חמישה בעלי תפקידים בחינוך שוטחים את משנתם
לילך גביש
"מדיניות האינטגרציה חד משמעית, אך מתבטאת באופנים שונים"
לאה רוזנברג, סמנכ"לית בכירה ומנהלת המינהל הפדגוגי במשרד החינוך
"תלמידים יוצאי אתיופיה הם כמו כל תלמידי ישראל, אך הקליטה ייחודית. לאורך השנים מערכת החינוך פיתחה מנגנונים שסוגרים את הדלתא של ההתאמה מהמקום ממנו באו, למקום שמצאו פה. זו תרבות אחרת, שפה חדשה והתנהגויות אחרות. מרכיבים שקיימים בכל קהילת מהגרים, אך כאן בעוצמה רבה יותר", אומרת רוזנברג, "בנוסף, מעסיק אותי שינוי שצריך לקרות, בו החברה הישראלית תשכיל להרוויח מהערכים שהביאו עולי אתיופיה, כמו צניעות ואורח חיים. זה לא משהו שמתבצע בהוראה.
"מדיניות האינטגרציה של משרד החינוך ברורה וחד משמעית, אך באה לידי ביטוי באופנים שונים", היא אומרת, "החברה אינה הומוגנית ואי אפשר שכולם יעברו באותו מסלול. בכדי להצליח באינטגרציה צריך לתת כבוד לייחודיות ולחפש דרך משותפת. אם הורים יוצאי אתיופיה רוצים בית ספר רק ליוצאי אתיופיה זה מנוגד להכרתי ומצפוני, אבל אני לא אגיד שאני לא מאשרת", היא מעלה כדוגמא את מקרה בית הספר הדרים-בוגלה, למרות שגלויי התבדלות צצים בדרך כלל בקרב החברה הוותיקה.
"יש מנגנון שתפקידו לתת מענה לאירועים בלתי צפויים", היא אומרת על גילויי גזענות, אך היא מתנגדת ל"הענשת" בתי ספר בטענה שהסנקציות פוגעות בתלמידים. "הייתי מעורבת באופן אישי במקרה בו ראש עיריית אור יהודה סירב לאפשר לילדים להיכנס לבית הספר סעדיה גאון בפתיחת שנת הלימודים. עשינו יחד תוכנית שלמה שעשתה פלאים בבית הספר. היום זה בית ספר שעובד נפלא".
"כמי שעוסקת בנושאים עקרוניים של שינויי נוהל, כמעט ולא הגיעו אלי מקרים פרטניים בנוגע לקהילה", מעידה רוזנברג הממלאת את תפקידה כשש שנים, "זכור לי מקרה שהורה דרש שילדו ילמד בבית ספר מסוים", היא נזכרת במקרה נתן בוגלה שעתר לבג"ץ והוביל לביטול תקרת 25% תלמידים יוצאי אתיופיה בכל בית ספר.
"כרגע אין התפלגות נורמאלית, על סמך יכולות של ילדים יוצאי אתיופיה ביחס לשאר החברה", היא אומרת, "הגרף מראה שיש יותר חלשים והרצון לגשר את הפער הזה הוליד משאבים נוספים ותוכניות כגון הכשרת מורים ומגשרים". לדבריה: "אין מבחנים למצטיינים ומחוננים שמותאמים תרבותית, ובגלל שאין לנו כלים, אנחנו עושים הערכות פנימיות בכמה שלבים, עם העדפה מתקנת, שלא עושה טוב. גם נושא ההפניה לחינוך מיוחד נמצא בבדיקה".
יחד עם זאת, רוזנברג מתייחסת לקליטת יוצאי אתיופיה בישובים חלשים כתופעה 'בלתי נשלטת': "לא אני מחליטה שהעולים יתגוררו בישובים חלשים. זה תוצר של החלטות קודמות", היא אומרת, אך אינה מתייחסת לחולשת מערכות החינוך ביישובים אלו, עליהן היא אחראית.
"יש הרבה מה לעשות, אבל לא במשרד החינוך"
עמיהוד בהט, ראש גף קל"ע (קליטת עלייה) במשרד החינוך
"ילדי הקהילה הם באחריות מלאה שלנו", מצהיר בהט וטוען כי "על אף הקשיים התקציביים שמשרד החינוך מצוי בהם, נושא קליטת העלייה, ויוצאי אתיופיה בפרט, לא נפגע". בהנחה שהתקציב אכן לא קוצץ כתוצאה מקיצוצים רוחביים במשרדי הממשלה, בהט אינו מתייחס לעובדה שמספר העולים מאתיופיה גדל.
