ביקורת על התערוכה "שווים ושווים פחות" במוזיאון קו התפר ירושלים
שולה מולא
הסיור במוזיאון קו התפר השאיר אותי עם תחושת גודש. הן מבחינת גודש ההדרכה הצמודה, שהנחתה את המבקרים איך לסייר, על מה להסתכל קודם ועל מה אחר כך, למה לשים לב וכו', והן מבחינת גודש העבודות. בתערוכה מספר גדול של עבודות שרובן עוסקות ביחסים של אפליה, ניצול והשפלה, אשר כל אחת מהן מבטאת בעוצמה רבה את נושא התערוכה ויוצרת אי נחת ומבוכה לצופה. אך כולן יחד מבטאות אוסף גדול של סוגי הניצול, ואינן מאפשרות להתמקד בניצול הפרטי, ומחלישות את הנושא.
דבר נוסף שבלט הוא גודש הטקסט הפותח והטקסט שמלווה כל עבודה, כולל עבודות שמדברות בעד עצמן. הסיור מעורר את השאלה אילו מטרות רוצים המארגנים להשיג בהפעלה של הדרכה המונית, בלי לאפשר למבקר לסייר באופן עצמאי.
לדוגמא, עבודת האנימציה של ווילאם קינטריג' מדרום אפריקה, שצייר את סוהו אקשטיין (מעשירי יוהנסבורג) כאיש לבן ענק בחליפת פסים ולרגליו אנשים שחורים קטנים מתכופפים וקמים כמו נמלים. הציור מבטא אמירה ערכית חזקה, אך האוצרות בתערוכה מחלישה אותה, כי זו רק עוד דוגמא אחת לסוגי הניצול וההשפלה "האוניברסאליים" שיש, המוצגים בתערוכה.
האוניברסאליות המשתקפת בתערוכה כולה מחלישה את המסר, מקהה את החושים ויוצרת רפיון מחשבתי, בין אם בגלל ההכללה כי 'ככה זה בעולם, וכך עושים כולם', תפיסה שנותנת מימד לכאורה טבעי ליחסים האלה, ובין אם בגלל תחושת העומס והייאוש, 'אם כל כך רע ובכל מקום, ואני האיש הקטן, איך אוכל לשנות?' זאת המחשבה שעברה בראשי במהלך הסיור.
"מוזיאון על התפר" הנמצא בין עוני לעושר, בין מערב למזרח, בין אסלאם ליהדות, מתהדר בהצהרה "התערוכה מציגה יחסים של אפליה, ניצול והשפלה אשר לה זוכים בני אנוש כהרבים וקוראת לנו להגביר את השאיפה לפעול למען שיווין רב יותר בין בני האדם" (האוצר), אך בפועל המוזיאון אינו מנצל את הפוטנציאל הגלום בנושא ואינו עומד בהצהרותיו. למשל העובדה שהמוזיאון סגור בשבת ופתוח ביום שישי מעורר שאלות על רגישות, נגישות וכוח. העובדה שהמוזיאון מתנהל ברובו בעברית ובאנגלית, מספר לנו על קהל היעד של המוזיאון.
שאלה מרכזית הנשאלת במהלך הסיור היא למה "מוזיאון על התפר", אשר ממקום בירושלים, בליבו של אחד העימותים המורכבים ביותר העומדים וקיימים היום בעולם בורח לעיסוק באוניברסאלי ואינו מתמקד בעבודות המבטאות את המתח, הקונפליקטים ויחסי הכוח המתקיימים כאן, אצלנו (ולא רק בין יהודים לפלסטינים).
בחירת העבודות בתערוכה מעוררת שאלות גם על המוצג וגם על הלא מוצג. במוזיאון מוצגים דברים שאין מחלוקת עליהם. כולם מסכימים שיש תופעות של זנות (עבודתה של שולה קשת), שיש מהגרי עבודה מהעולם השלישי שנודדים למצוא פרנסה (אלי שמיר, אוכלי האורז 2003; מויירה צוייייטל, נשים 2005; עמית גורן, מדבר הכושי שלך, 1999). אך ישנן גם עבודות שהקשר בינן לבין כותרת התערוכה אינו ברור (לי לפחות). עבודתה של עליזה אולמרט (קרש גיהוץ, סטודיו 2005) עבודתה של דנה לוי (אחרי הסוף, 2003) או העבודה של טואומו מאנינן (מספרת מילאן, קטמנדו, 1995). גם כאן עולה השאלה מה עושות כאן העבודות, חוץ מלהחליש את המסר הערכי והמוסרי שהכותרת הבטיחה לנו -"שווים ושווים פחות".
מדוע לא מוצגות מספיק עבודות המבטאות את הסוגיה המרכזית באזורנו: סיפור הכיבוש והיחסים המתקיימים בין הכובשים לנכבשים? גם העבודות המוצגות בנושא זה בתערוכה אינן מבטאות את המתרחש, אלא ממזערות ומעדנות את המצב הקיים. לדוגמא, עבודתם של בועז ארד ומיקי קרצמן (2002) במחסום ארז. במבט ראשון נראה צילום של רחוב סואן באחת הערים הגדולות בעולם. העבודה אינה מספרת על המפגש הפרובלמאטי הקבוע בין הכובש לנכבש, בין השווה ושווה פחות. השווה, בעל היכולת לקבוע אם הפלסטיני יביא פרנסה לילדיו היום או לא, לבין השווה פחות.
תמונת הפועלים של אוסקר אבוש (דרך חברון מתחת לגשר, 2006) מתארת את המתרחש בשכונת תלפיות באופן שטחי. בשכונה נוצר הגטו החדש של המהגרים השחורים (אתיופים) ונוצרה אינטראקציה בין אוכלוסיית הפועלים (ערבים) שלא הועמסו לטנדר לבין דרי הגטו השחורים. (על האינטראקציה יש סיפורים של שיתוף פעולה ועסקאות רכוש וסמים) העבודה אינה מספרת את הסיפור בכל עוצמתו, ומוצגים בה חבורת גברים של צעירים נאים יושבים על האבנים, אז מה? מתוך אילו עבודות נבחרה העבודה הספציפית הזו?
מה שבפנים מספר על מה שלא בפנים. התערוכה שומרת על גבולות הקונצנזוס. עושה רושם שהתערוכה לא רוצה 'לריב' עם אף אחד: אינה דנה כלל בתופעת "שווים ושווים פחות" בתוך המגזר היהודי, ולמרות שזה 'מוזיאון על התפר' הוא אינו מדבר על החומה המוחשית והסמלית בין מערב העיר למזרח העיר. וזאת על אף שב'תעודת הזהות' של המוזיאון כתוב הטקסט הבא: "המוזיאון ממוקם על התפר בין שכונות חרדיות וחילוניות בין העיר הישנה למתחדשת בין מזרח העיר למערבה, בין יהודים לערבים. חזיתו של הבניין המצולקת מפגיעות כדורים משמשת עד היום עדות למחירו של הסיכוך האלים."
התערוכה הקבוצתית "שוום יותר ופחות" באוצרותו של רפי אתגר, מוצגת במוזיאון על התפר רחוב חיל ההנדסה 4 ירושלים עד ל- חודש אוקטובר 2007
www.coexistence.art.museum אתר המוזיאון
