מנכ"ל האגודה
דני אדמסו קורא לארגוני המגזר השלישי לפעול במתאם להצהרותיהם
בישראל ארגונים חברתיים רבים – רובם נותני שירותים, שלקחו על עצמם הלכה למעשה את התפקידים שזנחה המדינה, ומקצתם ארגוני סנגור המבקשים להאיר/ להעיר על אוזלות יד ועוולות חברתיות וממשלתיות. האגודה
הישראלית למען יהודי אתיופיה משתייכת לקבוצה השנייה, זו החותרת לשינוי המדיניות, בכדי להחזיר את
אותה אחריות שזנחה המדינה בהיותה שקועה במרוץ ההפרטה, שגובה מחיר חברתי כבד מדי יום. במציאות זו טושטש הגבול בין המדינה ובין הארגונים נותני השירותים. כך נוצר מצב שבו מספר ארגונים גדולים כבר הפכו בעצמם לגופים ממסדיים – שכוונתם המוצהרת אחת ומעשיהם בפועל אחרים. וכך קורה כאשר הכוחות הפוליטיים והאינטרסים הצרים גוברים על הייעוד שלשמו קמו.
במאמר זה ברצוני להתרכז בפער הנתון בין הצהרות הארגונים לבין עשייתם בפועל, ובמרחק הקבוע בין השניים; בפער שבין כותרות הדורשות צדק שמוטבעות על הסטיקרים והפליירים, ובין העשייה בפועל של אותם ארגוני ה"צדק החברתי". ומכאן קריאתי: עלינו להוות דוגמה אישית לעמותות צעירות, ולאזרח באשר הוא, זאת טרם דרישתנו לשינוי המצבהחברתי ה"דרוויניסטי", שבו רק החזק שורד.
תקרת הזכוכית
להמחשת טענתי אציג מקרה שבכוחו לשמש כדוגמא. האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה, נאבקת בשנתיים האחרונות, יחד עם שותפים רבים, ביניהם ארגונים לשינוי חברתי, עבור מימושו של ייצוג הולם לבני הקהילה בשירות הציבורי. אותו שירות מעסיק מעל ל-55 אלף פקידים ויותר במגוון תפקידים. כאשר החל המאבק, עוד טרם התיקון בחוק שירות המדינה (מינויים) אותו הוביל ח"כ מיכאל איתן, כבר נמצאו כ-504 עובדים יוצאי אתיופיה בשירות המדינה. תוך כדי התהליך מספרם גדל והיה ל-600 ויותר, לכאורה נתון מרשים.
בפניות הראשונות לנציבות שירות המדינה, הגוף האמון על קליטתם והשמתם של עובדים במשרדי הממשלה, נטען כי אחוז יוצאי אתיופיה בשירות תואם, פחות או יותר, את שיעורם באוכלוסייה. המספרים היבשים והצהרות אלו כמעט ששכנעו את הציבור. רק הסתכלות בין השורות ובדיקה של דרגות העובדים חשפה, כי רובם, או כמעט כולם, משמשים בתפקידים זוטרים כל כך, עד שתקרת הזכוכית של תפקידם מגיעה, מקסימום לאחראי הניקיון או לחילופין לפקיד האמון על פרויקט עבור בני קהילתו, בעיקר מטעם משרד הקליטה (וכבודם במקומו מונח). רק בודדים, בעלי מקצוע ממוקד, דוגמת אחיות, זכו לעסוק במקצוע אותו למדו.
'מקצוע שאין בו עתיד מקצועי'?
למשרות הבכירות ולתפקידי הניהול בשירות הציבורי מונו פעמים רבות אנשים בעלי קשרים, שלעיתים כל כישורם הוא להיות מקושרים לאדם הנכון, ללא קשר להכשרתם המקצועית. בקרב מי שאינו יוצא אתיופיה, שכיח מאוד שהיסטוריון הופך למנהל גף, מורה בפנסיה נהיה למנהל תחום וכך הלאה. מנגד, יוצא אתיופיה שלמד מקצוע דומה יכונה 'אדם שלמד מקצוע שאין בו עתיד מקצועי'. כיצד זה קורה? הרי הוא למד באותם מוסדות בהם למדו אותם פקידים מקושרים נושאי המשרות. ניכר כי ההבדל טמון בשאלות כמו מיהו אבא שלך? היכן שרתת בצבא? ולמי הצבעת בבחירות? אנקדוטה זו אינה מקרית, כי ראיתי ועודני שומע את תמיכתם הנלהבת של חלק מהארגונים החברתיים, הרואים בתיקון החוק כתיקון עוולה, ואני מאמין להם.
