מערכת האתר

שני סרטי גמר של תלמידות המגמה לקולנוע של כפר הנוער לבנות "איילת השחר" בישוב יונתן שברמת הגולן זכו בפרס הראשון בתחרות הארצית לסרטי ילדים ונוער שהתקיימה ביום חמישי האחרון בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה. שני הסרטים "אני שרונה- גבניש" ו"צו פיוס" נעשו על ידי בנות עולות מאתיופיה ונוגעים בנקודות הכי רגישות וקרובות לחיי הבנות: יחסי ילדים והורים לצד קשיי העלייה וההתאקלמות של הדור המבוגר. הסרטים נבחרו מבין עשרה סרטים שהשתתפו בתחרות, אשר נבחרו מתוך למעלה מ- 200 סרטים שהוגשו מבתי ספר ברחבי הארץ וכאמור, אף חלקו את הפרס הראשון.

סרטה של שרונה ביטאו "אני שרונה- גבניש", דוקומנטארי באורך 15 דקות, הוא חשיפה אמיצה של הבמאית הצעירה שרונה-גבינש, שבגיל שנתיים עלתה ארצה עם אביה ואחיה מאתיופיה. שרונה לא ראתה את אמה מאז שהוריה התגרשו בהיותה בת שנה חצי. רק כעבור 16 שנה שרונה פגשה את אמה במבצע מיוחד שקיים הזמר יהורם גאון, שסייע לאתר את האם והביאה ארצה.

שרונה מציגה את סיפור חייה מקרוב, ומאפשרת לצופה להבין את המורכבות של חייה, את קשיי התקשורת בין האב לילדיו הבוגרים ואת חווייתה כילדה שגדלה הרחק מאימה. ממשבימים אלו, לאחר שלוש שנים של יחסים קרובים בין האם לשרונה ולשאר ילדיה, נאלצת אמה של שרונה לחזור לאתיופיה בגלל היותה גויה.

"למדתי תוך כדי עשיית הסרט מאין באתי, אבל יותר מהכל קיבלתי כוח ואומץ להצמיח כנפיים כדי לעוף לבד", אומרת שרונה ביטאו, יוצרת הסרט "אני שרונה- גבניש".

"צו פיוס" הוא הסרט השני שהתקבל לפסטיבל. הסרט שלטלי סימיין, עלילתי באורך 15 דקות, מתאר את הקונפליקט בין אב ובתו, עולים מאתיופיה, סביב גיוסה של הבת לצבא. עדן, גיבורת הסרט, מתגוררת עם אביה, מאחר שאימה נפטרה. אחיה היחיד משרת בצבא. עדן רוצה להתגייס, אך אביה אינו מרשה לה, מאחר והוא חושש שלא יהיה מי שידאג לבית. עדן מבינה אותו, אך אינה מוכנה לוותר על חלומה ורצונה להיות חיילת בצה"ל. בסופו של דבר היא נאלצת להכריע.

"המציאות של הנוער האתיופי מוחבאת מאחורי קירות הבתים שלנו", אומרת טלי סימיין במאית הסרט "צו פיוס", "לא פעם אנחנו עוקפים את סמכות ההורים שלנו כדי להתקדם ולהרגיש ישראלים. זה לא קל ולפעמים אפילו גורם לסכסוכים קשים בין הורים לילדיהם. אני מקווה שהסרט יוקרן מול הורים אתיופים שיראו שהמציאות חייבת להשתנות".

"בשלוש השנים האחרונות למדו במגמת הקולנוע 12 בנות, כולן עולות מאתיופיה", מספרת גלית שפרינגוט, רכזת המגמה, "יחד ובסיוע מורות המגמה, הבנות הצליחו לפעול כצוות רגיש ומקצועי, ולהעביר למסך הקטן בהרבה רגישות ואומץ את הפן האישי שלהן. הבנות פתחו דברים היוצאים הישר מהלב, ובכך הן יצאו מורווחות הן במישור הידע הקולנועי שרכשו והן במישור העבודה האישית-פנימית שכל אחת עשתה עם עצמה".

"יש לציין כי הבנות כולן נגשו לבגרות בהיקף של חמש יחידות בקולנוע. הרצון להצליח דרבן אותן, והן הצליחו בגדול. כל זאת לצד היותה של העדה האתיופית עדה המתאפיינת בסגירות ומניעות מלפתוח ולדבר על דברים שבלב ", מוסיפה שפרינגוט.

"זו הייתה חוויה מדהימה ללוות את הבנות משלב העלאת הרעיונות לנושאי הסרטים, דרך כתיבת התסריט, והוצאת הרעיון אל הפועל בשפה קולנועית", אומרת יפעת אורנשטיין, המורה המעשית לקולנוע, "הסרטים שזכו להשתתף בתחרות בחיפה הן פרי עבודתן האישית. למרות הקושי לסחוב את כל ציוד הצילום, ההקלטה והתאורה באוטובוסים עד לביתן בראשון-לציון או בחיפה, היה להן חשוב לצלם את הסרטים בסביבתן האותנטית, בשיתוף בני המשפחה שהפכו להיות שחקנים לרגע – והכל בשפה האמהרית. נפעמתי מיכולתן של הבנות להתבונן פנימה ולשתף את הצופה באופן כל כך כנה בסרטיהן".

הבנות שסיימו השנה כתה י"ב עלו ארצה לפני כ-5 שנים, חלקן לא למדו כלל בבית ספר טרם הגעתן ארצה ובין משימות הקליטה שלהן נכללו השלמת פערים מנטאליים, תרבותיים, וידע כללי רב, תוך התמודדות עם מורכבות יחסי הורים ילדים מהגרים. מגמת הקולנוע בכפר הנוער קיימת בבי"ס מזה ארבע שנים. בכפר לומדות 90 בנות, ישראליות לצד עולות חדשות וותיקות מאתיופיה.

מצורף העמוד הפותח של התחרות הארצית לסרטי תלמידים באתר פסטיבל הסרטים בחיפה. התמונה של שרונה, בימאית הסרט, ואימה, מתוך הסרט "אני שרונה -גבינש" נבחרה לייצג את התחרות כולה:

http://www.haifaff.co.il/Event%20Info.php?type=special&id=zchil