיים והמגורים סביב המשפחה המורחבת בכפר. היהודים באתיופיה נתקלו מדי פעם בשתיינים ובשיכורים, בעיקר בכפרים ובעיירות הנוצריות השונות, והסתכלו על כך בעין מאד לא יפה.
בישראל- החליפה הבירה את הטלה, אם כי לאירועים חגיגיים יש עדיין המכינים את הטלה הביתית. נראה שמצב זה של שתייה חברתית ממשיך להתקיים באופן כללי גם בישראל, אולם ניכרים הבדלים בין העולים הוותיקים יותר (כעשר שנים בארץ) לאלו החדשים יותר (כשלש-ארבע שנים בארץ) אשר חלק גדול מהם מתגורר (או התגורר עד לאחרונה) בדיור זמני באתרי הקרוואנים.
נראה שהעולים הותיקים שותים כיום פחות ממה שנהגו לשתות בשנים הראשונות לעלייתם. נראה שהשתייה בשנים הראשונות היתה קשורה במנהגי השתייה החברתית, בפונקציה החשובה שהיתה לשיחה שנלוותה לשתייה בשחרור לחצים והחלפת מידע, ובקשיים הגדולים עמם נאלצו להתמודד עולים אלו- דיור, תעסוקה הבדלי שפה, תרבות ובעיקר הניתוק מקרוביהם שנותרו באתיופיה. מצד שני – מאחר וחלק מהכספים שנחסכו – נשלחו לקרוביהם באתיופיה והם חיו בצמצום כלכלי ניכר, הם הגבילו את עצמם בכמות השתייה שקנו. עם מעברם לדיור קבע והשתלבות רבים מהם בעבודה, ובהמשך – עם עליית קרובי משפחתם לארץ והסרת דאגה זו מליבם – גם פחתה בהדרגה השתייה החברתית. כיום, ברבים מבתי הותיקים, מוגשת הבירה רק לעיתים רחוקות.
בקרב העולים החדשים יותר ממשיך הדפוס של שתייה חברתית. חלק מעולים אלו הושפע כנראה מהשהות בת השנה באדיס אבבה עד לעלייתם, שם היו חשופים, בין השאר, גם לבתי מרזח מקומיים ולסוגים נוספים של שתייה חריפה אותה הכירו פחות בכפריהם. ייתכן וחשיפה זו השפיעה לרעה על שינוי דפוסי הצריכה בקרב חלק מעולים אלו, אולם מצד שני – ניסיונות של בודדים להקים בארץ “בתי קפה” (שילוב של בית קפה ובית מרזח), נתקל בהתנגדות רוב דיירי אתרי הקרוואנים.
הנשים, ככלל, ממעטות בשתיית משקאות אלכוהוליים. בירה שחורה, קולה, קינלי ולעיתים גם בירה לבנה מהולה בקולה או קינלי הם המשקאות הקלים היותר נפוצים בקרב הנשים.
מספר אירועי השכרות (אפילו שיכרות חד פעמית) הינו מצומצם ביותר. אנו מעריכים, על סמך שיחות עם אנשי מקצוע בתחום, ששיעור הטיפולים והאשפוזים בנפגעי האלכוהול והתערבות המשטרה עקב בעיות הקשורות בשכרות בקרב עולי אתיופיה הן מינימליות ביותר, זאת למרות הדימוי הרווח שהם ”שתייני בירה”.
בקרב אוכלוסיית הצעירים בוגרי הפנימיות ובקרב בוגרי הצבא ישנם אלו הנוהגים יותר לנהות אחר “תרבות המערב” (או ליתר דיוק – התרבות האפרו אמריקאית) שבין ביטוייה מצויים עישון סיגריות, הליכה לפאבים ושתיית בירה. השמועות על קיומה של תופעה זו מדאיגות את בני העדה, אולם כאמור, קיומה והיקפה טרם נבדקו. יש לראות התנהגות זו פחות בהקשר האתיופי ויותר בהקשר של הגירה – של אובדן שורשים ושל ניסיון לאימוץ התרבות “הדומיננטית”.
לאור השינויים שדווחו על נוהגי השתייה החברתית בקרב הותיקים – יש לצפות לצמצום הדרגתי של השתייה החברתית גם בקרב החדשים יותר עם המעבר לדיור קבע ופיזור אתרי הקרוואנים, אם כי בקרב בודדים חסרי מסגרת וכאלו המתקשים להסתגל צפויה התופעה להחריף. אולם בשל ההבדלים בין גלי העלייה ייתכן ודפוס זה לא יחזור על עצמו במדויק.
