אפשר לומר שזהו הספר הראשון שעוסק ביוצאי אתיופיה מבלי לדבר בקלישאות * מבט ראשוני המציץ לתוך נפש של מהגר אתיופי מבלי להצהיר על קשיים של קליטה וגזענות * אפשרות נדירה לראות מה הם חייו של האתיופי בישראל ולא פחותחשוב עם מה הוא מתמודד * דניאל בשך יצא לשוחח עם דליה ביטאולין שרמן יוצרת הספר המכונן "איך שהעולם נהיה לבן"

מוזר לה. מוזר לסופרת דליה ביטאולין – שרמן להיות במעמד המרואיינת, האישה שעומדת מאחורי הספר "איך שעולם נהיה לבן". מוזר שאולי לראשונה בישראל יש ספרות שעוסקת ביוצאי אתיופיה, יש ספרות שעוסקת בחי השגרה של המהגר האתיופי בישראל מבלי לעסוק באתוס הציוני או במסעות דרך סודן, מבלי לתת פרשנות על קשיי קליטה או אפילו על גזענות. פשוט לספר. "אם אתה קורא את הספרות הישראלית לאורך ההיסטוריה, אפשר לחשוב שכאילו לא חיים אתיופים בישראל" אומרת ביטאולין – שרמן, "זה מן דמויות שנעדרות מכל מיני מקומות. גם בספרות."

רוברט מקי, התסריטאי האמריקני הנודע אמר פעם שתפקידו של כותב הוא לקחת את הקורא אל ארץ לא נודעת ולהראות לו שם את עצמו. ביטאולין שרמן, חזרה בדיוק לנקודות הראשונות של עצמה כילדה מהגרת מבלי להתנצל או להתווכח. פשוט לספר. ספרה "איך שהעולם נהיה לבן", חושף שבעה סיפורים קצרים מנקודות מבט שונות של דמויות מהקהילה האתיופית, ומבלי להצהיר על כך מפורשות, הן עוסקות בסוגיות חברתיות, בימים הראשונים בארץ חדשה, במתח בין אם לבת ובין תלמידות חדשות לוותיקות. מפגש ראשוני עם מה שכביכול מוכר וידוע.

"חזרתי לנקודות הראשונות בארץ" מוסיפה ביטאולין – שרמן "מהשלב שאתה כבר נמצא בארץ. זה היה תהליך שדרש ממני לחזור אחורה, אבל לא מתוך כוונה לחזור על כל מה שקרה. מתוך רצון לבנות סיפור. כי את המציאות של יוצאי אתיופיה כולם פחות או יותר מכירים. האתגר הוא ליצור דמויות שיהיו מעניינות ולא צפויות, ליצור דמות שלקורא יהיה איזה רגש כלפיה. שאתה תקרא ולא תהיה אדיש. כי הרבה פעמים הדמויות של אנשים בקהילה, יש עליהן תפיסה שאם אתה אומר לאיש ברחוב איש אתיופי הוא נצמד לפרופיל מסוים ולא מעבר לזה. אני לא בטוחה שיש אנשים שמכירים את הדמות הזו באמת לעומק. כמה אנשים יודעים מה סדר היום שלו? מה חיי השגרה של האתיופי בישראל? זה תמיד דבר מעורפל. בלי קשר לבעיות קליטה, או לדברים גדולים כאלה. סדר יום פשוט של בן אדם. תמיד חשבתי אם אני אחשוב על מישהו ממוצא אחר, אני יכולה לחשוב על כמה טיפוסים, אני יכולה לחשוב על סדר יום מסוים, כשזה מגיע ליוצאי אתיופיה, יש נטייה לצפות בהם מרחוק".

 כשרואים אותם מרחוק מה רואים?

