"ישנם דברים שראוי לשמר, ישנם שראוי לשפר, וישנם גם כאלה שראוי לוותר עליהם", כך אומר קס סמאי (שמעון) אליאס, שדמותו היא התגלמות לטענה כי ניתן לשלב בין אורחות החיים שהיו נהוגים באתיופיה לבין אורחות החיים הנהוגים בישראל, בין זיכרון לבין מבט אל הדורות הבאים.
סיפורו של קס סמאי הוא אחד מבין שבעה-עשר סיפורי חיים אותם איגדתי לספר שיצא בימים אלה בהוצאת ג'וינט ישראל. סיפורם אפשר עבורי פתח להיכרות מלאת עניין עם קהילת יוצאי אתיופיה, מערכת של יחסים הנמשכת עד היום, ובה מטשטשת בהדרגה ההבחנה בין קולט לנקלט.
בעבודתי הנוכחית, באגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה, הייתי אני הנקלט. כך קיבלתי הזדמנות נוספת להעמיק את היכרותי מלאת העניין עם קהילת יוצאי אתיופיה. אך לא זו בלבד, שכן – באותו מפגש יש להאיר על זהותי שלי ועל זהותנו כחברה. לעיתים אין המראה נעים לעין.
יוצאי אתיופיה הם זרקור חזק המאיר על דרכנו. אנו, כחברה, מעדיפים להחביא במחשכים את שחושף אותנו בקלקלתנו, חברה שזה מכבר פשטה מעצמה יומרות מפוארות אודות קיבוץ כל היהודים וקיומה של חברה שוויונית וצודקת. כל שנותר מסיפורם של יוצאי אתיופיה הם סיפורים תקשורתיים מלאי צבע, שהם ביטוי לשבר שפוקד רבים מהם.
בשונה מהמוכר אודות יוצאי אתיופיה, בחרתי להביא את סיפורם של אותם המסומנים על ידי כלל החברה הישראלית כסיפורי הצלחה. בקולם שלהם נשמע סיפור קליטת יוצאי אתיופיה בישראל, סיפור של כיסופי עלייה והתמודדות הרואית עם תלאות הדרך וקשיי הקליטה. סיפורם הוא סיפור של התנגדות, לצד היותו סיפור על השתלבות.
אנו, בחברה הישראלית, רוצים לחשוב שזה מכבר זנחנו רעיונות פתאים שהתכנסו תחת הכותרת – כור היתוך. ואולם, בקרב כל אחד מאיתנו מקננת עדיין התובנה כי השתלבותם של עולים מחייבת זניחת זהותם. וכמידת ריחוקם החברתי-תרבותי, כך הופכת משאלת לב זו לכדי תביעה הנעדרת מידות של סובלנות.
האנשים שניאותו לשתף אותי בסיפורם לא ויתרו על זהותם ולא חדלו מלראות את ערכה. מסיפורם הבנתי כי כאן טמון יסוד כוחם והמקור להשתלבותם בחברה הישראלית. הללו ניאותו לספר את סיפורם, בהבינם כי בכך הם נושאים תרומה עבור החברה הישראלית בכללותה. אני מקווה שהספר יתרום להכלת מקומה של קהילת יוצאי אתיופיה בנראטיב המאגד את סיפורם של כל קבוצות החברה הישראלית – סיפור המאכלס חלומות, מאבק והגשמה.
