עולים חדשים תחת הפגזה

עולים שרק הגיעו מאתיופיה נשלחו לצפון ונקלעו למלחמה. הם ספגו קטיושות, ירדו למקלטים וחיו בתנאים קשים. למרות ההלם והשעות הקשות, הם לא מתחרטים, ולו לרגע שעלו ארצה.

מאת: אסמרו נדאו

יום רביעי- 12.07.06 בשעה 9:30, המטיר ארגון החיזבאללה מטחי רקטות על יישובי הצפון, תוך פעולה קרקעית בה נחטפו שני חיילי צה"ל אלדד רגב מקרית מוצקין, ואהוד גולדווסר מנהרייה.

לתוך ההפגזות והמהומה הגדולה, נקלעו עולים חדשים מאתיופיה, שנחתו בארץ חודשים ספורים לפני פרוץ המלחמה. עולים אלה פוזרו מיד עם הגיעם במרכזי הקליטה בארץ, וחלקם הגדול רוכזו בצפון: במרכזי הקליטה בצפת, כרמיאל וקריית- ים.

לפני ששמעו מילים בעברית כמו "שלום" ו"ברוכים הבאים" הם כבר קלטו את השם נסראללה, צפירות אזעקה ושריקות של קטיושות ולמדו לרוץ למקלטים. מעט העברית שבפיהם לא עזרה להם להבין ולהתמצא במה קורה סביבם, ולא היה מי שידריך אותם כיצד להתמודד עם המציאות החדשה אליה נקלעו.

העולים מצאו עצמם במרכזי הקליטה בצפון שספגו הפגזות רבות. הם ישבו שעות במקלטים, וגם לאחר שכבר הוסרה ההתראה לא חזרו הביתה משום שלא ידעו את הוראות פיקוד העורף. לא תמיד היה מי שיודיע להם שאפשר לצאת לשאוף אויר עד לנפילה הבאה.

"התנאים במקלטים היו בלתי אנושים", מספר אחד העולים, "רק הודות לסובלנות ולאיפוק שלנו אחד כלפי השני, לא היו אצלנו בעיות. במקלטים היה שקט, ולא כפי ששמענו בחדשות, על המריבות שהשתוללו במקלטים בצפון".

הקושי העיקרי שהעולים החדשים העלו שוב ושוב היה בעיות בהבנת השפה העברית, חוסר במקורות אינפורמציה בשפה האמהרית והיעדר מקלטי רדיו וטלוויזיה בזמן שהותם במקלטים, בין כאמצעי תקשורת שידווח על המתרחש בשטח ובין כגירוי ובידור לילדים. העולים גם סבלו ממחסור במזון ובתרופות שנבע בין היתר מכך שרוב החנויות בצפון נסגרו במשך רוב תקופת המלחמה. הבעיה נפתרה כשהגיעו משלוחים של ציוד ומזון מתורמים.

עדויות מימי המלחמה

בשיחה שנערכה לאחר המלחמה, משחזרים כמה מהעולים החדשים את אשר עברו. לשיחה הצטרפו גם אורחים ותיקים:

"קרובי משפחה הציעו לנו לבוא ולהתארח", סיפר דייר במרכז הקליטה בצפת, "אולם הרוב סירבו לעזוב את הבית. גם ככה הבית האתיופי הממוצע קטן מכדי לאכלס את משפחתנו הגדולה וחששנו שנהיה לנטל על המשפחה המארחת, על אף טוב ליבם".

בשלב מסוים, כשעלה נושא התורמים והמתנדבים, הביעו הנוכחים הערכה רבה לאותם ארגונים שבאו לסייע להם, אך הביעו גם ביקורת קשה כנגד הוותיקים יוצאי אתיופיה, וכשדברו עליהם, אי אפשר היה שלא לראות את הכעס על פניהם. הם ציפו לראות, בין אותם המתנדבים הרבים שבאו ועזרו להם במקלטים והפעילו את הילדים, גם את הוותיקים ביוצאי אתיופיה.

