פוסט-טראומה הוא מונח פסיכולוגי שאין לו תרגום לאמהרית. רבים מבני הקהילה שחוו חוויות קשות בדרך מאתיופיה לישראל, אך מעטים מהם מטפלים באותו 'פצע'. מהן הדרכים להתמודד עם פוסט-טראומה ולמי ניתן לפנות?
מברטו מששה
יום הזיכרון האחרון לנספים בדרך ובסודן התקיים כמדי שנה בהר הרצל. אלפים נאספו להתייחד עם זכר יקיריהם, בהם גבר באמצע שנות הארבעים לחיו. האיש, שהיה מתוסכל מכך שבנו בן ה- 14 שכח להביא קלטת מצלמה לתיעוד הטקס, החל לשוחח עם אשר רחמים, עובד סוציאלי ומנהל תוכנית ליוצאי אתיופיה במרכז הישראלי לפוסט-טרואמה. "אני לא רגיל לספר את המקרה שלי לאנשים, אפילו לא לאחים שלי", אמר והוסיף: "בשנה שעברה קרה דבר משמעותי עבורי. הבן שלי חגג בר מצווה ולקראת הצילומים החגיגיים ביקש שאביא לו מזכרת מאמא שלי, לצרף לצילום. לצערי, לא יכולתי להיענות לבקשתו. כמו כל האנשים שיושבים כאן, גם אני הקרבתי בסודן ובדרך אליה את היקרים לי, את אמא שלי ואת שני הדודים שלי. לכן, כאשר בני ביקש מזכרת מאימא, לא ידעתי מה לומר לו, איך זה שאין שום מזכרת. שאלותיו העסיקו אותי מאוד, ואז נזכרתי בפרט חשוב. עם מותה של אמא בסודן, אספנו את בגדיה ואת צמיד היד שלה ומסרנו אותם לדוד שלי. שנים לא ידענו על קיומם של הפריטים. פניתי לדוד ושאלתיו אם הוא זוכר את הפריטים. הדוד השיב לי בלעג, פניו כעוסות: 'מה אתה רוצה ממני? למה אתה צריך דבר כזה? אני לא יודע איפה זה'. חרף כעסו, הדוד בדק בבוידם שבביתו, שם נמצאה חבילה אותה הוא מסר לי ונמצאו בה בגדייה של אמי. הרחתי את בגדיה לראשונה לאחר 23 שנים. הרגשתי שפגשתיה שוב, ונמהלו בי תחושות של שמחה ועצב. בני הפגיש אותי בשנית עם אימא, ומאז אני מרגיש את נוכחותה בחיי".
מעטים בני הקהילה שמעיזים לספר חוויה כה אישית. רבים מהם ישמרו בבטן, יסבלו בשקט. הם אינם יודעים עד כמה חשוב הדיבור על חוויה קשה שחוו, כדי להתמודד ולהמשיך בחיים. ההגדרה של מצבים כחוויות פוסט-טראומטיות אינם בבחינת דבר המוכר בקרב הקהילה. בדרך כלל, אנו שומעים על תגובות או הפרעות פוסט-טראומטיות בהקשר של פיגועים, ניצולי שואה, אנשים שחוו מלחמה, או נשים שעברו אונס. השאלה היא, מה קורה בקהילה שלנו, שעברה טראומה לא קטנה במסע מאתיופיה לסודן? לא מזמן ראינו את סרטם של דני אדינו אבבה ויפעת קידר, "קוד שתיקה", שחשף חלק מהטראומות שעברו נשים מהקהילה. אבל זה לא הכול ונראה שיש עוד הרבה יותר ממה שדובר בו עד כה. כרגע, מקובל לתאר רק חלק מטראומת יהודי אתיופיה: טראומת העזיבה של מדינה ומציאות מוכרת לטובת הלא נודע, שודדי הדרך, האונס, זקנים וטף שגססו לצד הדרך וקרובים שלא יכלו להגיש עזרה, רגשות האשם של הניצולים, קרובים שמתו בידיהם ואנשים שחיו עם גוויות שלא יכלו לקבור. וכמובן, הטראומה שעברו כאן, בארץ, בעקבות הדרישה לגיור, לצד אירועי חיים מטורפים, שלא הורגלנו בהם, בעוד שמערכת התמיכה הקהילתית שהייתה חלק מהחיים באתיופיה התפרקה והיותה עוד עוגן של ביטחון וסעד. כל אלה לא משאירים מקום לדמיון על קיומה של טראומה שעוד לא דובר בה, לפחות לא בדיון פנימי רציני בקהילה.