קודים תרבותיים רלוונטיים
הקודים התרבותיים הרלוונטיים לתכנון פעולות הסברה, כפי שיוצגו להלן, הינם כלליים, וצריך לקחת בחשבון שקיימים הבדלי התנהגות בין תושבים שבאו מאזורים שונים של אתיופיה ושינויים שקרו עם הזמן, הן באתיופיה – ובעיקר בישראל.
שפת הדיבור של מרבית יהודי אתיופיה היא אמהרית (יוצאי אזור גונדר), חלקם האחר דובר טיגרינית (יוצאי אזור טיגריי).
תרבות השיחה בעל-פה על מרכיביה השונים מפותחת מאד בקרבם, למרות, ואולי בגלל מיעוט, יודעי הקרוא וכתוב ביניהם. “שיחה” ו”משחק” מקורם מאותו שורש, והיכולת ל”שחק” עם המילים ולשלוט בהם, נחשבת לתכונה מוערכת. התקשורת מאופיינת לעתים קרובות בכלל “השעווה וזהב”, כלומר היא מטפורית, בלתי ישירה ורב משמעית, מתוך כבוד לזולת. מקור המושג (הנקרא באמהרית “סם אינה וורק”) בא מהדרך בה עושים כלים מזהב: יוצרים משעווה את הצורה הרצויה, עוטפים אותה בחימר, כשהחימר מתקשה, ממיסים ומוציאים את השעווה ובמקומה יוצקים לתוך תבנית החימר את הזהב וכשזה מתקרר ומתקשה- שוברים את החימר, והוא בא לרמוז על השיחה, אשר מילותיה הן כמו השעווה חסרת הערך, אשר צריך לגלות מה מסתתר מאחוריהן, ומשמעות זו משולה לזהב.
פתגם אתיופי הממחיש את העצמה המורכבות והיופי שבשימושבמשלים ופתגמים הוא: “המדבר במשלים הוא כמו השותה טג’ בבירלה” (בירלה – כוס זכוכית מיוחדת המאפשרת את מיצוי מלוא תכונותיו של יין הדבש).
דרך שיחה עקיפה זו שרתה היטב גם את החשדנות הבסיסית הקיימת כלפי אחרים (ובעיקר זרים) ואפשרה, בהדרגה, להעמיק ולהבין את הכוונות הסמויות האמיתיות של בן שיחם, מבלי לגלות את כוונותיהם שלהם באופן ישיר.
מקום מרכזי ביחסים הבין אישיים כפי שהיו באתיופיה, תפסו ביטויי הכבוד המילוליים והבלתי-מילוליים. ההיררכיה ומידת “הנכבדות” של אדם היא שקבעה את כללי ההתנהגות. הזקנים והמכובדים זכו לגינוני כבוד מיוחדים מהחברים האחרים במשפחה ובכפר. הצעירים לא היו מישירים אליהם מבט אלא מנמיכים מבט, וזאת בתנוחה סגורה ומבוישת, המביעה התבטלות בפני הזקן; לא היו יוזמים שאלות לזקן אלא רק משיבים כשנשאלים, וגם זה ברגיעה ובנימוס. רק אחרי דברי הפתיחה של המכובד ניתן לאחרים לשאול שאלות. בעת כניסת אדם מבוגר לחדר או לאסיפה, היו קמים כולם לכבודו. המכובד היה הדובר הראשון באסיפות ורק לאחר שסיים את דבריו היו הצעירים יותר מביעים את דעתם. לא היה מנומס להתפרץ לדברי הדובר או להפסיקו באמצע. סדר הדבור הוכתב בדרך כלל לפי סדר פנימי אשר הושתת על כבוד הדובר ורצון הקבוצה, ולא על הצבעה.
אחת הדרכים לכבד את הזולת היא לא לסרב באופן ישיר לבקשה גם אם לא ניתן להיענות לה: דוגמא לכך היא המילה “אישי” (“בסדר”) אשר לעיתים קרובות נאמרת על-ידי יהודי אתיופיה במקום לומר “לא”, וכדברי הפתגם האתיופי -”המילה “אישי” מרככת את הקושי שבסירוב”. במקום להשתמש במילות שלילה, נהגו יהודי אתיופיה להשיב בשפה עמומה ומתחמקת.
