פרצופה של הקהילה? לקראת כנס בנושא עמותות יוצאי אתיופיה שיערך מחר ביוזמת נציגות הארגונים של קהילת יוצאי אתיופיה

שמחה אסרסאי-אנגדה, בת הקהילה תושבת באר שבע, בעלת תואר ראשון בכלכלה ומינהל עסקים, לקראת השלמת תואר שני ומתרגלת במיכללות בדרום, החליטה לתרום מזמנה בעת חופשת הלידה שלה ולקיים יריד תעסוקה לבני הקהילה בבאר שבע. מתוך התנסותה וניסיונה בקשר עם ארגונים חברתיים שונים אסרסאי-אנגדה כתבה שני מכתבים אותם שלחה לאנשי תקשורת וראשי ארגונים של הקהילה, אותם היא חותמת כ"אזרחית מודאגת".

את תקציר שני המכתבים הללו אנחנו מפרסמים כאן ומציעים אותם כחומר למחשבה

מכתב 1 – 14.6.07

ראשית, אני רוצה להודות לכם מקרב לב על התמיכה שנתתם לי לפני הקמת היריד בבאר-שבע וסייעתם בפרסום מהמקום שלכם, כמו כן על ההתעניינות לאחר-מכן ועל כך שוב תודה. שנית, היות וסייעתם לי בפרסום היריד חשוב לי ליידע אתכם בתהליכים שנעשו בכדי לשווק את היריד על ידי כמתנדבת (מהמקום הקטן שלי) במטרה לסייע לקהילה, ומה שנעשה מבחינת גורמים נוספים ("נציגים" ו"חברים" שאמורים לייצג את העדה), ויחד עם זאת להעלות את מה שבלבי אחר מחשבה עמוקה בנושא. כולי תקווה שמכתבי יעורר מודעות בקרב כולם ואולי סוף סוף יהיה מהפך בקהילה.

פוליטיקה מכערת

מאסתי בכל יושבי הראש, נאמנים, פורומים,ישיבות, כנסים ומנהלים שכל עיסוקם סביב פוליטיקה מכוערת של שמור לי ואשמור שלך. טרם פתיחת היריד דאגתי בדרכים שלי להפיץ את היריד בבאר-שבע כשבמקביל לקחתי בחשבון שהארגונים והעמותות בבאר-שבע, המציגים את עצמם כ"נציגים" של העדה, אמורים לפרסם את היריד בקרב הקהילה בכל הדרכים האפשריות….

לשאלתכם איך היה היריד? שותפי ואני השקענו מחשבה, תכנון וכספים רבים להקמת היריד, וכן נעשו מאמצים רבים בכדי לאתר מעסיקים המעוניינים להגיע ליריד ובשיווקו בכלי התקשורת – עיתונים ורדיו שלא מייצגים שום עדה. היריד נערך בין השעות 14:00 ל- 19:00 במלון נאות-מידבר בבאר שבע, שנמצא בקרבת מקום לריכוז גדול של יוצאי הקהילה האתיופית בכדי למנוע מהם טרטורים. למקום הגיעו כ-25 מעסיקים.

המינימום האפשרי

תנחשו מה מספר יוצאי הקהילה האתיופית שהגיעו ליריד??? בסיום היריד בירכו אותנו על המספרים ודיברו עליהם כהצלחה, ואפילו אנשים שפגשתי כמה ימים לאחר היריד אמרו: "זה נס שהגיע כזה מספר של אנשים". לידע כללי: בבאר-שבע יש כ-9,500 תושבים בני הקהילה האתיופית ואם נדבר במספרים מדויקים הגיעו 160 דורשי עבודה כלומר 1.68% מהקהילה. בחישוב מתמטי פשוט זה 2% מתוך 100%, מה קרה ל-98% הנותרים? האם הם לא צריכים עבודה? כולם במסגרות תעסוקה או שכולם יצאו לפנסיה?

האם זו התוצאה של עבודתם הנאמנה של הארגונים, המוקדים, העמותות וה"עובדים" שמתיימרים לייצג את העדה בבאר-שבע? כמו תמיד השגרה שולטת בהם וכאשר מגיעה הודעה אטרקטיבית (צרכים שצפים מהקהילה באותו התקופה) במקום "לחטוף" אותה ולהפנות את כל המשאבים לאותה מטרה, הם שוב עושים את המינימום האפשרי: לרשום את ההודעה ביומן האישי והמקסימום שאני מאמינה שנעשה זה לתלות בלוח המודעות בעבודה, לשם מה? שהעובדים יראו?