"לא רואים משפחה רואים קבוצה, והקבוצה הזאת עסוקה בדברים מאוד מסוימים. בטוחים שהם עוסקים רק בגזענות. אין דברים אחרים שמעניינים אותך. לא יודעים אם יש לך דעה פוליטית שונה, או דעה חברתית מסוימת. מישהו שואל בכלל מה הדעה שלך? יש לך תחום שמעניין אותך? אתה מתעסק באקולוגיה או בביולוגיה או משהו כזה? אני חושבת שהרבה פעמים זה לא בא מתוך כוונה רעה, זה בא מתוך סטריאוטיפ. לפעמים יותר נוח לראות מישהו שהוא ממוצא כזה, ולהחליט שהוא משהו מסוים. זה מקל על ההתנהלות שלך כי אתה לא מוכרח לעצור ולהתעמק, ודבר נוסף הוא העובדה שתמיד רואים אותנו כעולים חדשים, למרות שאנחנו יותר מ30 שנה בארץ. יש תחושה שכולם רואים אותך כמי שאתה עדיין בתהליך קליטה, ולא משנה כמה זמן אתה בארץ".

ביטאולין שרמן עלתה לישראל ב1984, בגיל 4 דרך סודן. כאמור, היא השתדלה לחזור לנקודות הראשונות של ילדה המתבוננת בעולם הלבן והחדש שאליו התגלתה פתאום. ודרך עניים אלו, היא יוצרת דמויות המתבוננות על העולם השגרתי והיום-יומי. הדמויות האלה, הן חיות, נושמות, עובדות, לומדות עם רגשות ועם אופי. אבל דבר אחד אין להם בספר – שמות.

"לדמויות אין שמות, כיוון שהן לחוצות, הן עסוקות כל הזמן, הן לא פנויות להציג את עצמן. הן צריכות ללמוד עברית, הן צריכות לעבוד, ללמוד הכול מחדש, ואני לא בטוחה שזה יעזור להן, גם ככה החברה עושה את זה עבורן, והדרך היחידה שהן יכולות באמת להציג את עצמן, זה אם החברה תצטרף ליום בחיים שלהם, שתראה אותן בכל מיני מצבים נורמטיביים ולהראות שסך הכול הן שותפות לאותם חיים. כי בסופו של דבר כולם רוצים עבודה, להתפרנס בכבוד ולקבל חינוך טוב. ודבר נוסף וחשוב הוא להכניס את החברה לתוך העולם הפנימי של רגשות ומחשבות של המהגר האתיופי, שלראות יותר בן אדם, פחות אתיופי. לראות שלא כולם חווים את אותה חוויה, שכל מהגר חווה אותה בצורה אישית על פי הכוחות הנפשיים שלו".

עדיין עם כל המאמץ שלנו להיות בני-אדם לפני שאנחנו בני קהילה, הרבה פעמים יש תחושה שאתה רוצה להיות לא רק חלק מחטיבה אחת של האתיופי, ולחיות חיי שגרה, אבל מצד שני אתה חוזר לנקודה שמשייכת אותך לקבוצה מסוימת.

אני חושבת שהרבה לפני שאנחנו חוזרים לנקודה הזו, החברה מחזירה אותנו לנקודה הזו, בעיקר מחוסר ידיעה. והנקודה שמחברת אותנו הרבה פעמים היא תופעת הגזענות. לדעתי, לנו אולי יותר משאר האוכלוסייה אכפת מהתופעה הזו. לנו עדיין חשוב היחס הלא שוויוני, לעומת אחרים בנו ההתעוררות קיימת. היו שנים שהייתה סוג של תמימות, אבל עם הזמן שמנו לב לדברים, לא כי החברה השתנתה אלא כי עם השנים פיתחנו מודעות למה שקורה סביבנו, קיבלנו את הביטחון לצאת ולהילחם. גם לי לא קוראים כל יום כושית, אבל בכל סיפור או מקרה שאתה מגלה שזה קרה למישהו, אז אותו מישהו פגע בך באופן אישי, אפילו אם זה לא קרה לך כבר עשר שנים, מספיקה לך הידיעה שזה משהו שיכול לקרות לך. אם נהג צעק על אתיופי, אז מבחינתי הוא צעק עליי. אם לא מכניסים ילד לבית ספר, אז אני מדמיינת את עצמי כתלמידה שהשער סגור בפנייה. וזו חוויה יום-יומית, שמחזירה אותך למקום שאין מספיק שוויון.

 אבל זה מחזיר אותנו לנקודה שרק גזענות מגבשת אותנו וזה קצת עצוב.