שמירת סוד הינה עוד אחת מערכי היסוד בתרבות יהודי אתיופיה, היא מצביעה על כבוד לזולת. האדם היודע לשמור סוד “בביטנו” נחשב למכובד ולמוערך, בעוד שזה המפיץ סוד – כרכלן וכסכסכן. אנשים היו בוחרים לעצמם “בעל סוד” (“מיסטרנייה” או “בעל-מיסטיר” באמהרית) אשר עליו יכלו לסמוך ואשר אותו היו משתפים בסודותיהם, והוא היה משמש להם כמדריך וכבעל עצה. לכן היחס השלילי לאדם המגלה סודות, כפי שמתבטא באימרה האתיופית “אם מאדם אחד יצא (הסוד), לשלושים שיניים (כלומר לשונות) – נכנס”. אם נקשור לכך את שנאמר בתלמוד: “נכנס יין- יצא סוד” (עירובין ס”ה) הרי יש לנו פן נוסף המסביר את היחס השלילי לשתיין שכן הוא אכן נתפס כאחד שאינו יכול לשלוט לא על לשונו, לא על הסודות שהופקדו ב”בטנו” ולא על יצריו ורגשותיו – דברים הנחשבים להתנהגות מאד לא מקובלת ולא מכובדת. בקרב בני העדה מודעים לקשר ההדוק שבין שתייה מוגזמת לבין אלימות במשפחה והסכנה הטמונה בפרוק המשפחה עקב כך. כבודו ומעמדו של אדם כזה נפגעים מאד ומרבים לרכל עליו.
איפוק רגשי, הסוואה והסתרה של רגשות, שליטה על היצרים, ניתן לתארם כ”לשמור רגשות בבטן”. בדומה לסודות, גם רגשות אין נוהגים לחשוף, ואיפוק רגשי הצביע באתיופיה על בגרות אישית, לעומת ההתנהגות האימפולסיבית והלא מאופקת של גיל ההתבגרות (המכונה גם “תקופת האש” באתיופיה או גיל ה”טיפש עשרה” בארץ) ושל אלו המגזימים בשתייה.
תכונה נוספת המוערכת בעדה היא הסבלנות( “טיגיסט” באמהרית). חשוב שאדם יקשיב בסבלנות לדברי חברו ולא יקטעם, הן כביטוי כבוד לזולת והן כדוגמא לבגרות ולשיקול דעת. באתיופיה לא היה נהוג למהר ולומר את כל שידוע, אלא נהוג היה לדבר באריכות ובניחותא. לא היה נהוג להאיץ באחר שידבר “לעניין”. חלק מתרבות הדיבור העקיף כוללת בתוכה את הדיבור וההקשבה בסבלנות. דרך שיחה זו גם התאפשרה בשל הזמן הרב שעמד לרשות המשוחחים בעת האסיפה או המפגש.
הבנת סדרי העדיפות של העולים ומנהגי קבלת האורחים חשובים גם הם לתכנון פעולות הסברה בנושא צריכת אלכוהול. לדוגמא – לטכס שתית ה”בונה” (קפה) ערך חברתי רב, העדיף, לעיתים קרובות, על השתתפות באסיפות ופגישות אחרות, דבר אשר הישראלי מתקשה לקבל. טכס שתיית ה”בונה” הינו טכס שלם וחשוב מאד בחיים החברתיים של יהודי אתיופיה, כאשר הטכס מחייב שתיית 3 ספלי קפה. מהלך כל הטכס הממושך הזה מלווה בשיחה נינוחה ומורחבת, החשובה כל כך למשתתפים בה. את הטכס מקדימים בהגשת כיבוד קל (“קורס”) – כמו לחם, חומוס קלוי, פופקורן וכו’, ולאחריו ניתן להגיש אוכל (“אינג’ירה”) ושתייה קלה. לאורחים מכובדים המגיעים לבית מציעים לשתות, כסימן כבוד, “טלה” – בירה ביתית.
פתרון סכסוכים במשפחה וטיפול בהתנהגות חריגה של בן העדה – התבצע ראשית בתוך מסגרת המשפחה המורחבת, ובמידה והתערבותם לא הצליחה, באמצעות זקני העדה – ה”שמאגלוץ’”. בדרך כלל היו ממעטים בני העדה לערב גורמים ממשלתיים ואחרים מחוץ לעדה.
סוגיות בהסברה
“את היבלית של הארץ – תחרוש בשור של אותה הארץ” (אמרה אתיופית)
האימרה דלעיל מעבירה את המסר המרכזי שבבעיות צריך לטפל בכלים המתאימים לאותן בעיות, כך בבעיות תרבותיות צריך לטפל בכלים תרבותיים המתאימים לאותם הבעיות, לדוגמא השמאגלוץ’ הם הכלי התרבותי הטוב ביותר לטיפול בסכסוכים משפחתיים. אמרה זו מתייחסת למעשה גם לשאלות מרכזיות בתכנון הסברה:
מי היא האוכלוסייה בסיכון? מי היא אוכלוסיית היעד להסברה? מה הן מטרות ההסברה? מה הם אמצעי ההסברה היעילים? מה הם תכני ההסברה ההולמים?