הזכות להוביל

אחרי שנים שאני מתנדבת, גמלה בליבי החלטה להעלות את הבעיה שחוסמת אותנו מלהתקדם, (ותאמינו לי אני יודעת על מה אני מדברת, מכיוון שבתוך עמי אני חיה): אותם "נבחרים" מגיעים לישיבות עם הכותרת של 'נציג העדה' אך ממלאים את פיהם במים ולא צועקים את כאבם ואת המציאות הקיימת ולא עושים מה שבאמת תפקידם לעשות.

ממקום מושבי אני זוכה למפגשים כאלו ואחרים עם "נציגים" ו"חברים" שאמורים לייצג את העדה. כל מפגש כזה משאיר בי פצע פתוח וצער על אחיי ואחיותיי. מנהיג טוב, איש ציבור, מנהל וכדומה יודע ששליח טוב הוא אדם שמקשיב לצרכים של לקוחותיו, כזה שמקבל את הזכות להוביל ולא לוקח אותה מתוקף היותו ראשון או מקרוב לדודו או חברו הטוב מהכפר.

 

חול בעיניים

המדינה וגופים וולונטריים כדוגמת ג'וינט ואחרים משקעים מזמנם וכספם בכדי לסייע לקהילה, אך תוצאות אין. רמת הפשיעה עולה, ההורים לא מעורבים במה שקורה עם ילדיהם, נערים מאובחנים שלא לצדק כסובלים מפיגור ועל גזענות ואפליה אין מה לדבר כלל. כיצד עדה עם תרבות כה עשירה הולכת לאיבוד? נערים צומחים ללא זהות, ילדות רועות בשדות זרים וחלומן הוא להתגורר בג'מייקה או בארץ המובטחת: ארצות הברית.

אני מוכנה לקחת את הסיכון ולצעוק ש"המלך הוא עירום". אין בי שנאה או אינטרס כלשהו, אלא רק דאגה ופחד ממה שהעתיד צופן לנו, זאת "תודות" לרוב ה"עובדים" שמתיימרים לייצג את העדה. לצערי, את העדה "מחזיקים" כבני ערובה נציגי עמותות, ארגונים, מוקדים למיניהם, מפעילי פרויקטים ואחרים שאמונים על רווחתם של ילדינו אחינו והורינו, אך אינם עושים את עבודתם נאמנה.

רואי השחורות מנבאים כאוס בקרב העדה, ואני אומרת לכם הוא כבר פה, רק שנציגנו זורים חול בעינינו.

מכתב 2 – 20.6.07

תהליך של 30 שנה?

לאחר שכתבתי את מכתבי הראשון זכיתי לתגובות כאלה ואחרות. היו שחיזקו ובירכו על האומץ והיו כאלה שהרגישו צורך להצטדק ובהתאם היתה גם תגובתם. אם אסכם את הדברים זה נשמע כך: "מה את רוצה זה עניין של תהליכים וקשיי קליטה" וכל תירוץ אחר שאתם יכולים להעלות על הדמיון, בכדי להצדיק את מקומם ואת כישלונם. למשל, נציג בכיר מאוד מאחד הארגונים של הקהילה הביע באוזני את התפעלותו איך אני כאקדמאית (אינני מבינה מה הקשר) לא מבינה "שתהליכים זה משהוא מתמשך ולא רגעי". צר לי לאכזב אותך: אנחנו בתהליך הזה כבר 30 שנה.

עגלה שתקועה עמוק בבוץ

ואני שואלת ממתי תהליך קורה לבד? האם זו הילה שפתאום תיפול על כולנו ביום בהיר? או על אותם יחידי סגולה שמבינים את התהליך ה"סודי" הזה?

מדי בוקר וערב אני שואלת: לאן פנינו? ותשובה אין, אני חשה כי עלי לעשות צעד כלשהו. אחדים מכם אולי יגחכו ואחרים יגלו הזדהות. מכתב זה מיועד אל אותם מגחכים. אינני מוכנה לקבל את הטיעון 'מה את עשית למען העדה?' ממקומי הצנוע אני משתדלת מאוד ותורמת מזמני לקידום קהילתנו האהובה ללא רעש וצלצולים. זכרו נא נציגי הארגונים, שלהבדיל ממני, אתם בחרתם להיות שופר של עדה שלמה, ומשום כך, חשוב שתבינו שאתם חשופים גם לביקורת. לא מדובר כאן בשלטון יחיד. גישה ביקורתית וראיה ביקורתית על כל המעורבים בטיפוח וטיפול בעדה, נחוצים מאוד בכדי להזיז את העגלה שתקועה עמוק בבוץ.