לא בדיוק. גם העובדה שאתה מלוכד כקהילה, היא דבר טוב. עדיין יש דברים שאנחנו עושים יחד, ויש מנהגים שאנחנו שומרים. אז אתה עדיין במן תנועה כזו, בתוך הקהילה הזו ומחוצה לה. יש לך חיים כפולים. יש דברים שאתה עושה ולחברים שלך אין מושג שאתה עושה אותם. בבוקר את ככה, ובערב את משהו אחר. וזה כמעט בלתי אפשרי להתנתק, וזה לא מחייב שתרצי להתנתק. לי יש לפעמים את השאלה של כמה אתה בוגד בתרבות, וכמה אתה מצטרף. אם אתה מתרחק, אז אתה בוגד בתרבות, ואם אתה שומר עלייה, אתה עשוי לא להתקדם. ולפעמים קיים צורך למצוא דרך שתשלב בין המקומות, בעיקר בשביל להגדיר את עצמך.

 אמא אבא וכל השאר

אחת הסוגיות החוזרות והנשנות בספר היא הקונפליקט בתוך המשפחה. המוטיב החוזר של ילדה מול הוריה. ביטאולין – שרמן מבלי להצהיר על דבר, מביאה לקורא הזדמנות להביט דרך עניים של נערה שגדלה לתוך אחריות כפולה, שבה היא צריכה להדריך את הוריה בדברים הפשוטים של החיים.

"אני חושבת שהרבה ילדים חווים את זה. ולא רק אתיופים. זה דבר ששייך להגירה. למעבר ממקום למקום. כשאתה ילד, אתה רואה את המציאות בצורה אחרת, אין לך נטל. אתה קולט את הסביבה יותר מהר, הסביבה מקבלת אותך יותר מהר. אתה גמיש יותר. אתה ניתן לשינוי. כילד מבחינתך הכול משחק, הכול מאתגר. כי אין לך חוויות לפני כן, לא התרגלת לדבר, לכן אתה מתחדש כל הזמן. לעומת זאת המהגר המבוגר, רגיל לסדר חיים אחר, הוא מוכרח לשנות את כל מה שהוא יודע, כי באת כדי להיות חלק מהמקום הזה, כי אתה יהודי, כי אתה ציוני, כי אתה הכול. אתה מאוד רוצה להיות חלק ממשהו. אפילו בדברים הפשוטים של אוכל ובגדים. אני זוכרת שבמרכז קליטה, היו שופכים לנו את הבגדים, וכולם היו רצים לבגדים החדשים מבלי לחשוב פעמיים, לעומת המבוגרים שלא תמיד הרגישו בנוח איתם. זה מעבר שהוא נורא קשה, כי אתה למעשה מוחק את מה שאתה מכיר, פתאום בבת אחת אתה משנה את הכול. ואז באופן טבעי נוצר חיכוך. בין הילדים להורים, בין זה שילד מתפתח מהר, להורה שצריך לעשות את זה, אבל קשה לו גם נפשית וגם בכלל".

 אבל מצד שני להורים מאוד חשוב שהבן שלהם יתקדם.

נכון. לכן זה הרבה יותר קשה. כי להורים יש רצון שתתקדם, אבל אם אתה מתקדם אז אתה עוזב אותי. תלך תלמד אבל מה יהיה איתי – אם אתה הולך מי יתרגם את המכתב ואת החדשות ברדיו. מן יחסים כאלה של רצון להתקדם לבין תחושות שיוצרות מרחק. עם השנים אנחנו הולכים ומתרחקים, כי הזמן אוזל והם מתבגרים, ומצד שני אתה מתפתח, והתחושה היא שההורים שלי לא שותפים לחוויות שלי, כי הם לא היו בחוויה הזו של קריאת ספרים ושל בית ספר. הם לא בעולם של האינטרנט. הם יכולים לשער מה זה, אבל הם לא שותפים מלאים לדבר הזה. זה לא כמו הורה אחר ששולח לך הודעה, או כותב לך מייל. אפילו לקרוא את הספר שכתבתי הם יכולים לקרוא, אבל לא באמת להבין את הדברים שמאחוריו, כי אין להם ניסיון קריאה שכזה. ומבחינתי, יש בי פחד כזה, שאני מתחילה להרגיש שאני לא חלק מהחיים שלהם, לא תמיד אני מבינה את מה שעובר עליהם כי אני כבר לא אותה ילדה עולה, כי אני לא חווה את החיים שלהם. אני מתנתקת ואני לא מבינה אותם. אם לפעמים הם מספרים לי שהפלו אותם, אני מתחילה לחשוב שאולי לא בדיוק הפלו אותם, אני מציעה להם שיפסיק להיות רגישים, ושירימו את עצמם, ובתגובה אימא שלי יכולה להגיד לי: את לא מבינה איך מתייחסים לאתיופים במקומות כאלה. ופתאום אני קולטת שאולי אני מתרחקת. פתאום אני בעמדה של מישהו כמעט חיצוני.

