תומר דמוזה

קסה קסטה, בן ה-21, הוא קצין בגבעתי, המתגורר בגדרה יחד עם הוריו ואחיו. בשנת 1996, כשהיה בן שמונה, קסה עלה עם משפחתו לישראל. המשפחה נקלטה באתר הקרוונים "נווה כרמל" למרגלות הר הכרמל בחיפה, המשפחה שהתה באתר הקרוואנים במשך כשנתיים. לאחר מסלול שעבר קסה ברחבי מדינת ישראל, היום קסה הוא קצין מצטיין בגדוד "שקד" של חטיבת גבעתי. לאחרונה הוא סיים קורס קצינים בהצטיינות וביום העצמאות ה-61 למדינת ישראל, שחל השנה, קסה קיבל אות הצטיינות משמעון פרס, נשיא המדינה.

קסה את לימודיו החל בעתלית בבית ספר יסודי ממלכתי דתי ולא מבחירה, הוא מדגיש בשיחה ביננו. לאחר שנתיים המשפחה עברה לגדרה ושם המשיך את לימודיו בבית ספר חילוני, משום שבית הספר של המגזר הדתי היה מלא ולא קיבלו בו תלמידים נוספים. "היום אני מאד שמח על כך", מציין קסה, "זו נקודת מפנה מאד חשובה בחיי שהסבה לי רק טוב".

איזה תמורות קיבלת ממעבר הדירה ושינוי בית הספר למגזר החילוני?

"היום אני חושב שהמעבר לבית ספר חילוני נתן לי ראיה רחבה יותר לאחר שגם חוויתי את המסגרת הדתית", משתף קסה, "הרגשתי שהמסגרת הדתית מגבילה ולא התאימה לי, תוך כדי לימודי, הייתי חניך בתנועת נוער חילונית בגדרה. לדעתי לא הייתי מקבל את כל ההעשרה הזו, אילולי הייתי ממשיך במסגרת החילונית".

באיזו תנועת נוער היית חניך ומי עומד מאחרי תנועה זו?

"התנועה נקראת "מכבי צעיר", זוהי תנועה בינלאומית, מעט יותר מצומצמת מתנועת הצופים. הלבוש בה זהה למדי הצופים וחברי התנועה בה הם יהודים מכל רחבי העולם".

איך הגעת לתנועה?

"מספר חברים שלי מהכיתה היו חניכים בתנועה. בגיל צעיר תמיד מחפשים פעילויות נוספות וחבריי הציעו לי להצטרף. הצטרפתי ודי התחברתי לפעילות בתנועה".

היכן המשכת את לימודי התיכון שלך?

"למדתי את לימודי התיכון שלי בבית הספר "הריאלי" בחיפה, בהמלצה של חבר בוגר ממני בשנה", הוא מספר, "יום אחד קיבלתי מכתב פרסום והזמנה מבית הספר, וראיתי שם את תכנים מעניינים שמציע בית הספר וכמובן התרשמתי מאד משלל הבוגרים המפורסמים והבולטים שלמדו בו והיום משרתים את מדינת ישראל".

מה היו השיקולים שעמדו בפניך בהחלטה לעזוב את גדרה וללכת ללמוד בפנימייה צבאית?

"אחד השיקולים הבולטים שעמדו בפני היו לעזוב את תנועת הנוער. מבחני הכניסה לראלי נערכו בדיוק במועד שבו הייתי אמור לטוס יחד עם חברי תנועת הנוער לארה"ב במסגרת פעילות קיץ. זו היתה החלטה מאד קשה. ניתן לומר שגדלתי בתנועה וחבריי היחידים היו מגדרה. חיכינו למחנה הקיץ זמן רב בתנועה, זו נסיעה שקורה פעם אחת לכל מחזור. לבסוף בחרתי להישאר בארץ לבחינות לפנימייה הצבאית".

כיצד קיבלו בבית את ההחלטה לעבור לפנימיה הצבאית?

"אצלנו בבית, ובכלל בקהילה האתיופית, לא מקבלים באופן חיובי את המעבר למסגרת של פנימייה צבאית. העובדה שעברתי לפנימייה לא כל כך קסמה להוריי מאחר ומדובר בפנימייה. הוריי לא הכירו את בית הספר "הריאלי", לכן הייתי צריך להסביר ולהציג להם שלא מדובר בפנימייה רגילה. לאחר שהוריי הבינו שמדובר בפנימייה עם ערכים מאד גבוהים ומשמעת נוקשה זה עזר, אך בסופו של דבר מי שקיבל את ההחלטה זה הייתי אני".

קסה, כיצד רואים אותך בבית?

"היום אני מודל לחיקוי והערכה, למרות גילי הצעיר. בבית אני בין הילדים הצעירים במשפחה שהגיע להישגים כאלו. כמובן שאת כל ההישגים האלה השגתי בזכות אחיי, שהם המורים שלי לחיים".