שאלות מרכזיות נוספות עליהן יש לתת את הדעת בעת תכנון ההסברה הן האם כלל יש צורך לצאת במסע הסברה למניעת אלכוהוליזם? כיצד להגדיר מסע הסברה זה? האם ניתן לגעת במכלול הקשיים והבעיות המטרידות את העולים כולל הדרכים להתמודד עם קשיים אלו, או שמא ראוי להתייחס רק לבעיית הסכנה שבשתייה.
לאור מה שהוצג לעיל נראה שתהיה זו טעות לצאת במסע הסברה מכוון וישיר למניעת אלכוהוליזם בקרב יהודי אתיופיה: אם משום שמימדי השתיינות הם כנראה מצומצמים; אם בשל הסטיגמטיזציה שעלולה להוסיף נדבך נוסף על קשיי הקליטה ובדרך עקיפה לפעול כחרב פיפיות(גם כך מופיעות מדי פעם כתבות בעיתונות המדביקות להם תווית של שתיינים); ואם בשל ההתייחסות הישירה שהיא, כאמור, פוגעת ומעוררת התנגדות.
ישנה לכן, חשיבות לשלב הסברה בנושא זה בתוך מכלול נושאים המועברים לאוכלוסיה זו, וכאמור בצורה עקיפה ומכבדת. כדאי לראות את מערכת ההסברה כמתמקדת במניעה – ובחיזוק המנגנונים הקיימים לבקרה על שתיית יתר. מערכת הסברה כזו יכולה לפעול למעשה כמעין חיסון דחף – המחזקת חיסון קיים.
אוכלוסיית היעד להסברה
אחד התהליכים המורכבים והקשים עמם צריכים עולים ומהגרים בכלל להתמודד, הוא המעבר מתרבות מוצא מוכרת לתרבות דומיננטית חדשה וזרה. יש עולים שעבורם תהליכי המעבר והתרבות – מהירים יותר, ואחרים – שעבורם התהליכים איטיים יותר. ניתן לסווג, בצורה פשטנית, את העולים לכאלו, אשר מבחינה תרבותית נמצאים בנקודת זמן נתונה:
“בעיקר שם” – התנהגותם מכוונת בעיקר על ידי הקודים מאתיופיה (בעיקר בקרב הזקנים).
“בעיקר פה” – שהתנהגותם מכוונת בעיקר על ידי הקודים בישראל (בעיקר בקרב הילדים).
“גם פה וגם שם" – התנהגותם מכוונת הן על ידי הקודים מאתיופיה והן על-ידי הקודים בישראל, תוך גילוי גמישות והרמוניה מסוימתבשימוש בהם.
“לא פה ולא שם” – אלו המנותקים משורשיהם התרבותיים באתיופיה מחד, אך מאידך גם לא אימצו לעצמם התנהגות נורמטיבית ישראלית אלא אימצו תת תרבות אחרת.
להערכתנו האוכלוסייה בסיכון, על פי סיווג זה צפויה לבוא בעיקר מהאנשים אשר מבחינה תרבותית נמצאים “לא פה ולא שם”. קבוצה זו מורכבת בעיקר מצעירים, ובעיקר מאלו חסרי המסגרת (חסרי דיור,מנותקים ממשפחתם וכד’).
יש צורך בבדיקה מעמיקה יותר של היקף התופעה, ושל מאפייני אותם עולים תוך ניסיון להבין לעומק את הסיבות להתנהגותם, כדי שבדיקה זו תהווה את הבסיס לתכנון ההתערבות באוכלוסייה זו.
בנוסף לאוכלוסייה זו, ניתן להרחיב את ההסברה לכלל אוכלוסיית העולים (בעיקר החדשים יותר הנמצאים עדיין “בעיקר שם”) בתנאי, כמובן, ששומרים על עקרונות ההסברה רגישת התרבות המפורטים בהמשך, מתוך מחשבה שיש למנוע את שקרה למספר קבוצות מהגרים ועולים בעבר (כמו “בני ישראל” מהודו).
אמצעי ההסברה
אמצעי ההסברה
בחירת אמצעי ההסברה ותכני ההסברה צריך שיצאו מהגדרת האוכלוסייה בסיכון, אוכלוסיית היעד להסברה ומטרות ההסברה. בבחירת תכני ההסברה יש לשקול כאמור מראש, מתי להתמקד בתכנים רגישי תרבות “אתיופיים”, מתי בתכנים רגישי תרבות “ישראליים” וכיצד ומתי לשלבם.