אך בימים האחרונים אני מוטרד דווקא מאותם ארגונים, אלו שכל בכי של ילד אתיופי או התגודדות נערים בשכונה מולידה אצלם פרויקט. כוונתי לאותם ארגונים שהפכו למתחרים של המדינה ומסרבים לראות שבכך הם מסרסים אותה מאחריותה הבסיסית לאזרחיה. טענה זו אינה נוגעת לארגונים יוצאי אתיופיה וגם אינה מופנה לארגונים הקטנים, עניין זה מביא אותנו לעשייתם של הארגונים הגדולים, אותם משאבות הכסף שנתח נכבד מתשתיתם הארגונית וכלכתם נסמכים על יוצאי אתיופיה; אלו הם הארגונים שכמעט בכל בקשות התקציב מהפילנתרופים ומהמדינה, מצהירים על הצורך בהעצמה, סיוע והעסקה של יוצאי אתיופיה. לא, חלילה, אינני מבקש שיפסיקו את פועלם החברתי, אך המציאות מדברת בעד עצמה, ומתוכה מתבקשת השאלה: מדוע המצב לא משתנה?
'האתיופי/ת שלכם' – לעימות חזיתי ולעדות חזותית
ללא קשר להצהרותיכם, אתם אמורים להוות דוגמה, לא רק למוסדות המדינה, אלא גם לארגונים הקטנים ולאזרח הקטן לו אתם מסייעים. חבריי, אני קורא לכם לעצור רגע ולהסתכל פנימה, לתוך ארגונכם ולברר: באילו תפקידים מועסקים אצלכם יוצאי אתיופיה? כמה זמן הם משמשים בתפקיד זמני שאינו מקנה תנאים סוציאליים? האם אתם מאמינים שגם האתיופי "תוצרת הארץ", מסוגל לבצע את אותה עבודה שאחרים עושים תוך שבוע מיום כניסתם לתפקיד? אם לא, אז שחררו אותו לעשות את המעשה האמיתי למימוש חזונו, גם במחיר של אבטלה. לעיתים זו ירידה לצורך עליה.
מעדותם של בני הקהילה, חלקם אקדמאים, וממראה עיניים, נמצא שברובם של הארגונים לשינוי חברתי, יש לכם רק את "האתיופי/ת שלכם", שנמצא שם בעיקר לשתי מטרות: האחת – לעימות חזיתי והשנייה – לעדות חזותית, מול הקהילה ודורשי הסברים אחרים. הראשונה אולי מועילה, אבל השנייה חברים, זולה. חלק מהעדויות לכך ניתן למצוא בארגונים שמצהירים 'אצלנו אין אתיופים, כי אין לנו פרויקטים עבורם',כאילו מוחם אפילו לא "ניכנס להריון" שיוליד את התפיסה, שאתיופי/ת יכול/ה לבצע עבודות כשאר העובדים במשרדם. חלקכם מחזיקים אתיופי/ת מאז שלמד/ה עברית שכל תכליתו אחת: שירות קהילת יוצאי אתיופיה, זאת למרות שהמיומנות והכישורים שצברו עם השנים, עשויים היו לשרת מטרות וקבוצות רחבות הרבה יותר. זאת ועוד: חלקכם מחזיקים משרות רבות ליוצאי אתיופיה, בגלל ריבוי הפרויקטים שבמסגרתם התחייבתם בפני התורם להעסיק רק אתיופי/ת, ללא קשר לכישוריהם. לא, איני מנסה לטעון להיותם של יוצאי אתיופיה מוכשרים, אבל לפחות נסכים שגם כאלה אינם חסרים.
תנאי הכרחי
לאחר שהמדינה אישרה כי בתום החגים ישולבו חמישה-עשר בני הקהילה במשרות בכירות בשירות המדינה, משרות במסגרתן יעניקו אקדמאים יוצאי אתיופיה שירות לכלל תושבי המדינה, אני קורא לכם חברי בארגונים לשינוי חברתי: חובת ההוכחה מוטלת עליכם, לא יתכן שיוצא אתיופיה, בעל תארים מתקדמים ישמש במשרדכם רק עבור פרויקטים המיועדים לבני קהילתו. זהו מצב אבסורדי, משום שהצדק החברתי נשאר יתום בביתכם.
ארגונים לשינוי חברתי, בכם אני רואה שותפים לפתיחת השערים למגזרהפרטי – היעד הבא בו הקהילהתפעל "להתברג". תמיכתכם במאבק החברתי, לתיקון מצב חברתי מעוות, הוא טבעי והכרחי, חלק מדרישתנו המשותפת לצדק חברתי וכלכלי ולחלוקת משאבים הוגנת. אין ספק שהעוצמה הרגשית והמוסרית תחוזק ותשמש מקור השפעה, כל זאת כאשר אתם בתור ארגון לשינוי חברתי תקיימו תנאי הכרחי של "נאה דורש נאה מקיים".
עצם הידיעה כי אתם שותפים אמיתיים לאותו מאבק לצדק חברתי היא שמאפשרת לי לכתוב את המילים החריפות, אך האמיתיות האלו.
בהערכה על תמיכתכם
דני אדמסו
קבצים מצורפים
