בערים רבות ניטש מאבק פנים קהילתי על השליטה בבתי הכנסת ועל התוכן הדתי בתוכם מה שמעיד על קרע שהולך ומתגבר בין צעירים למבוגרים

משה סמו ומורן פלד

קשה להתפלל בבית הכנסת

קייס אמהה נגט (74) יזם והקים בשנת 2001 את בית כנסת באזור מגוריו, בשכונת קריית נורדאו בנתניה. בכל שבת הוא מגיע בסביבות השעה 3 וחצי בבוקר לבית הכנסת. בשעה 5 – 6 באים זקני הקהילה ומתפללים בשפה האמהרית וב- 7 בבוקר מארגנים תפילה בעברית לצעירים. כולם נשארים עד שעה 11:00 לסיום התפילה של הצעירים. עד זמן זה, כמו שהיה נהוג באתיופיה אף אחד אינו אוכל מאומה. נגט מעיד על כך שהאופי המגוון של התפילה שלו מביא הרבה צעירים לבית הכנסת.

השילוב אותו מצליח לעשות קייס נגט בבית הכנסת אינו מובן מאליו. בערים נוספות בהן יש ריכוז גבוה של יוצאי אתיופיה כגון קריית-גת, חדרה, פרדס חנה, כפר-סבא, באר-שבע, אשקלון ועוד, אנו עדים לתופעה נרחבת של מריבות סביב בתי הכנסת. במרבית המקרים מתחילים המאבקים כויכוח סביב מספר שאלות: האם תהיה התפילה בעברית באמהרית או בגעז? האם יתקיימו בבית הכנסת שיעורי תורה? מהן שעות התפילה? האם לקרוא באורית (ספר התורה בשפת הגעז הקדושה) או בספר התורה בעברית? האם אפשר לערוך טקס ברית מילה בתוך בית כנסת? האם המתפללים צריכים להקפיד על דיני טומאה וטהרה? האם הקייסים יכולים לקבל צדקה ונדבות מידי הציבור בשבתות ובחגים?

במרבית המקרים מתפתח מאבק סביב מפתח בית הכנסת, כאשר כל צד מחליף מנעולים, מנתק את החשמל, שני הצדדים פונים למשטרה, או שהמשטרה מגיעה בעקבות קטטה בין המתפללים. לאחר מכן, פונים הצדדים לבית משפט ומבקשים צווי מניעה אחד נגד השני.

"צלות בית" או שילוב בין תפילה ללימוד

עיקר הסכסוכים על בתי הכנסת מתבצעים בין שתי קבוצות בעלי שתי תפיסות עולם שונות לחלוטין – הקייסים מצד אחד והמתפללים והרבנים הצעירים מהצד השני. על פי הקייסים, מה שהתקבל כמסורת במהלך הדורות, צריך להימשך באותה מתכונת גם כאן. לפיכך יש להתנגד לכל לאלמנט חדש שמבקשים להוסיף, בבחינת "חדש אסור מן התורה". בתור אלה אשר שימשו באתיופיה כמנהיגיה הרוחניים של הקהילה, הם תופסים את בית הכנסת כמיועד לתפילה בלבד ולא לשום שימוש אחר, כגון: לימוד תורה או כל עיסוק דתי ו/או קהילתי אחר. שמו של בית הכנסת בפיהם מעיד על תוכנו – בית כנסת נקרא "צלות בית" – בית התפילה, או "מסגיד" – מקום סגידה, תפילה. על פי תפיסה זו, אסור לקיים בבית הכנסת כינוסים או שיעורי תורה לילדים קטנים , שיש בהם, לפי הקייסים, אף להוות ביזוי של המקום. כמו כן בית הכנסת מהווה עבורם מעין "מקדש מעט", ועל כן, כל פעולה מלבד תפילה מהווה חילול שלו שכמוה כחילול בית המקדש.

