דני אדמסו

ב- 23/11/08 פורסם דו"ח ועדת הבדיקה של המשרד לקליטת עלייה והסוכנות היהודית בנושא העולים מבית אלפא. הדו"ח מציג על פני שלושה עשר עמודים מסקנות המעידות על כשל רצוף בטיפול בעולים. מסקנות ועדת הבדיקה מוכיחות באופן חד משמעי כי כל טענות העולים אמיתיות. מה מנע, אם כן, את הטיפול בבעיות לגופן והביא מאות עולים לעלות לירושלים ולקיים שביתת מחאה ממושכת מול משרד ראש הממשלה? מהאופן בו ניהלו הרשויות את המשבר בתקשורת ניתן ללמוד על עומק כישלונן במילוי תפקידן המקצועי – קליטת העולים, ועל ההחרפה המיותרת של העימות.

מיום פרוץ המשבר משרד הקליטה והסוכנות היהודית טרחו להטיח האשמות בכל מי שניסה להתייצב לצד העולים. הדוברים מטעמם ניסו למנוע פרסום כתבות עיתונאיות המתארות את המציאות. בהתנשאות וזלזול בתבונתם הוצגו העולים כמוסתים וככאלו שארגונים חברתיים, שסייעו בתרגום ובמזון, הואשמו בניצולם. המשרדים השקיעו את מירב המשאבים התקשורתיים שעמדו לרשותם על מנת להושיע את תדמיתם, לבודד את העולים ולהסיר את הנושא מסדר היום. תוך הטעייה מפורשת של הציבור, נקבע בהודעה מטעם הסוכנות היהודית ב-10.11.08 כי "הסוכנות ומשרד הקליטה עמדו עד כה בכל ההתחייבויות כלפי ציבור המפגינים וכעת על העולים לכבד את חלקם בהסכם… אנו מביעים חשש כי הפגנת העולים מאורגנת בידי מנהיגים בקהילה, שפועלים ממניעים זרים ומתסיסים לחינם את העולים החדשים. נראה שלא טובת העולים עומדת בראש מעייניהם של מנהיגי ההפגנה".

השיטה פועלת בהצלחה לא מבוטלת ועל כך יש להתריע. הסיקור התקשורתי היה מצומצם וטענות העולים שאושרו בממצאי ועדת הבדיקה לא הובילו לתוצאות המקוות שבגללן מחו העולים. מפאת דאגה למצב ילדיהם ששהו עימם במשך כל תקופת המחאה הם נאלצו ביום שישי ה-28.11.2008 לסיים את שביתתם. ללא הד ציבורי אין דבר שיגרום לרשויות להפנים, כי לא נועדו לעסוק בשיווק תדמית.

במהלך מחאתם ניצבו העולים וארגוני הסיוע מול טקטיקות ואסטרטגיות תקשורת תמוהות. צירוף מקרים אחד שהתרחש במהלך המחאה חושף רק קצה קרחון של מדיניות תקשורתית מולה התמודדו העולים וארגוני הסיוע. ביום ראשון ה- 23.11.08 התפרסם מאמר מאת העיתונאי דני אדינו אבבה במדור הדעות של ynet תחת הכותרת "אל תאמינו למפגינים האתיופים". במאמר מאשים הכותב את כל הארגונים יוצאי אתיופיה כאילו הם הביאו את העולים מבית אלפא עד לירושלים, להפגין מעל חמישה עשר יום, בגשם זלעפות, בשמש קודחת או בקור הירושלמי עם ילדים בני יומם. "העולים התמימים מנוצלים בצורה גסה וצינית…" כותב אבבה וחוזר על כך באופנים שונים מספר פעמים בהמשך המאמר. כאילו העולים היו אובייקטים – לא חשים כאב, לא חווים את האכזריות ואת אמצעי הענישה המופעלים נגדם, בכך שמתעלמים מדרישותיהם משך חמישה עשר יום ויותר.

באורח פלא פרסם אבבה, ממש באותו היום, כתבה בעיתון ידיעות אחרונות שכותרתה "אפליה בלי קיצורי דרך". בכתבה, בשונה ממאמר הדעה, מדווח הכתב על מצוקת העולים מבית-אלפא ומתמקד בגורלם של הילדים הנאלצים לנסוע מידי יום מרחק של עד שעתיים לבתי ספר בעפולה, טבריה, מגדל העמק וקיבוץ לביא ליד צומת גולני. "מידי בוקר", כותב אבבה, "נאלצים ההורים להעירם בשעה שש כדי שיספיקו להסעה שיוצאת בשעה שש וחצי. את שעת השינה החסרה הם משלימים בנסיעות הארוכות, אבל זה לא ממש מספיק". אדינו מביא את עדותו של תלמיד כיתה ג': "אנחנו נרדמים בשיעורים, סיפר אתמול אסממהו תלמיד כיתה ג' שלומד בקיבוץ לביא". הילד מוסיף ומספר לעיתונאי אבבה: "אבא ואימא לא יכולים להגיע לבית הספר לראות אותנו או לדבר עם המורה בגלל שזה רחוק ואין להם אוטו ואין אוטובוס לשם".