באופן כללי ניתן לומר שבתכנון הסברה ישירה לצעירים אשר יימצאו כאוכלוסייה בסיכון, יש לקחת בחשבון לא רק מרכיבים רגישי תרבות אתיופית אלא לשלבם עם מרכיבים “ישראליים”. כמו כן כדאי לברר מה הם דרכי ההסברה הפועלים ביעילות על צעירים אפרו-אמריקאיים בארצות-הברית ולשלב אלו מהם שאינם מתנגשים עם העקרונות “האתיופיים”- במערך ההסברה.
בתכנון ההסברה לכלל האוכלוסייה (ובעיקר לחדשים יותר) – יש להתחשב הרבה יותר בעקרונות ההסברה רגישת התרבות. בתכנון מערכת הסברה בנושא רגיש זה יש הכרח להתייעץ לעומק עם גורמים שונים בעדה, מבוגרים וצעירים, ולא להסתמך על יעוץ של מומחים לא-אתיופים בלבד.
להלן כמה הערות-הארות-רעיונות ודוגמאות לגבי כמה אמצעי הסברה ותכני הסברה רגישי תרבות:
ניתן לשקול שימוש בחלק ממגוון רחב של אמצעי הסברה: רדיו, עיתונות, פוסטרים, חומר הסברה כתוב, קלטות וידיאו, קלטות אודיו, אסיפות הסברה, סדנאות, הסברה וטיפול על ידי זקני העדה, דוגמא אישית.
רדיו – ברשת רק”ע (רשת קליטת עלייה) מתקיימים שידורי רדיו יומיים באמהרית ובטיגרינית למספר שעות כל יום. שיעור ההאזנה לשידורים אלו בקרב האוכלוסייה החדשה והבוגרת הוא גבוה ביותר (למעלה מ80%-). במסגרת זו כבר מועברים מסרים גלויים וישירים על סכנות השתייה. חלק מהשומעים מזדהים עם המסר ומקיימים על נושא זה דיונים ערים, בעוד אחרים מגיבים בכעס וסוגרים את הרדיו.
עיתונות – איחוד הארגונים של עולי אתיופיה בישראל מוציא לאור ירחון בשם “פאנא” (הלפיד) בשפה האמהרית עם מדור בטיגרינית. במסגרת מדור הבריאות הופיעו מספר כתבות בנושא צריכת האלכוהול. פיזור האוכלוסייה ברחבי הארץ מקשה מחד על הגעתו לכל בית אב אך לאן שיגיע, גם אם אין יודעי קרוא וכתוב בבית – יימצא מי אשר יקריאו בקול רם לסובבים.
פוסטרים וערכות הדרכה – יכולים להיות יעילים במידה מוגבלת וגם זאת בתנאי שהתכנים (המילוליים והויזואליים) מכבדים ולא פוגעים במי שרואה אותם. ב-1994 הוכנה ערכה אשר חלק מהעולים נפגעו מצילום השתיין שחום העור שצולם שם.
קלטות וידיאו – הפקתם והפצתם יקרה, אך אם ישולבו בהם מסרים עקיפים, דרך מערכונים ושירים באמהרית המתייחסים לנושא, באופן שימשוך אנשים לראותם עוד ועוד (לרבים יש מערכות וידיאו, והם מרבים לראות קלטות עם מוזיקה ומערכונים מאתיופיה), יכול הדבר לסייע בהגברת המודעות.
קלטות אודיו – אשר הפקתן והפצתן זולה יותר. ניתן להפיקן כתוכנית מערכונים וסיפורים עם מסרים עקיפים. אם איכות הסיפורים והמערכונים תהיה כזו שיהיו מעניינים ומצחיקים לשומעיהם, הם יחזרו ויתנגנו בבתים, ויוכלו להגביר בכך את המודעות לנושא.
אסיפות הסברה – אמצעי מוכר באתיופיה להעברת מסרים שונים המתקיים גם בישראל, אם כי נראה שקיימת רוויה בכמות המידע ופעולות ההסברה הקבוצתיות המועברות להם. מאחר ורוב העולים כבר עברו לדיור קבע ואילו האחרים – יהיו בהליכי מעבר לדיור קבע בתקופה הקרובה, צפויים קשיים טכניים בריכוזם לאסיפה.