"הרבנים, או הצעירים וכל מי שמקבל את עמדת הרבנות", מוסיף קייס סמאי (שמעון) אליאס מראשון לציון, "אינם מקפידים על דיני טומאה וטהרה כפי שאבותינו לימדונו. כמו כן, יש איסור שיולדת תיכנס לבית הכנסת לפני שמלאו לה ימי טהרה. הקייסים אינם יכולים להתפלל עם אנשים שאינם מקפידים על דיני טהרה ולכן יש לחלקם התנגדות נחרצת למניין משותף. כמו כן, הרבנים מאפשרים ברית מילה בבית כנסת, דבר אשר אסור על פי המסורת שקיבלנו מאבותינו".

מוקד נוסף לסכסוכים נוגע לקריאה בתורה. לפי עמדת הקייסים צריך לקרוא את התורה באורית, הכתובה בשפת הגעז. לאחר מכן יש לתרגם לאמהרית למתפללים את האמור בתורה, מצוות עשה ולא תעשה, פרשות השבוע ומועדים, כפי שעשו זאת מדורי דורות. מרבית הקייסים אינם שולטים בשפה העברית, ועל כן הם ממשיכים לקרוא באורית כמסורת אבותיהם.

לעומתם אומרת עמדתם של הצעירים/הרבנים כי על הקהילה להתאים את עצמה לכלל עם ישראל, ולמנהגים השונים אשר מקובלים על כל ישראל. לדעתם בית הכנסת, מלבד היותו מקום תפילה, הוא גם מקום ללימוד תורה, וחינוך הדור הצעיר לתורה ולמצוות. קבוצה זו מנסה לשלב בין ישן וחדש, כלומר: בין מסורת האבות לבין מה שמקובל על כלל ישראל. לדברי קבוצה זו, הדור הצעיר מתחנך במוסדות דתיים, לומד הלכות ומבקש לקיימן, אך הוא נתקל בבעיה במפגשו עם הקייסים.

"אנו רוצים לקיים שיעורי תורה למבוגרים וילדים, תהילים, שיעורי נשים", אומר יעקב מדהני מאשקלון, החבר במניין הצעירים המבקשים לקיים מניין בנוסח ישראלי בבית כנסת באשקלון, "אך הקייסים מונעים זאת, ללא כל הצדקה וללא כל ביסוס דתי לכך. אנו מבקשים לקיים את המצוות כמו שכל עם ישראל מקיים". אשר לקריאה בתורה, קבוצת הצעירים/רבנים מבקשת לא להיבדל ועל כן מאמצת את המנהג המקובל על כלל עם ישראל ולקרוא מספר תורה הכתוב בעברית. עניין נוסף הגורם לצעירים להתקומם כנגד הקייסים הוא עניין איסוף כספי צדקה, נדבות ונדרים בשבתות ובחגים מהציבור על ידי הקייסים.

בית המשפט כפתרון לא מספק

לא אחת מגיעים הסכסוכים עד לבית המשפט מה שלא בהכרח מביא לפתרונם. בסכסוך סביב בית הכנסת שהוקם עבור כל הקהילה באשקלון, לא חסך בית המשפט ביקורת מהפונים אליו. על אף החלטתו של השופט בדבר שני מניינים נפרדים (בית משפט שלום באשקלון, 14.10.99) הרי שעד היום לא נפתר הסכסוך בין צעירים למבוגרים. "שמעתי את הצדדים שעה ארוכה", כותב כבוד השופט נחמיאס בהחלטתו, "ניסיתי להביאם לידי הסדר מכובד ומוסכם כפי שניתן לצפות מיהודים יראי שמיים. הרי שומו שמיים, בית כנסת הוא 'מקדש מעט' וצריך להגיע אליו להתפלל לאלוהינו שבשמים ולא לריב. אילו תפילות יתקבלו אם מקורן בריב אחים? המדובר באנשים מכובדים מהעדה האתיופית וכולם יקרים וכל אחד חשוב ומכובד, לכולם זכות יסוד להתפלל בבית כנסת. היעלה על הדעת שהוקם בית כנסת מפואר וחדש ותחת להתפלל בו יהפוך להיות מקור ריב ומדון, אין זה לכבודם של הנוגעים בדבר, אין זה לכבוד המקום, על זה אני בטוח ומשוכנע, שהיה רב חכם אומר: סגרו את בית הכנסת ובלבד שלא יריבו עליו".