בניגוד מוחלט לעובדות ולעדויות שאבבה עצמו מציג בכתבתו בעיתון נכתב במאמר הדעה שלו בynet – כי "בעיית העולים מבית אלפא אינה חמורה כפי שמנסים לצייר אותה הארגונים… העולים התמימים מנוצלים בצורה גסה וצינית על ידי ארגונים של יוצאי אתיופיה". למרבה הפלא נעלמו לפתע כישורי התחקיר של העיתונאי והוא אינו מציין אף עדות עובדתית היכולה לגבות את ההשתלחות חסרת הרסן שלו כלפי ארגוני יוצאי אתיופיה בארץ. מדוע הוא מתעלם מקסה אווקא בן 37, אב לחמישה, שעלה ארצה לפני כשנה ומצוטט בכתבת ynet מה- 6.10.2008 "אנחנו כל הזמן רעבים והילדים שלי פשוט מתים מרעב וצמא"? כיצד הוא מסביר את העובדה: וואטאטו גמט בן 34 המצוטט בכתבתה של ורד לי ב-ה"ארץ" מה-14.11.08 כאומר: "גם אם יימשך הגשם לא נזוז מפה", ממשיך ואומר וואטאטו גמט: "זה לא נעים ויש פה גם ילדים קטנים אבל אין ברירה – אף אחד לא מקשיב. אם נחזור לבית אלפא גם לא יראו אותנו". האם אלה אמירות של אנשים מוסתים? האם הילדים אותם הוא עצמו מצטט מוסתים?

אבבה כותב במאמרו "זו העדה היחידה בישראל שיכולה להתהדר בכך שכמעט לכל שלושה אתיופים יש ארגון שמייצג אותם". לא רק שהמשפט טועה ומטעה, הוא מזכיר להפליא אמירות דומות ששמעתי לא אחת מפקידים של המשרד לקליטת עלייה. יתרה מזו, לו מילא אבבה את תפקידו כעיתונאי, היה מגלה שהעובדות לגבי ארגוני יוצאי אתיופיה אחרות לגמרי. על פי מחקר של יואל בלבצ'ין מהמרכז הישראלי לחקר המגזר השלישי באוניברסיטת בן-גוריון: "מספר הארגונים הפעילים הקשורים לאוכלוסיה האתיופית בישראל עומד על 1.6 ל-1000 נפש כאשר באוכלוסיה הכללית היו 3.6 ארגונים פעילים לכל 1,000 נפש".

במאמר הדעה, כותב אבבה: "העולים המתגוררים במרכז הקליטה בית אלפא מקבלים, כמו יתר עולי אתיופיה, סיוע מקיף מהמדינה, הכולל סל קליטה, מענק התאקלמות מיוחד, מענק משכנתא לרכישת דיור קבע, סיוע בתחום החינוך והרווחה, ליווי צמוד במרכז קליטה, במהלך שנת הקליטה הראשונה בארץ-תקופה כפולה מעולים מארצות אחרות, ועוד…", פסקה זו מבטאת, אולי, גם את דעתו, אולם, כדאי לשתף את הציבור בעובדה שפסקה זו מועתקת בשלמותה, מילה במילה מהודעה לעיתונות שפרסמו משרד הקליטה והסוכנות היהודית ב- 4.11.08 ערב הגעת העולים מבית אלפא לירושלים. אבבה, מציין לכל אורך המאמר משפטים כמו "כדי להמחיש לנדיבים מאמריקה את מצוקת העולים, מה יותר מוחשי מלהביא כמאה עולים תמימים ומסכנים שזה עתה עלו ארצה". מבחינתו כנראה אין העולים מסוגלים לחוש הזנחה, בדידות וסבל מהאופן בו נוהגים בהם, בעיקר מאז החלה ההפגנה. אבל אבבה ממשיך ואומר: "העולים בעצם לא יודעים בדיוק מה הם רוצים". כאילו הם עציצים. עבורו ועבור הרשויות הם בני אדם שקופים, אנשים ללא דעות אישיות ותכונות אנושיות. עבורו הם פשוט אובייקטים להסתה.