זה הדבר שהכי השפיע עליי. הרצון להיכנס לתוך הסיפורים האלה. הקושי היה לתאר בצורה מפורטת, מה אותן מילים גבוהות, קשיי קליטה, גורמים בתוך הבית האתיופי. שזה נוגע בך בכל מקום, בכל דבר שאתה רוצה לעשות. וזה דברים ברמה של להרים טלפון שההורה שלך צריך, שדורשים ממך להקיש כל מיני מ

ספרים, דברים שאדם רגיל מתעצבן מהם, הופכות לאתגר למהגר אתיופי. אלו דברים שהצבר בכלל לא מתעסק בהם, הוא אפילו לא מוטרד מהם. כמה בכלל חושבים שיש עוד אנשים שלא יודעים לקרוא. עם כמה אנשים כאלה הם נתקלים ביום-יום. אין בכלל את המחשבה שבכלל קיימים אנשים כאלה.

 ולפעמים זה גם יכול להית מביך.

זה נותן בעיקר תחושה שאתה לא יודע מי אתה. אתה ילד או מבוגר. אתה מתרגם לאבא שלך באסיפת הורים, ואז הולך לשחק משחק. יש חילופי תפקידים וטשטוש, אתה רגע אחד עושה משימה של מבוגר, ושניה אחר – כך אתה עושה דברים של ילד. וזה שם אותך בתחושה של חוסר בטחון יותר מילדים אחרים. אתה חש שאין לך מספיק הגנה כמו ילדים אחרים, שההורה שלך לא יבוא ויגן עלייך בבית הספר. אתה רואה שהמורה יכולה להתייחס לילד מסוים כי אבא שלו הוא מישהו חשוב. אז בגלל שההורים שלך לא "חשובים" באותה מידה, אתה לא יכול להרשות לעצמך לעשות דברים שאחרים יכולים. תחושה שאין לך משהו יציב, שאתה יכול להגיד הנה זה שלי והנה זה אני, ואני בטוח בעצמי. אתה צריך לבנות את עצמך ושתהיה לך הערכה עצמית משלך.

 ​לפני כחמש שנים החליטה ביטאולין שרמן לעשות סוויץ' בחייה. היא החליטה שמגיעה לה לצאת לטיול, אחרי שלמדה עבודה סוציאלית ועסקה בזה במשך 3 שנים. הבינה שהגיעה זמנה לנפוש. היא שונה מאחרים, לא יצאה לאותו טיול טרקים של הצעיר הישראלי, וכשהצליחה לחסוך את כספה, ארזה את דבריה ונסעה לאוסטרליה. החלטה נוספת ומשמעותית שקיבלה על עצמה הייתה ללכת ללמוד ספרות, "תמיד רציתי ללמוד את המקצוע הזה" מספרת ביטאולין-שרמן, " אבל היה ברור לי שאת המקצוע הזה שאני לא יכולה ללמוד. כי אתיופי צריך ללמוד משהו פרקטי שבסופו של יום הוא צריך לעבוד בו. כי מי יעזור ויתמוך בך בזמן שאת רוצה לכתוב?"