לכן, השאלה המתבקשת היא: האם בני הקהילה חסינים מפני טראומה נפשית? ובכן, לא. לדוגמה, עובד של אחד הארגונים סיפר לי, שהארגון רצה לעזור לחולים כרוניים בצורה של טיפולים אלטרנטיביים וטיפולים פסיכולוגים, אבל ההיענות הייתה אפס. כאשר החולים נשאלו במה כן היו רוצים שיעזרו להם, כולם העלו צרכים חומריים ולא במקרה. זה לא הסיפור היחיד המעיד על התעלמותם של בני הקהילה מהמימד הנפשי בחיים. אחד ההסברים האפשריים למצב ניתן על-ידי אברהם מאסלו, פסיכולוג הומניסט שפיתח את תיאורית 'הירארכיית הצרכים', לפיה יש צרכים הנובעים ממניעים של חסך (צרכים פיזיולוגיים, צרכי ביטחון, צרכי שייכות ואהבה, צרכי הערכה) ויש צרכים הנובעים ממניעים של גדילה. אנשים הנאבקים על ההישרדות הפיזית שלהם (צרכי חסך), אינם יכולים להתפנות לטיפול בצרכים גבוהים יותר (צורכי גדילה או אפילו צורכי חסך שבהירארכיה הגבוהה).
קופסת שדים שחורה
היתכן מצב שאנשים שחוו טראומה, לא יזדקקו לטיפול? הייתכן שהטראומה תעלם מאליה? רחמים מעיד וקובע שלא: "משבר הוא תגובה אוניברסאלית, והוא אינו בוחר צבע או מוצא. יהודי אתיופיה הדחיקו, התאפקו, דלגו, ובעיקר לא רצו לעסוק במצוקותיהם, מתוך תקווה שזה יעלם מעצמו. במשך שלושה עשורים, אנשים מתמודדים עם טראומות שלעיתים מתפוצצות ומזעזעות את הסביבה, את העוסקים במלאכת הקליטה ואת אלו שצופים מהצד". רחמים מבסס את דבריו באמצעות במחקרה של ד"ר מיכל פינקלשטיין, מהחוג לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית בצפת ואומר: "אחוז הסובלים מפוסט-טראומה משלושת גלי העלייה – מבצע משה, מבצע שלמה ואיחוד משפחות – מגיע ל-26%, כאשר באוכלוסיה הכללית הוא נע בין 9% ל-11%. חוקרים שבחנו את משמעות היעדר הטיפול הנפשי וההדחקה של התופעה קובעים כי ללא טיפול הולם ועם חלוף הזמן, התגובות הקשות לטראומות עלולות להחריף עוד יותר".
"זו לא הפעם הראשונה שהחברה הישראלית מתעלמת מקבוצה של אנשים שעברו טראומות קשות", אומר ד"ר דני ברום, מנהל המרכז הישראלי לטיפול בפסיכוטראומה, ומסביר: "זה קרה לאורך זמן רב גם עם ניצולי השואה. חבל שלא למדנו מתוך כך שההתייחסות לקבוצה שחוותה טראומה, דוגמת אוכלוסייה יוצאת אתיופיה, צריכה לכלול גם התייחסות לחוויות הקשות שעברה. הקושי של החברה לקבל את אוכלוסייה זו והאפליה עליה אנו שומעים גם כעת, מהווים גורמים שמבודדים את האוכלוסייה ומקשים על עיבוד החוויות. תנאי הכרחי לעיבוד חוויות טראומתיות הוא קבלה והכרה באנשים ובחוויותיהם. העבודה עם יוצאי אתיופיה דורשת שיתוף פעולה של הרבה אנשים וגורמים".
סיבה נוספת לכך שבני קהילת יוצאי אתיופיה אינם פונים לטיפול, למרות המצוקות, היא תרבותית. המימד הנפשי אינו תחום נהיר לנו בקהילה, מתבטא גם באוצר המילים השמור לו בשפה. למשל, ב-DSM (ספר האבחנות הפסיכיאטרי האמריקני), שמרכז את כל ההפרעות הנפשיות, תסמינים ואופן הטיפול בהם, ישנן מעל למאתיים סוגים שונים של מחלות נפשיות. לעומת זאת, ישנן רק מילים בודדות באמהרית המציינות אנשים פגועים בנפשם, כמו המילים: 'אמות' (חולה) ללא ציון שם המחלה, 'זורות' או 'אבדו' (השתגע). האם המחלות המצוינות ב- DSM לא קיימות אצלנו? הן קיימות, לפחות בחלקן, אלא שבעולם ממנו הגענו, אין יחס ומקום של כבוד לכאב הנפשי. המימד הנפשי הוא בגדר 'קופסת שדים שחורה'.