"צריך לעשות תיקונים. יש הרבה מה לעשות, אבל לא במשרד החינוך", הוא אומר כמי שמסיר אחריות מהמערכת במסגרתה הוא פועל, "קיימים סטנדרטים מאוד ברורים לשיבוץ בבתי ספר ראויים, על בסיס מקום פנוי". לדבריו, מצבם הלימודי של ילדי הקהילה תלוי בנתוני הפתיחה הכלכליים והחברתיים, בבעיות התעסוקה והדיור של ההורים, וכן בפערים הגדולים בין אתיופיה לארץ, ובין ההורים לילדים. הוא מדווח על עליה בזכאים לתעודת בגרות, אך אין ברשותו נתונים על בגרויות המאפשרים קבלה ללימודים אקדמיים, המדד החשוב באמת.
מתוך כ- 36 אלף ילדי הקהילה במערכת החינוך, כ- 20 אלף הם ילידי הארץ. רובם המכריע לומדים בחינוך הממלכתי דתי. "בשמונה השנים האחרונות יש ירידה במניין התלמידים יוצאי אתיופיה שלומדים במערכת החינוך הממלכתי דתי. התמונה משתנה מרגע לרגע, מאחר וילידי הארץ לא מחויבים בגיור", הוא אומר. (ראה ניתוח הנתונים בעמוד הקודם).
במסגרת החינוך הבלתי פורמאלי, בהט מדווח על תוכנית חדשה לשילוב יוצאי אתיופיה בתנועות הנוער, ביוזמת השרה. הוא חבר בהנהלת הפרויקט הלאומי של יוצאי אתיופיה, אשר מאמין כי יש לשלב בפרויקט ילדים שאינם מהקהילה.
"אנחנו מגנים כל תופעה של גזענות ומעודדים אינטגרציה, אבל לא מחייבים אותה", הוא מצהיר, "רבע מהכותרות בעיתונות הן על תופעות גזעניות. אנשים עושים טעויות, אבל זה לא כל הסיפור. יש עשרות מורים ומנהלים שנותנים את נשמתם לשילוב העולים, ופתאום כותרת אחרת, שאולי נכונה לכשעצמה, באה והורסת".
למימוש תוכנית החומש לקליטת בני הקהילה בחברה הישראלית הועברו למשרד החינוך שישה מליון שקל לפעילות בשנה זו. לדברי בהט, היעדים המרכזיים הם הכשרת מורים ויועצים בני העדה; קיום פרויקטים לתלמידי כיתות י"א-י"ב במקומות בהם הפרויקט הלאומי אינו פועל; ושיקום חברתי של שלוש שכונות עתירות עולים בנתניה, אשקלון ועפולה (בשיתוף עם משרד השיכון). כעת נותר לבחון את יישום המטרות שהוצבו.
"בפועל, משרד החינוך צמצם את השפעת מרכז ההיגוי"
דוד מהרט, מנהל מרכז ההיגוי של יוצאי אתיופיה במערכת החינוך
"מרכז ההיגוי נולד לפני כ- 13 שנה כגוף שאפשר לבני הקהילה, להיות שותפים במערכת החינוך בקביעת מדיניות בנושאים הנוגעים לקהילה ולתיאום בין הגורמים", אומר מהרט, "בפועל, משרד החינוך צמצם את השפעת מרכז ההיגוי, אך אנחנו עדיין רואים את עצמנו כגוף שמשמיע את צרכי הקהילה באוזני מקבלי ההחלטות ובעל השפעה, אם כי מועטה". באתר האינטרנט של משרד החינוך, המרכז מופיע כחלק ממערך הקליטה, אך בימים אלו הוא עומד שוב למכרז, בחיפוש אחר גוף שיפעילו.
המרכז מפעיל כ-50 מגשרים בכ- 115 בתי ספר ומכשיר מנחי סדנאות הורים. עדות נוספת להחלשות מעמדו של המרכז, שבמקום לקבוע מדיניות, מפעיל תוכניות.