לשיחה נכנסה מרה, סטודנטית למשפטים מאוניברסיטת חיפה, כבר שש עשרה שנה בארץ. מרה שמעה את הביקורת כנגד הוותיקים בני הקהילה וניסתה להתגונן: "אמנם התנאים לא אפשרו להרבה סטודנטים לצאת ולהתנדב חרף רצונם, אבל חלקם כן התנדבו במרכזי קליטה וחילקו ציוד למקלטים. גם אמנים רבים מהקהילה, וארגון חברתי אחד, אספו המון ציוד וחילקו בין המקלטים ומרכזי הקליטה".

מרה הגיע למקום בעצם לעודד את יושבי המקלטים. היא מסבירה להם שגם היא חוותה חוויות דומות בעבר. עבורה המלחמה הזו אינה המלחמה הראשונה. היא ומשפחתה חוו את מלחמת המפרץ בשנת 1991, את מסכות האב"כ והריצה לממ"ד. היא מציינת באוזני העולים על מלחמות ישראל. המאזינים ספק מתעודדים, ספק מבינים את העברית הרהוטה, המעורבת באמהרית, שהספיקה להישכח. אבל גם לגבי מה שלא הבינו הגיבו בכבוד ובנימוס בנענועי ראש שמביעים הסכמה לדבריה.

אשטה, סטודנט לפיזיותראפיה, שעלה לארץ לפני 3 שנים וגר עם הוריו בקרית חיים, דילג כל תקופת המלחמה בין חיפה להוריו בקרית- חיים. את מושגי המלחמה הוא מתקשה להגות אבל ניכר על פניו כי הוא מבין את אשר צפה בטלוויזיה. אשטה מתקשה עדיין בהבנת עברית, אך באנגלית הוא דווקא שולט היטב ואת החדשות בתקופת המלחמה העדיף לראות ב- CNN.

"המלחמה הייתה מאוד מפחידה", אומר אשטה, "הייתי צריך לדאוג לשלומם של ההורים שלי שסירבו לצאת מקרית חיים. אחותי גרה בירושלים והציעה להם להתארח בביתה. הם סירבו בטענה כי הם מרגישים לא בנוח לעזוב את ביתם בעקבות המלחמה, משום שאחי הצעיר, טמסגן, משרת בצבא והוא לקח חלק במלחמה בלבנון".

יוצאים להגנת צה"ל

מלחמת לבנון השנייה גבתה מחיר כבד מאוד. 169 בני אדם נהרגו, 117 מהם חיילים בסדיר ו- 46 מילואים. ההערכה היא שכ- 3,970 פגזים נורו לעבר שטחי ישראל, חלקם בשטחים פתוחים. ביום שני, כחודש אחרי מטחי הקטיושות הכבדים הראשונים, נכנסה לתוקפה הפסקת האש של מועצת הביטחון באו"ם, בהחלטה 1701.

למרות הקושי בשפה העברית, נראה כי העולים החדשים מעורים ועוקבים אחר החדשות בשפה האמהרית, ומתקשים להבין את המהומה סביב ועדות החקירה שיחקרו את תוצאות, מחדלי המלחמה, הפגנות המילואים. העולים מביעים אמון בצבא ומתרעמים על כך שיש עליו ביקורת. הם מנסים להשוואת את המלחמה למלחמות של ארץ מוצאם, באתיופיה אין ביקורת. עבורם זהו שעור ראשון בדמוקרטיה ישראלית.

עכשיו, לאחר המלחמה, הם אינם מתחרטים כלל שעלו ארצה, יתרה מזאת, העולים מביעים אכזבה מסיומת של המלחמה כפי שהסתיימה. לאור מטרות היציאה למלחמה, הם היו מוכנים לשהות במקלטים גם במחיר של ימים, שבועות וחודשים מחוץ להם.