תהליך ההכנה לקיום מפגש ההסברה חשוב לא פחות מהנאמר במפגש עצמו. יש להיות בקשר מקדים עם עובד בן העדה המכיר את האוכלוסייה, ואתו/ה יחד, לבדוק ולהכין את הפגישה, להגדיר את אוכלוסיית היעד, להעריך את סיכויי הגעתם לאור תוכן הנושא וסדרי העדיפויות שלהם, לקבוע את המועד המתאים (למשל לא רצוי לקבוע פעילויות לימי חמישי אחרי הצהריים והערב בגלל ריבוי השמחות המשפחתיות המתקיימות ביום זה) ואף לשמוע הערכות באשר לעצם כדאיות קיומו של המפגש ודרכי העברתו. כאמור לא מומלץ לקיים מפגש/סדנא מיוחדים לנושא השתייה.
היעזרות בזקני העדה (שמאגלוץ’) – מומלץ להתייעץ ולהיעזר בזקני העדה ומנהיגיה במקרה של סכסוך המתעורר בין שכנים, וכך גם במקרה של סכסוך בין בני זוג. זקנים אלו יעמיקו לשורש הבעיה ויחפשו פתרון כוללני לבעיה ולא יתמקדו רק בבעיית השתייה. בארץ קיימים צוותות של שמאגלוץ’ הפועלים בחמישה סניפים של “ביתאצ’ין” בארץ-* (בתיאום עם בתי הדין הרבניים ושרותי הרווחה).
תכני הסברה
בשל הנטייה התרבותית לדיבור מטפורי ולא ישיר ישנה חשיבות לברור מעמיק של משמעות הנאמר, ולכן תהליך ההסברה בקרב יהודי אתיופיה חייב לקחת בחשבון את ההיבטים התרבותיים הרלוונטיים, דבר הבולט במיוחד בהסברה הנעשית על-ידי איש מקצוע שאיננו בן העדה, והנזקק לסיועו של מתורגמן, לכן יש חשיבות שההסברה תעשה לא רק באמהרית אלא גם ב”אתיופית” ועל ידי מגשרי תרבות מתאימים לכך, תוך התייחסות למישור התרבותי של העברת המסרים (ראה טבלה מס’ 1):
טבלה מס’ 1: תרגום בין-תרבותי
|
הגדרת מקום
|
מישור מילולי
|
מישור תרבותי
|
|
בישראל
|
עברית
|
“ישראלית”
|
|
באתיופיה
|
אמהרית/טיגרינית
|
“אתיופית”
|
הסברה עקיפה, שימוש במטפורות, אמרות, פתגמים וסיפורים תוך קישור לדוגמאות מוכרות ותוך שמירת כבוד העדה הם עקרונות מרכזיים בתכנון תכני ההסברה.
נביא כעת מספר דוגמאות קצרות לתכני הסברה אפשריים באמצעות סיפורים, אמרות, פתגמים ודוגמא אישית, אשר ניתן לשלבם במסגרת התייחסויות כלליות לנושאי קליטה, סיפורי מורשת אשר מוסר השכל אקטואלי לצדם וכד’. יש לזכור שלכל פתגם יש “שורש” – כלומר סיפור המשמש את ההקדמה לפתגם ולמוסר ההשכל הנלווה.
בשל מורכבות השפה והתרבות והסיכונים הטמונים בשימוש לא זהיר ומתאים בסיפורים ובפתגמים שיובאו להלן – אין להשתמש בהם ללא עזרת מגשרי תרבות מתאימים.
דוגמאות
Þ1מעשה בשני שתיינים
מעשה בשני חברים שתיינים אשר ביקשו לחזק את הקשר ביניהם ולצרף גם את נשותיהם לחגיגה, ולהיפגש לפי תור, פעם בביתו של האחד, פעם בביתו של האחר. שמחו הם מאד על החלטתם, ואז מספר הראשון לחברו שיש בעיה: אשתו כבדת שמיעה היא ולכן יש לדבר בקול רם ולצעוק על מנת שתשמע. והנה מספר חברו שגם לאשתו אותה הבעיה, וגם אליה יש לצעוק כדי שתשמע. כמובן דברי שקר דברו שניהם וכל כוונתם היתה לשמוח במסיבה וללעוג לנשותיהם על התנהגותן הקולנית. כאשר הגיע המועד למפגש, סיפר כל אחד מהבעלים לבת זוגו על קשיי השמיעה של אשת חברם. כאשר הגיעו האורחים החלו הצעקות כבר מחוץ לבית: “שלום, שלום”, צעקה האורחת ברכה למארחת. יצאה המארחת והחזירה ברכות בצעקות, וכך,לאחר חילופי צעקות בחוץ, נכנסו פנימה והמשיכו לדבר בצעקות. אף אחת לא הבינה למה השנייה צועקת וגם לא הבינה את דברי חברתה. הגברים שתו ועלזו וצחוקם גבר ככל שגברו צעקות הנשים. המהומה והרעש הלכו וגברו עד שהפריעו לשכנים. נכנסו כמה שכנות לברר את פשר המהומה אולם הן לא נענו מפני שלא נשמעו. הלכו השכנות והזעיקו את מנהיג הכפר. עם כניסתו לבית השיכור השתתקו כולם. בניסיונו של המנהיג לברר על מה המהומה והרעש – גילה את האמת – שהחברים השיכורים שיקרו עקב אי תפקודם, שהנשים שומעות, ושלא היה כלל צורך לצעוק, וכך יצרו הם מהומה זו אשר פגעה בנשותיהם ובשכניהם. עקב כך נשלחו שני השיכורים למקום מרוחק וטופלו עד שנגמלו, וכל אישה חזרה לביתה. על כך נאמר בפתגם ידוע (אשר מופיע גם בראשית מאמר זה): “אף אם המחלה (של השתיינות) אינה הורגת, הרי את הבית היא הורסת”.
