מאת: אבי מספין

בחודשים האחרונים נחשפנו למעשי רצח רבים בתוך המשפחה בקרב הקהילה האתיופית, שהלפני אחרון שבהם התרחש ב-18.06.2007. מעשים בלתי נסלחים אלו גרמו לי לנסות להיכנס לתוך ראשו של גבר מקרב הקהילה האתיופית, ולבדוק מה גורם לו לעשות את מעשה הרצח הנורא הזה. בכל מקרה לא מצאתי לכך שום הצדקה.

איך את מעיזה? איך את מעיזה? אני שבראתי את גופך ונפחתי באפך נשמת חיים. אני שגידלתי וחינכתי אותך לכבד אותי. איך את מעיזה לבייש אותי כך? לרמוס את כבודי עד עפר. באתיופיה ידעת היטב את מקומך, ששת אלי בבואי מן השדה, רחצת את רגלי מרגבי האדמה. הגשת ארוחה ביראה והמשקה בכבוד. בארץ המובטחת הפכת את עורך, הצמחת לך עזות מצח, וילדיך, ילדנו, באו כנגדי.
באתיופיה הייתי רועה את צאני, את משפחתי, ביד רמה, לאן שרציתי לשם הובלתי, וכאשר הצאן תעה בדרך, בדרכי, הייתי רודה בו ארבעים מלקות. ואת לא פצית את פיך, ואותה הארץ שקטה ארבעים שנה.
ובציון, אפך גבה, פניך המושפלות התרוממו. הרועה הפך לעדר והעדר לרועה. וכששאלתיך מדוע? השבת: "ילדינו רכים, באו ארצה, למדו את השפה, את התרבות החדשה. למדו את מנהג המקום, רוחם נושמת את האוויר וגופם את האווירה. הם לקחו אותנו ממקום למקום, תרגמו מה שתרגמו, הנחו מה שהנחו, והסבירו מה שסברו. אך הפרנסה מוטלת עלינו, ילדנו אינם הורים וחסר הלחם בפיהם".
הוספת ואמרת לי דברים קשים: "באתי אליך וצעקתי צעקה גדולה. בקשתי ממך עשה מעשה קום ממקום מושבך, הנח את השיכר ועור מהמרה השחורה. אתה לא באתיופיה, אתה בישראל, כאן המן לא יורד מן השמיים אל הארץ, ובשביל כבוד צריכים להזיל זיעה ודמע. אך אתה לא קמת לעבוד, קמת להכות. על כן הגיעה התעוזה לקרבי, על ילדיי אחמול ועל כבודי אמחל. קמתי ויצאתי ללמוד, קמתי ויצאתי לעבוד, קמתי להעירך משנתך הכואבת, מהרס ילדיך".
הו אישה, מה רבה תעוזתך. הנדמה לך שתמרי את פי? התוכלי לגבור על כוחי ועוצם ידי? אישה שברירה שכמותך. עד מתי נדמה לך שהיית מרחיקה אותי מביתי? היכן המשטרה שזימנת? היכן העובדת הסוציאלית שחברת איתה יד אחת לעשות לי מעשה שכזה? הקייסים והשמגלאוץ' באתיופיה ידעו ליישב בינינו, אך בארץ כוחך גבר, העדפת לפנות למשטרה. עתה המשטרה לא תוכל לעשות דבר בעניינך.
אינך מבינה שמעמדי נפגע? שרוחי דוכאה? עמי המקום סירבו לקבלני, מפלים ביני ובינם. ובתוך ביתי מבצרי קורה לי הרע הזה. הו אישה, אם ילדיי, רוחך שנפחתי דיכאתי, גופך שבראתי רצחתי, דמך מתבוסס באדמה, גופי עומד כנגדך וידיי מגואלות בדמך והסכין, הסכין נעוצה גם בבטני – תהי נשמתך צרורה בצרור החיים.
…//
בתקופה שבין ינואר 2001 עד ליוני 2007 נרצחו 12 נשים אתיופיות בידי בני זוגן. בשמונה מהמקרים הן נרצחו בידי הבעל ובארבעה מקרים הרוצח היה חברן. ולצערי גם החודש, זה שוב קורה. אין שום הצדקה לרצח נתעב שכזה, שום תירוץ של רוצח איננו מקובל. על כבוד ניתן למחול ועל הקשיים ניתן להתגבר. ההשתלבות בחברה הישראלית היא קשה אך הכרחית וחשוב להבין שאין אתיופיה דומה לישראל.