במה עוסקים האחים הבוגרים?

"רוב האחים נשואים. אחי הבוגר יותר הוא בעל חברה אשר עוסקת בשיווק משקאות, בשיתוף עם חברה ידועה. אחותי השנייה עובדת כשכירה. ויש לנו אח נוסף בעל תואר ראשון בקרימינולוגיה ממכללת אריאל. אח אחר הוא איש עסקים שנע בין אתיופיה לישראל, ושאר האחים עובדים בעבודות שונות.

מה היה מקומם של האחים הבוגרים בהחלטה להתקבל לפנימייה הצבאית?

"אני הצגתי להם את החלטתי והם תמכו בי לאורך כל הדרך, אולי משום שהם ידעו שאני יודע מה טוב עבורי".

כיצד תתאר את תקופת הלימודים בבית הספר "הריאלי"?

"למדתי שם שלוש שנים, בין כיתה י' לכיתה י"ב. השנה הכי משמעותית והקשה ביותר היתה השנה הראשונה. בכיתה י', זו היתה התחלה חדשה. היו שם חברים חדשים שהייתי צריך להסתגל אליהם ובעיקר, הלימודים היו מאד קשים. הלחץ היה מאד גדול באותה שנה. לאחר מכן בכיתה י"א, השנה היתה קלילה יותר. המפקדים היו פחות נוקשים וכמובן החבר'ה היו מגובשים. כבר הכרתי את כולם. כיתה י"ב היתה שנה יותר אישית מהבחינה המקצועית. כל אחד בחר לעצמו את התחום המתאים לו להשקיע וכמובן שהשכבה הבוגרת יותר מכתיבה את העניין החברתי בבית הספר".

קסה, איפה בא לידי ביטוי המוצא האתיופי שלך בכל קורותיך עד עכשיו?

"מאז המעבר לגדרה, הנושא הזה השתנה ותפס צורה מיוחדת. בגדרה כל חבריי היו חבר'ה ישראלים ותיקים. הייתי בתנועת הנוער וגם התאמנתי עם אותם חבר'ה בכדורסל. זה יצא כך באופן טבעי, בגלל הסביבה שהייתה קרובה אליי וכך זה המשיך בתיכון בפנימייה הצבאית. שם כמעט ולא היו תלמידים יוצאי אתיופיה. למרות כל זאת האתיופיות שבי איננה נעלמה ולו לשנייה אחת. אני הכי אתיופי שיכול להיות במנהגים, במסורת ובתרבות שלי וגם בשפת האם שלי, שאני משתדל לשמר בבית. כרגע אני לומד קרוא וכתוב באמהרית".

לאחר הלימודים התגייסת לצבא, כיוצא פנימייה צבאית יוקרתית, הבחירה ביחידות היתה יותר רחבה וניתנו לך אפשרויות רבות יותר?

"אכן כן. נתנו לי המון מרחב בבחירת היחידה ויכולתי להגיע לכל יחידה שרציתי. בסוף בחרתי להגיע לגדוד "שקד" של חטיבת גבעתי, יחד עם חבר מהלימודים".

מדוע דווקא לגבעתי ולגדוד הזה?

"לא יודע למה, כנראה מהסיפורים והחוויות של חברים בוגרים יותר. משם יצאתי לקורס מפקדי כיתות ושובצתי בפלוגת טירונים בגבעתי. לאחר שהפלוגה סיימה את שלב האימון המתקדם, יצאתי לקורס הקצינים בבית הספר לקצינים. קורס הקצינים לא היה פשוט, אך גם לא כל כך קשה. הצוות היה מגוון מיחידות רבות. לדעתי הוספתי המון לצוות, גם רוח צעירה ביחס לחיילים הוותיקים וגם מבחינה מקצועית בהנהגת צוות, ידע אותו רכשתי מהניסיון שצברתי בפנימייה. כיום אני מפקד מחלקה בגדוד "שקד" של חטיבת גבעתי. את המסלול עשיתי יחד עם חבר טוב שלא נפרדנו מאז הגיוס. אני מאד מרוצה כיום ושואף להישגים הטובים ביותר".

מה בנוגע לקריירה צבאית?

"אני חושב שלאחר השירות אני אשתלב באזרחות. כמובן שאעשה את תפקידי בצבא באופן הטוב ביותר, ואשאף להשאיר חותם".

ולסיכום?

"אני מאחל לכל החבר'ה הצעירים לא לוותר להגשים את השאיפות שלהם, ולפעול כדי לפתוח את כל הדלתות האפשריות להצלחה".

הכותב, תומר דמוזה, סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטה העברית, הוא קצין במילואים בדרגת סרן

תאריך יצירה: 16/7/09