Þ2 “השתיין והמשוגע מדברים את כל מה שיש בליבם”
(ובאמהרית: “סקרם אינה עיבד י’ליבון יינגרל”)
בתרבות בה שמירת סודות ואיפוק רגשי הם כה חשובים – מושווה, בפתגם זה, השתיין למשוגע אשר הוא חסר גבולות, חסר איפוק וכבוד ופוגע בזולת בכך שאינו יודע לכבד ערכים אלו.
Þ3“השתיין והמשוגע – חד הם”
(ובאמהרית: “סקרם אינה עיבד – אנד נאו”)
כמו בפתגם הקודם – גם כאן נעשית ההקבלה למשוגע, אך קיים כאן גם מסר סמוי בדבר ההבדל ביניהם: בעוד המשוגע לא שולט על מעשיו מפאת מחלתו (שגעונו) הרי השתיין לא שולט על מעשיו בשל שתייתו – דבר שהיה נתון לשליטתו ושהינו באחריותו.
Þ4מעשה בנחש ובבקבוק החלב
מעשה בנחש, שתוך כדי חיפושיו אחר מזון נכנס לבית אחד, למרות שמזונו הטבעי לא מצוי שם. בתוך הבית נמצא בקבוק מלא חלב. התאווה הנחש לשתות מהחלב למרות שלא היה זה מיועד לו. שתה ושתה ותוך כדי שתייתו החליק פנימה לתוך הבקבוק עד שמתוך גרגרנותו סיים לשתות את כל החלב.
מרוב שתייה התמלאה בטנו והתרחבה, בחילה עזה תקפה אותו והוא בקש לצאת מהר מהבקבוק. אך בטנו שמנה והוא לא יכול היה לעבור דרך הפיה הצרה. סופו של דבר הקיא הנחש את כל החלב ששתה ורק לאחר שגופו חזר והצטמק למימדיו הטבעיים יכול היה להיחלץ מבקבוק החלב, לצאת מהבית ולחזור להסתובב במחוזותיו הטבעיים. על כך נאמר בפתגם אתיופי ידוע: “מי שלא שבע וממשיך…- יקיא כל הלילה” (ובאמהרית: “אלטגיב באי, סיטפה יאדרל”)
ספור ופתגם זה רומזים לנו שאין זה טבעי לגוף להגזים בשתיית אלכוהול. הגזמה זו תגרום לאדם להקיא את ששתה, הגם שהשתייה נעשית מתוך רצון – הרי לגוף – היא מזיקה.
Þ5 “ילדו של האדם החופשי (שאינו עבד) והשתיל- שניהם אוהבים מים”
(ובאמהרית: “י’צ’יווה ליג’ אינה אטקילט- ווהא ייאודל”)
במישור הגלוי – המסר בפתגם זה הוא שטוב וחשוב הן לילד והן לשתיל לשתות מים כדי שיגדלו, אך המסר הסמוי מדגיש את הנזק הנגרם הן לעץ מהשקיית יתר של מים (ריקבון השורשים אפילו עד כדי מוות), והן למבוגר משתיית יתר של טלה/בירה, בנוסף לשתיית המים (“רקבון” האדם, התקלקלותו הנפשית והגופנית, “נבילתו” עד כדי אי תפקוד ואף סכנת מוות).