"התחושה היא שיש הרבה כסף, שאינו מגיע למקומות הנכונים. הכסף מופנה לריכוזים גדולים של בני הקהילה ואינו מעודד אינטגרציה, כך גם תוכנית החומש. אחד הדברים שהבעייתיים, הוא שאין לילדים מחוננים ומוכשרים מסגרת מתאימה. יש ילדים, שכדי לממש את הפוטנציאל שלהם, צריכים מלגה אישית ולא מסגרות של שמרטפות. בתחום המוטיבציה הלימודית בקרב הילדים יש בעיות קשות. זה נובע מדימוי עצמי נמוך וניכור מהחברה הישראלית, כאילו צבע העור קבע את גורלם, ואז הם לא מתאמצים ונושרים באחוזים גבוהים מפרויקטים", הוא אומר ומוסיף: "הגורמים המסייעים יוצרים פגיעה חמורה בעצמאותם של בני הקהילה. ההשלכות מרחיקות לכת".
"יש לתת דגש לסיום לימודים עם בגרות איכותית. כדי להגיע ללימודים גבוהים במקצועות כמו הנדסה, צריך לבנות את היכולת כבר בבית הספר היסודי. לרוב, בכתה ז' הילד נכנס למסלול לימודי שמוביל אותו לנתונים פחות טובים".
"לעיתים הפליה מבוססת על דעות קדומות ופחד מפני הזר, אך בחלקה היא נובעת מכוונות טובות, גם אם אלו מעשים שלא יעשו. יש בתי ספר שמוותרים להורים, ואז נוצר מצב שמערכת החינוך זקוקה להם, למשל לצורך חתימה על אבחון לחינוך מיוחד, ואז ההורים מופתעים, מאחר ולא ידעו מהו מצבו הלימודי של הילד. הכישלון של הקניית השפה למבוגרים הוא ליקוי שיש לתקנו. צריך להכשיר את המבוגרים לקרוא ולכתוב, ובשלב הראשון, לדבר".
"אנחנו התיקון של עם ישראל כי אנחנו מביאים שונות תרבותית, שבסופו של דבר תהפוך את החברה ליותר סובלנית ופלורליסטית", הוא אומר ומסכם: "אני בעד להילחם על האינטגרציה, גם אם זה כואב. החברה הישראלית תרוויח מכך. ויתור על אינטגרציה היא בעצם הנצחה של דעות קדומות וסטריאוטיפים".
"אנחנו אומרים לבית הספר שייתן לנו לעבוד עם הילדים"
חיים להב, מנהל תחום קידום נוער במשרד החינוך
קידום נוער היא המערכת האחראית על פיתוח תוכניות חינוך בלתי פורמאליות, בתוך ומחוץ למערכת החינוך. "המאמץ העיקרי שלנו מכוון לנוער מנותק, שנשר ממערכת החינוך. המאמץ השני הוא לנוער בסיכון עם קשיי הסתגלות ותפקוד במערכת", אומר להב. "כ- 19,000 בני נוער מכלל המגזרים מטופלים בקידום נוער, כ- 1700הם מקהילת יוצאי אתיופיה, רובם מוגדרים בסכנת נשירה.
לדבריו, פעולות היחידה נעשות ב-159 רשויות מקומיות בתוך ומחוץ לבית הספר, במתקני מעצר וכליאה, ובמעונות של חסות הנוער."מופנים אלינו ילדים שנפתחו נגדם תיקים פליליים ושיש להם בעיות משפחתיות. כל ילד מקבל סל שירותים שמותאם לו אישית", אומר להב, "אנו פועלים בשלושה מישורים: איתור והתחברות עם בני נוער מנותקים וחיבורם מחדש למערכת; השכלה ורכישת מקצוע, תוך רכישת מיומנויות חברתיות; ופיתוח חינוכי-ערכי בתחומי החברה, הערכים והפנאי".
לדברי להב, הגיל הממוצע של ילדים במסגרות קידום נוער הוא 17. באופן פורמאלי הגילאים המוגדרים לטיפול הם 15-18, כשלדבריו, מעטים הם בגילאי 15-16 ומעטים עוד יותר בני 13-14, שנמצאים במצבי כליאה. "יש לנו מנדט להעניק תעודות מ- 8 עד 12 שנות לימוד", הוא אומר.
ה"חממה" היא תוכנית למידה הנעשית בקבוצות של 8-12 תלמידים ומופעלת בכ- 10 ישובים. במסגרתה גורעים ילדים ממערכת החינוך הפורמאלית למסגרת של קידום נוער, במטרה להשיבם למסגרת הנורמטיבית לאחר שהשלימו פערים חינוכיים וחברתיים. "יש בתוכנית יוצאי אתיופיה, אבל לא רק. אלו תלמידים על סף נשירה מהלימודים, ואנחנו אומרים לבית הספר שייתן לנו לעבוד איתם", אומר להב שטוען כי "התוכנית היא הצלחה כבירה. בעבר דובר להרחיבה, אך לא נמצא תקציב, מה גם שלא תמיד בתי הספר מתלהבים מרעיונות שכאלה". בפועל, מעטים חוזרים למסגרת ממנה הונשרו. להב: "היום הנשירה היא בגילאים מאוחרים והילדים מגיעים אלינו לזמן קצר, לאחר היסטוריה של מעברים ממקום למקום ותסכולים של חוסר קליטה".