כמי שביקר בבית-אלפא ושהה איתם ימים כלילות בהפגנה הראשונה מול משרד רוה"מ כדי לסייע בתרגום, בהבאת מזון ושמיכות, אני יכול להעיד כי הם אולי מתקשים עדיין בעברית, אבל הם מבינים היטב את מצבם ומנהלים בעצמם את ההתמודדות בכלים הדמוקרטים העומדים לרשותם. בדיוק כמו כל אזרח הנקלע לבעיה ציבורית במדינתו, ובדומה לויקי קנפו, ארגוני הנכים וחולי הסרטן הנאבקים על סל התרופות. לא ברור מדוע עובדות בסיסיות אלו נעלמות בטיפול התקשורתי בעולים. חבל שאדינו אבבה, במקום לקיים את מלאכת העיתונאי, משמש פה לשיטה שהתפתחה במשרדי הממשלה והסוכנות. באמצעות יועצי תדמית ודוברים מעדיפים ברשויות להגיב לגופם של ארגונים במקום להגיב לגופו של עניין. אבבה משתף פעולה עם השיטה, מוכן לטעות ולהטעות בהצגת העובדות אודות העולים החדשים ולהשמיץ באורח מכליל את ארגוני יוצאי אתיופיה. אולי אפשר דווקא להניח כי הוא עצמו, שלא מדעת, הוסת ואינו מסוגל להבחין שעבודתו כעיתונאי בתוספת חברותו בקהילת יוצאי אתיופיה נוצלו על מנת להעניק אמינות לכאורה למסכת השמצות חסרות בסיס.

לא ייפלא כי למחרת היום הופיע מאמר הדעה המגויס בשלמותו באתר "יאללה קדימה". אתר לענייני מפלגה שמייצג גם את שר הקליטה אלי אפפלו מטעם קדימה. נשכח הקו המפריד בין שליחות מדינה ותעמולת בחירות. למאמר באתר לענייני המפלגה נוספה הכותרת הקריאטיבית "הכובע בוער על ראשו של דני אדמסו". כאשר עוסקים בתעמולה באתר המפלגה מסתבר שהשמצת ארגונים אינה מספיקה ומכוונים ישירות אל בעלי תפקידים. ידמיין כל אזרח המתייצב ביוזמתו או כנציג ארגון בעניין ציבורי מקצועי מול משרדי ממשלה את תחושתו כשימצא עצמו קורבן לבריונות יחצנית ולהשמצות חסרות שחר באתר מפלגה לה משתייך השר הממונה. אולי כך ניתן ללמוד עד כמה שקעה החברה בישראל בבדיית יחסי הציבור והתרחקה מניהול מדינה אנושי, אמיתי וערכי. כפי שמתברר תמיד, ובאיחור גדול, לא הכול תדמית ותקשורת. הטחת האשמות בארגונים לא פותרת מצוקות ואינה מטאטא את העולים אל מתחת לשטיח.

אני גאה לעמוד בראש ארגון סינגור חברתי "האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה", ולהיאבק עבור צדק ושוויון לבני קהילתי, ולעולים החדשים, במקרה זה. ייצוג זה כרוך גם ביכולת לגשר על מחלוקות עם משרדי ממשלה באורח המקובל בארגון זה שנים רבות וכפי שהתבקשתי במהלך ההפגנה הראשונה ב- 08.10.08 על ידי מנכ"ל המשרד לקליטת עלייה. במהלך המחאה פעלו וסייעו לעולים ארגונים, התארגנויות מקומיות, אנשים פרטיים ועוד. דווקא הפעם, רוב ארגוני יוצאי אתיופיה נעדרו מהמקום. חלקם בגלל החשש מהאשמות המוטחות על ידי "האח הגדול" (המשרד לקליטת עלייה והסוכנות היהודית). כך מרחיקים אנשים, ארגונים ואזרחים מלמלא את תפקידם. כך מונעים מעובדי ציבור האמונים על שמירת ערכי האזרחות והדמוקרטיה מהעולים לקבל, ולו במעט, את היחס הנאות בימים קשים אלו עבורם. האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה תפעל ללא לאות למען שוויון חברתי בסיסי, ולמען חברה אזרחית שהיא הבסיס למדינה דמוקרטית. היום מתעמרים בנו, מחר יתעמרו בכם.

הניסיון של אבבה והרשויות להציג את החלש כמוסת וכמנוצל נשען על הנחת יסוד מסוכנת. זו הנחה מתנשאת המתנערת מאחריות חברתית בסיסית ופוגעת במוחלשים. אם העולים השובתים מעל חמישה עשר יום על טפם וזקניהם מול משרד רוה"מ מוסתים ומנוצלים, המשמעות היא שכל חלש בתורו מוסת ומנוצל. כך גם הנכים, ניצולי השואה והזקנים. כל המוחלשים בחברה הישראלית מוסתים ומנוצלים. מטקטיקות של תקשורת אנחנו למדים כי מי שאין לו קשרים וכלים פוליטיים הם מוסתים ואין להם מושג על כאבם שלהם. הם גם אינם רשאים להיעזר במאבקם למימוש זכותם האזרחית בארגונים חברתיים אשר לשם כך קמו. שיטת הטחת האשמות ותיאוריות קונספירציה מבית היוצר של יועצי תקשורת טובה אולי לשדה השטחי של עולם התדמית, אך היא מפוררת את אמינות השלטון ולא תיעצר על גב המוחלשים.