את ההחלטה לכתוב קיבלה ביטאולין-שרמן בטיול ארוך באוסטרליה הרחק מישראל, ראתה ביטאולין-שרמן את החברה הישראלית במערומיה. פתאום היא הבחינה איפה חיה כל הזמן. "עד אותו רגע, חייתי במן הכחשה כזו, שהחברה הישראלית היא הנאורה והמוצלחת ועליי ללמוד ולהשקיע כדי להדמות להם" חושפת ביטאולין-שרמן, "ההישגים היו מבחינתי הדבר החשוב ביותר. ישראל זה הצלחה, ואתיופיה זה כישלון. הרי מהי אתיופיה? ארץ מדברית ונכשלת. ככה השיח תופס אותה. אם הערצתי שחורים, אז הם מוכרחים להיות אמריקאים מוצלחים. האחריות היא שלי ולא של אחרים. אין לך מושג מי אמור לעזור לך, אתה אומר לעצמך שההורים שלך צריכים לעבוד ולפרנס את עצמם. באוסטרליה פתאום ראיתי את הישראלים באור אחר. הלכתי לטייל לבדי, ובהמשך התחלתי להכיר מקומיים וישראלים. כל הזמן ראיתי שהחבר'ה הישראלים שבאים עד לקצה השני של העולם, כל הזמן באים בחבורות, הם מדברים רק עברית ומתייחסים למקומיים כאילו הם זרים. ואז פתאום חשבתי על ההורים שלי. פתאום הבנתי מה דורשים מההורים שלי, שלא ילבשו את הבגדים שלהם, שיפסיקו לדבר בשפה שלהם. שלושים שנה אימא שלי הייתה באתיופיה למה שהיא לא תדבר בשפה שלה, למה זה צריך להפריע לאנשים? למה שהיא לא תבשל את האוכל שהיא אוהבת? פתאום ראיתי את הצביעות. את הדרישות הלא הגיונות. כשבתור ילדה חשבתי שזה הגיוני. אנחנו בארץ ישראל, אנחנו צריכים לשיר שירים בעברית, ולבנות את הארץ. התחלתי לראות דברים בצורה אחרת, יותר להזדהות עם המוצא שלי. ולנסות להבין מה זה לעבור ממקום למקום.

 וכשאת רואה את זה באוסטרליה, מה זה עושה לך?

היה בי כעס מסוים כלפי עצמי, וכלפי החברה הישראלית שמשדרת לך מסר שהיא בעצמה לא יכולה לעמוד בו. היחס כלפי הזר. צריך להבין מה זה הזרים האלה, אלו המקומיים שאתה מתארח אצלם. אם אתה לא בדיוק הישראלי הממוצע, אז לא אוהבים אותך. אם אתה לא ישראלי, שנמצא עם כל הישראלים, או אתה מסתובב עם גוים, אז אתה עוף מוזר.

 דיברת על החברה הישראלית. איפה לדעתך המערכות והמדינה בסיפור שלנו?

בספר זה לא מופיע כל-כך. יש דמויות סמכותיות כמו מנהל אתר, מורה, מדריכה במועדונית. אני לא יודעת אם יש להם הנחייה מגבוה מה לעשות, אבל אני מרגישה שיש שיטה להתאים את האדם למציאות. זה לא התחיל עכשיו, זה התחיל לפני קום המדינה. אנשים באים, הממסד לא רק מחליף את השם הפרטי הוא משנה גם את שם משפחה. אתה לא יכול להסתובב עם שם משפחה גלותי. הגלות נתפסה כמשהו לא טוב, זה מזכיר את היהודי החלש, ופה זה רק הגבורה והתקומה. והממסד רוצה את ההצלחה, את הניצחון. לא רוצים את הדברים החלשים.

 ואז האתיופי זה למעשה הניצחון שלהם.

בדיוק. מבחינת הממסד זה העלייה שלהם, הרבה לפני שהיא שלנו. אנחנו הבאנו אותך, החלק שלך בכלל לא קיים. אם אתה נכשל, הבעיה שלך. אם אתה מצליח, אז השר או השרה יעמדו לצדך. זה לא משנה שאין לך הכנסה, שאתה עושה את זה כי אתה אוהב את זה. למחרת, אף אחד לא מסתכל עלייך.

 מה היית רוצה לראות בסופו של יום?

אני מרגישה שאני רוצה למצות את עצמי בתור בת-אדם ולא להיכנס להגדרות של אתיופי. הרבה פעמים אני שואלת את עצמי אם לא הייתי אישה, יהודיה, אתיופית שחיה בישראל; לנו יש כל-כך הרבה הגדרות, כשבי יש רצון להתרחק מההגדרות האלה, כדי לזהות את עצמי בתוך זה כבת-אדם, לקפוץ מאותה גדר ולזהות מי אני.