מסורת בשילוב עם טיפול מערבי
אז מה נעשה עד כה מצד הגורמים המטפלים? "זה לא סוד שתחנות בריאות הנפש אינן ערוכות. הן לא היו ערוכות לטפל ביהודי אתיופיה בזמן העליות וכך גם כיום", אומר רחמים ומוסיף: "כתוצאה מזה, רבים הסיפורים ששומעים על אבחנות מוטעות והרסניות, על תרופות המקלות את סערת הנפש הרגעית, אבל הורגות את הסיכוי להשתקם ולהחלים. מלימוד מקדים שעשינו, מצאנו שרבים מבני הקהילה, מכל הגילאים, נוהרים לקבל עזרה אצל מטפלים מסורתיים. המראות מדהימים: תורים ארוכים, לעתים אנשים ממתינים יום שלם. חלקם באים, הולכים וחוזרים שוב ושוב, על מנת לקבל סעד לנפש. תרומתם של המטפלים המסורתיים בהחלט ראויה לציון.
"בשביל חלק מבני הקהילה המוסדות הפורמאליים של בריאות הנפש, אינם כתובות משמעותיות לפתרון הבעיות הנפשיות שלהם, אלא כתובות הכרחיות להנפקת אישורים המעידים על אי כשירות לצאת לעבודה. לעיתים, הנפקת "תעודת מחלה" גוררת אחריה טיפול מוטעה, לעיתים עד כדי הפניה של אדם למחלקות סגורות ולמתן תרופות כימיות הרסניות. לכן, שילוב בין הגישה המסורתית ובין הטיפול המערבי הכרחי בעיניי".
הקבוצה הגדולה בעולם
ד"ר נמרוד גרסירו, מכיר את הקהילה עוד מימי מבצע משה. כמנהל המחלקה לרפואה פסיכיאטרית דחופה וחדר מיון במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע, הוא אומר שכמעט ואין פונים מהקהילה בנושא פוסט-טראומה: "זה לא נושא שאנשים מגיעים איתו לטיפול". לדבריו, קיימים בלבול וחוסר הבנה הנובעים מההיבט התרבותי. הוא נותן כדוגמה מקרה שאירע לפני למעלה מ- 20 שנה: "אחרי מבצע משה אושפזו 17 אנשים שהיו במצב פסיכוטי קשה, עם התנהגות ביזארית, שכללה סיפורים על מלאכים ועל מראות קשים. תוך יומיים מצבם של עשרה אנשים, מתוך השבע עשרה, חלף. הבנו שיש לבדוק אפשרות למצב פוסט-טראומתי. חיפשנו מידע בספרות המקצועית ולא מצאנו קבוצה יותר גדולה בכל העולם שמצבה השתפר תוך יומיים. הנפגעים לא חזרו לאשפוז גם במשך תקופת מעקב של חמש שנים". בעקבות אבחון שגוי שנבע מהפער התרבותי, המטופלים טופלו בתחילה באמצעות תרופות, במקום טיפול במצב פוסט-טראומטי. "זה רע מאוד", אומר ד"ר גרסירו, "אך יש קושי לטפל ביוצאי אתיופיה, מכיוון שהבסיס לטיפול בפוסט-טראומה הוא שיחה. בגלל קשיי שפה והבדלי התרבות אין את הבסיס לטיפול כזה. בקרב יוצאי אתיופיה, המקרים מבוטאים ככאב גופני או מלווים בהסבר מאגי, ולכן טיפול כזה קשה יותר".
"יש שלוש עשרה דרכים לזיהוי טראומה", אומר ד"ר גדי בן עזר, פסיכולוג קליני ומחבר הספר 'המסע' על השפעות הדרך מסודן, "ביניהן שתיקה ממושכת, לפני שאדם מספר על האירוע הטראומטי, או אחריו; איבוד שליטה רגשית תוך כדי הסיפור; אנשים ששוקעים בתוך הסיפור; כאלה שמספרים שוב ושוב את אותו הסיפור; קהות רגשית, דווקא בזמן הסיפור הטראומטי; שינויים באיכות הקול: צרוד, שקט, גבוהה; וסיפור הטראומה בתנוחה עוברית, ובסיום חזרה לתנוחה רגילה.
"ההזנחה של הבעיות הנפשיות מצד הממסד הקולט שלובה בקוד האתיופי של הכלה, 'הוד כאגר יספל', שפירושו הבטן יכולה להכיל יותר מכדור הארץ. לעומת התפישה שנהוגה בתרבות האתיופית, התפישה המערבית לטיפול בבעיות נפשיות מעודדת להוציא, מעוררת קתרזיס. הפער בין הגישות לא אפשר טיפול הולם. יש מחסור עצום של אנשי בריאות נפש שהוכשרו לעבודה עם העולים מאתיופיה והמעט שישנם לא עומדים בקצב", מתריע בן עזר.