מדריכי קידום נוער פועלים גם בתוך בתי הספר באופן פרטני ובקבוצות קטנות. "המדריך הוא תמיד בן התרבות של בני הנוער, ומתחבר עימם באופן מיידי. אנחנו פועלים בתוך המסגרת הטבעית של בני הנוער ולא יוצרים ניתוק מסביבתם. זמן ההתערבות שלנו הוא קצר ואם ההתערבות לא אפקטיבית, נגרם יותר נזק מתועלת", אומר להב,"המטרה היא לעשות חיבור עם האוכלוסייה הכללית, אך אחד המאפיינים של תרבות הגירה הוא הצורך של בני הנוער להתחבר ביניהם ולפתח עוצמות פנימיות, וזה בסדר. אפשר לצמוח גם מכאן".
"אם עליית הנוער וכפרי הנוער לא היו קיימים, היו צריכים להקימם עבור יוצאי אתיופיה"
יחיאל שילה, ראש המינהל לחינוך התיישבותי
"זה נחשב טוב ויוקרתי ללמוד במערכת שלנו", מצהיר שילה, "יש לנו מערך פיקוח וכללים, ובמקום שיש בעיה, מתקנים. אם יש פנימייה שאין לה שם טוב, היא נסגרת". מינהל החינוך ההתיישבותי מפעיל מערך של בתי ספר אזוריים, אקסטרניים, פנימיות וכפרי נוער. "לאורך 17 השנים האחרונות למדו במערכת למעלה מ- 12 אלף תלמידים בני הקהילה", אומר שילה ומוסיף: "אם עליית הנוער וכפרי הנוער לא היו קיימים היו צריכים להקים אותם עבור יוצאי אתיופיה. הבוגרים שלנו הוכיחו מנהיגות ופעילים בתחומים כמו תקשורת". לדבריו יש כיום במערך כ- 4000 בני נוער מהקהילה בגילאי 12-18 ומידי שנה נקלטים כ- 350 עולים חדשים בכיתות האולפן של כפרי הנוער ובישיבות התיכוניות.
"יש אצלנו עדיפות עליונה לקליטת יוצאי אתיופיה, אנחנו מקבלים את כל הילדים ובכל הרמות. מגיעים אלינו ילדים שנשרו, הועזבו ממסגרות וכאלו שנאספו ברחובות. אנחנו נותנים הזדמנות שנייה ושלישית בתוך מערכת החינוך".
"עד 1995 היתה החלטת ממשלה שהילדים המתבגרים ייקלטו במערך החינוך הפנימייתי. חשבו שזו מסגרת שתאפשר "נחיתה רכה" במהלך השהות בקרוואנים עם הורים שלא עבדו. בשנות ה- 80 הייתה החלטה של הרבנות שהילדים יתחנכו במערך החינוך הדתי".
"בשנת 1984 הגיעה מסה גדולה של עולים והם הופנו למסלול מקצועי ולא נקלטו בישיבות תיכוניות", הוא מספר על טעויות העבר ותיקונן: "מאז, הוצאנו מהמערכת כל מסגרת שלא קלטה יוצאי אתיופיה. היום התלמידים נקלטים בכל הישיבות היוקרתיות, וללא מיון. מוסדות שלא קלטו יוצאי אתיופיה לא קיבלו תקציב. נותק גם הקשר עם מערכת החינוך החרדי".
"הנשירה בקרב יוצאי אתיופיה היא קטנה", אומר שילה, שלדבריו מערכת של מגשרים ומדריכים בכפרי הנוער ובשאר מוסדות המינהל מונעים נשירה סמויה. יחד עם זאת, הוא מוסיף: "אנחנו לא תעודת ביטוח של כל התלמידים, כמו בכל מערכת החינוך יש חלק קטן שנושר. אם נעשית הרחקה ממוסד כלשהו, זה על רקע התנהגויות קשות ולא על רקע בעיות לימודיות", אומר שילה ומסכם: "אנחנו יודעים שחלק מהקהילות אינן קולטות את העולים".
קבצים מצורפים