 

חשבתי שאסתפק במכתב הראשון, אך לאחר התגובות, הן של המחזקים ועוד יותר של אלו שחושבים שהכל בסדר, החלטתי להמשיך ולהביא למודעות: אנחנו עדר ללא רועה, ללא שום גוף רציני שדואג לאותם קשי יום (באופן אישי אינני צריכה את עזרתם וכל פעילותי היא בהתנדבות). זעקתי באה מתוך רצון ואמונה שהיא תטיב עם חייהם של בני הנוער בסיכון, האמהות החד הוריות, הקשישים, הנכים, המובטלים, הנרקומנים, האסירים, הזונות והרשימה עוד ארוכה.

ניסיון אמיץ לחקירה ומקום לשיח

סביבת העבודה של כולנו בין אם מדובר בעמותה, יזם, פרויקט, מוקדים, מרכזי קליטה, סוכנות וכדומה מאופייניים במורכבות פוליטית, מקצועית וכלכלית, מעמד, מגדר, עדתיות, דת, חוסר יציבות וחוסר ודאות. בתוך התפיסות והרעיונות החברתיים, אנשי המקצוע צריכים להתמודד. נשאלת השאלה מה קורה במקום שאין להם את הכלים להתמודד או שהם אינם מעוניינים להתמודד? האם יש למישהו אינטרס ל"תקוע" אותנו באותו מקום? ואם כן ,למה נציגינו משתפים איתם פעולה? האם גם הנציגים מעוניינים בכך, מחשש לאיבוד מקום עבודתם, או שהעניין נובע מתוך חוסר ערכים וחוסר עניין בציבור שלהם?

יש מקום לפתוח בשיח על נושאים אלה. חלק מהתגובות שקיבלתי, מוכיחות שאין בכוונת אנשי המקצוע, יושבי הראש והפורומים למיניהם, להתבונן ולפתוח את הנושאים לשיח, כיוון שמי שמעיז להשמיע את דעתו, נתפס בעיני הארגונים כאחד שבא לשמוט את הקרקע מרגליהם. אותם נציגים מעדיפים לקבל את מבנה הכוח החברתי כמובן מאליו ולא לעשות ניסיון אמיץ לחקירה ובדיקה בכדי להגיע אל מתחת לפני השטח ולהבין את הדרך שבה פועלת האידיאולוגיה שלהם או של המסגרת שהם מנהלים.

די לנפנף כל הזמן במשפט "אני עשיתי ואני עשיתי"

זה חייב להיאמר ואני אומרת זאת ללא שום חשש: ישנו ניסיון להסתיר את הקשרים המבניים המדכאים והמנציחים את המצב כמו שהוא. די לנו לראות את כל העמותות והפרויקטים שמנוהלים בשלט רחוק מירושלים ומתל אביב. איזה גוף ירשה לעצמו שמנהל לא ירד ל"שטח" ויבדוק מה קורה עם אותם מאות מיליוני שקלים שמופנים לקידומה של הקהילה האתיופית?

יש צורך בגישה שתאפשר לכולנו ליישם את הערכים שחונכנו עליהם. שינוי כזה יתאפשר על ידי בדיקה מתמדת של העבודה של הארגונים, מתוך התבוננות מעמיקה ובחינה עצמית. נדרש לא לקבל הכל כתורה מסיני – "נעשה ונשמע" כך פועלים חברינו, והשינוי צריך להיות – נשמע ואחר כך נעשה.

לגעת בשורש הבעיה ולא רק בדובדבן שבקצפת

אי אפשר לנפנף כל הזמן במשפט "אני עשיתי ואני עשיתי" מה עם "אני חשבתי לפני שעשתי"

החשיבה והעשייה אינם נפרדים אלא קשורים יחד. אני מציעה הזדמנות ליצירתיות והרחבה של ההבנה בקשר למנהיגים ומונהגים, כיוון שעשיית שינוי משמעותה לא רק לתת מוצר כזה או אחר, או הטבה לסבתא בדמות תנור לחורף או לארגן אוטובוס לחג הסיגד, אלא לשינוי בעולמות החברתיים היותר רחבים שאנחנו חיים בהם: לקדם התערבויות ולמידה הדדית שיקדמו את כולנו ולא ימשיכו את המחזוריות שבה אנחנו מצויים כיום.

אינני רוצה שממכתבי ישתמע כאילו אני פוסלת את הנעשה, אלא אני מבקשת לייעל את הנעשה בארגונים, בעמותות, במוקדים וכו', ולפתוח בשיח בוגר, אחראי ומקדם, שרואה את שורש הבעיה ולא רק את הדובדבן שבקצפת.