אז מה עושים?
היום קיימות כמה שיטות טיפול במצבים של פוסט-טראומה. דרך אחת היא הפסיכותרפיה, בה משוחחים עם המטופל על רגעי הטראומה ומאפשרים לו להתמודד איתם מחדש, כדי לרפא את הצלקות. במרכז הישראלי לפסיכוטראומה מציעים לבני הקהילה תהליך טיפולי המשלב בתוכו טיפול מסורתי בשילוב עם טיפול מערבי, בדגש על שפה ותרבות, תוך דיאלוג ולמידה הדדית. "רגשות הנובעים ממצוקות אינם מבדילים בין יהודי אתיופיה לאחרים והצורך בהסדרת הרגשות וויסותם גם הוא אוניברסאלי", אומר אשר רחמים מהמרכז. דרך נוספת היא שימוש בתרופות נוגדות דיכאון. דרך שלישית, חדשה יחסית, היא EMDR, טיפול ממוקד וקצר מועד המשלב תנועות עין מהירות, ביחד עם שיחזור הטראומה על-ידי המטופל, אופן טיפול המסייע לו לארגן את חוויותיו ולהתמודד איתן.
"המרכז הישראלי לפסיכוטראומה משלב אסטרטגיות עבודה מגוונות, מקיים סדנאות והשתלמויות בקרב אנשי מקצוע שונים, עם דגש על הכשרה של אנשי מקצוע מקרב יהודי אתיופיה", אומר רחמים. "המטרה היא ליצור מודעות. אנשי מקצוע אלו יהוו תשתית לאיתור אנשים הסובלים מתופעות של משבר וטראומה", הוא אומר ומסכם את דבריו בתיאור האתגר הכרוך בדבר: "תראה, אני מודע לקושי להעביר את הטיפול במצבים רגישים מהמרחב הביתי-הפנימי למרחב החיצוני. באתיופיה, המרחב הקהילתי המפותח העניק מענים לצרכים נפשיים אישיים וחברתיים, פה המרקם הקהילתי מפורק ואינו מהווה מקור לטיפול ולתמיכה. גם הזמן הוא לרעתנו. במצוקה נפשית, לאיתור מוקדם וטיפול הולם יש חשיבות פסיכו-סוציאלית, שעשויה למנוע החרפת החולי". האם אנחנו בדרך הנכונה? ימים יגידו.
המרכזהישראלילפסיכוטראומה,רחוב שמריהו לוין 59 (פינת רחוב מאיר אבנר), קרית היובל, ירושלים.
טלפון:02-644-9666 www.traumaweb.org
טראו-מה?
מקור המילה 'טראומה' הוא ביוונית, ופירושה – פצע. טראומה נפשית היא 'פצע' שנגרם לנפש עקב אירוע קשה, כאשר מנגנוני ההתמודדות של האדם אינם מצליחים להתמודד עימו. לתגובה פוסט-טראומטית יש אוסף של סימנים המעידים על כך ואשר פוגעים בתפקוד האישי, המשפחתי, המקצועי והחברתי. ההפרעות יכולות להתבטא באחד או בכל התפקודים של האדם.
הסימנים: 1. החוויה הטראומטית חוזרת ומכאיבה לאדם, בזמן ערות על ידי מחשבות, דימויים ותחושות, או בזמן שינה, בחלומות. המצוקה ניכרת בזמן חשיפה לאירועים המזכירים את האירוע הטראומטי. 2. הימנעות והתרחקות מכל מה שעלול להזכיר את החוויה הטראומטית, וקושי להיזכר בהיבטים החשובים שלה. 3. נתק רגשי, המתבטא באיבוד עניין, תחושת ניכור ואדישות כלפי אחרים, קושי להביע רגשות חמים. 4. סף גירוי נמוך ועוררות יתר, המתבטאים בהפרעות שינה, עצבנות והתקפי זעם, קושי להתרכז, חרדה וחשדנות.
לרוב, התגובה הפוסט-טראומטית מופיעה מיד לאחר האירוע הטראומטי, אבל יכולה להופיע גם לאחר שבועות וחודשים, ואף יכולה להתפרץ כעבור כמה שנים, בעקבות אירוע מלחיץ כלשהו. אם הסימנים מופיעים לאחר יותר מחודש, היא מוגדרת כ"הפרעת דחק פוסט טראומטית" (PTSD).
קבצים מצורפים