Ü1ולסיום דוגמא אישית של אחד הכותבים המדגישה את הסכנה שבשתייה מרובה:
“בביקורי בית רבים שאני עורך בביתם של בני העדה שעלו לאחרונה, לאחר שמזמינים אותי להתיישב, מוציאים מהמקרר בקבוק בירה ומגישים לי אותו עם פותחן וכוס. אני עוצר את המארח ואומר משפט שחברי חרז לי: “בירה ביטטה איסקרלו, קסקרק אינדבב איהדלו”, ובעברית: “כשאני שותה בירה – אני משתכר, כשאני שיכור – אני מהלך כמו נחש”. הנוכחים פורצים בצחוק, ומיד מוצע לי מבחר משקאות לא אלכוהוליים אחרים. וכך, בעודנו לוגמים כל אחד מהמשקה שלו, אני יכול לספר בניחותא על כך, שאני, כאדם שנוהג ברכב, עלול לסכן את עצמי ואחרים בנהיגה”.
1.ביתאצ'ין שולב במרכז ליהדות אתיופיה החל מינואר 1996 עם התחלת פעילותו.
2.ובאמהרית: “בשטה מינים באיגדיל – בית יאגודיל”.
3.ובאמהרית: “נגר במסלה, טג’ בבירלה”.
מקורות קריאה נוספים על אתיופיה ויהודי אתיופיה
בודובסקי ד., דוד י., ערן י., רוזן חיים., מנהגים ותרבות: השלכות לפיתוח קשר מקצועי, סוגיות בנושאי משפחה של יהודי אתיופיה, פרסום מס’ 2, ביתאצ’ין, ג’וינט, ירושלים, 1989.
בודובסקי ד., דוד י., ערן י., ברוך ע., אבני ב., יהודי אתיופיה במעבר בין תרבותי: המשפחה ומעגל החיים: סוגיות בנושאי משפחה של יהודי אתיופיה, פרסום מס’ 5, ביתאצ’ין, ג’וינט, ירושלים, 1994.
ליפסקי ד., ריספלד ד., הרגלי תזונה בקרב עולי אתיופיה, הג’וינט, קופ”ח הכללית, משרד הבריאות, ירושלים, 1994.
בן עזר ג., כמו אור בכד, הוצאת ראובן מס, 1992.
ולדמן מ., יהודי אתיופיה: עדת ביתא ישראל, ג’וינט ישראל, ירושלים, 1985.
כהנא י., אחים שחורים, הוצאת עם עובד, תל-אביב, 1973.
נוי ד. (עורך), סיפורי ביתא ישראל – ששים סיפורים וסיפור מפי יהודי אתיופיה, מכון הברמן למחקר ספרות, לוד, תש”ן.
נודלמן א., המעבר מהמערכת הרפואית באתיופיה למערכת הרפואית בישראל, עליית הנוער, תל-אביב, 1986.
נצר ו., פולני ח. (עורכות), אגדה של עליה, משרד החינוך, ירושלים, 1988.
רוזן ח., אסופת מאמרים בנושאי תרבות, קליטה ועליה של עולי אתיופיה, המשרד לקליטה עלייה, ירושלים, 1994.
שם טוב ד., רוזן ח., היה “גובז” למען בריאותך – גישה רפואית בין תרבותית להדרכת עולי אתיופיה, הועדה הבין ארגונית לחינוך והסברה, 1989.
שבתאי מ., "משברים – החייל העולה מאתיופיה", מחברות בריאות הנפש, צה"ל, 1989.
Ethiopian Nutrition Institute, Ethiopian Traditional Recipes,: Addis Ababa, 1980.
Levine D., Wax and Gold, tradition and inovation in Ethiopian culture, University of Chicago Press, 1965.
Korten D.C., “The life game: Survival strategies in Ethiopian folk tales”, Journal of Crosscultural Psychology, 2.3., 1971
Messing S., The higland plateau Amhara of Ethiopia, PhD. Dissertation, Universiy of Penn., l957.
Chigier E., Health education for Ethiopian adolescents, in Youth Aliya programs in Israel 1986-1989, Youth Aliya, Tel-Aviv, 1989.
Israel Journal of Medical Sciences, Vol 27, 5, 1991.
Israel Journal of Medical Sciences, Vol 29., 1993.
Fuller T.E., Introduction to Health Education in Ethiopia, Artistic Printing, Addis Ababa, 1967.
Hodes R.M., Teferedegne B., Traditional beliefs and disease practices of Ethiopian Jews, Addis Ababa, 1994.
Kaplan S. Rosen C., “Ethiopian Jews in Israel”, In Singer D. Seldin R. (eds’), American Jewish Year Book 1994, Vol. 94, New York 1994