סכסוך נוסף על בית הכנסת המרכזי של הקהילה ברח' גאון ירדן בקריית-גת, שנמשך אף הוא למעלה מחמש שנים (מלווה בתלונות הדדיות למשטרה ובביטויי אלימות פיזית ומילולית) הגיע לבסוף לבית משפט השלום בקריית גת. בכתבתה של טובה דדון ('כל הדרום', 2.12.05) מצוין כי בשנת 2002 מונה על ידי בית המשפט בורר שקבע שיש להנהיג לוחות זמנים ברורים לתפילות בנוסחים השונים. גם פעולה זו לא עזרה מאחר והבורר לא היה מקובל על שני הצדדים וכיום נמצא הסכסוך שוב בדיון בבית משפט השלום בקריית-גת.

ויכוח על הגדרה עצמית דתית של הקהילה

העובדה שלבתי המשפט אין את היכולת להכריע בסכסוכים מסוג זה מעידה על כך שהדרך היחידה לפתרון הסכסוכים הייתה ונשארה בתוך הקהילה. אלא שלשם כך צריכים תחילה שני הצדדים להבין שהויכוח ביניהם יש לו השלכה על צביונה הדתי של הקהילה כולה. לשם כך צריך קודם כל להוציא מהויכוח אינטרסים אישיים כמו כבוד וכוח. "שוכנעתי כי ניתן להגיע להכרעה במקרה דנן באופן אשר יאפשר לבעלי הדין לשמר את אמונתם בהתאם למסורת, בבחינת איש על פי אמונתו יחיה", כותבת השופטת דינה כהן, שדנה בשנת 2005 בסכסוך נוסף בין צעירים למבוגרים סביב בית הכנסת באשקלון, "יחד עם זאת התרשמתי, ורושם זה התחזק בעת הביקור במקום, כי בסכסוך מעורבים אינטרסים נוספים של שליטה, ניהול וכוח".

כשם שקיים גישור בין הקהילה לבין הממסד בבתי הספר, כך צריך להתקיים גוף שיהיה מוסמך לגשר בין הצעירים והמבוגרים. מטרת גוף זה יהיה להביא כל צד להבין טוב יותר מה מסתתר מאחורי עמדתו של הצד השני. למשל: יתכן וההתעקשות של הקייסים על בית כנסת שלהם בלבד נובעת מתחושת הדה לגיטימציה שלהם בחברה הדתית הכללית ובית הכנסת הוא המקום היחיד שעוד נותר להם לבטא את עולמם ההולך ונעלם. לעומת זאת, בעמדת הצעירים אפשר לקרוא את הרצון שלהם להביא בשורה חדשה לצעירים יוצאי אתיופיה והיא הבשורה של דתיות ארצישראלית מעודכנת.

הרושם שנוצר ממריבה ספציפית כזו או אחרת היא שמדובר כאן בניסיון של כל צד להגדיר את דתיותה של קהילת יוצאי אתיופיה. שתי התפיסות נלחמות על המקום שלהן ועל הלגיטימיות שלהן בקרב הציבור, ובתי הכנסת הן רק סימפטום לבעיה אידיאולוגית, שעד שלא תיפתר לא יפתרו הסכסוכים באמת. יתכן ועל ידי הבלטת הצד האידיאולוגי של הויכוח ועיסוק בו, יוכלו שני הצדדים להגיע להסכמות ולא להיגרר לנזקים ולעימותים אלימים.

במובן זה, קיומו של מניין משותף, שהוא הפתרון שמצאו במקומות שונים, יכול להוות פתרון טוב בכך שהוא מביא את שני הצדדים לידי פשרה. אולם, מצד שני, פתרון זה אינו מתמודד עם בעיית קיומן של תפיסות שונות של: 'מה זה להיות דתי', בקרב הקהילה, אלא רק עוקף אותה. הדיון במישור האידיאולוגי אינו מצריך ביטול של ניסיונות הפישור והגישור בכל עיר. מטרתו היא להתקיים במקביל, תוך הקשבה למתרחש בשטח ומתוך שאיפה להשפיע עליו למען יצירת שילובים מוצלחים יותר בין צעירים למבוגרים.