מאת: דני אדמסו

קראתי בעיון רב, בשנית ובשלישית את תמצית משנתה של פרופסור רות גביזון, שהתפרסם בעיתון "הארץ" (שחר אילן, "התיקונים, מאת רות גבינזון", 11.1.07).

אמירותיה מטרידות את מנוחתי ולא רק משום שהם מבטאים הלך של מחשבה המאפיין רבים אחרים שמקרב האליטות שאתם מזוהה גבינזון, אלא בעיקר משום מעמדה הרם כנמנה עם בכירי הסגל האקדמי בישראל וכמועמדת לבית המשפט העליון.

אני, כמו רבים אחרים, אינני נמנה עם מעמדה הכלכלי והחברתי של גבינזון, ומטבע הדברים מטרידה אותי מאוד התבטאות כגון: " 'ישראל היא מדינה צפופה' … 'וייתכן שיש לבחון מחדש כמה מהנחות היסוד של חוק השבות. גם מי שיכול להשתלב בצורות מסוימות של יהודיות, עשוי להיות מי שיתקשה להשתלב בחברה הישראלית מבחינת המודרניות ורמת הפיתוח הכלכלי' … ' 'הדבר הודגם בצורה דרמטית בקשיים שנלוו לקליטתם של עולי אתיופיה בישראל' ". מכאן שהזכות לעלות לישראל מוענקת לקבוצות אוכלוסיה מסוימות, אלו התואמות במידותיהן התרבותית והכלכליות למידותיה של גבינזון וקבוצת השיוך שלה.

מהמקום שלי, מוצא עצמי נפגע פעמיים: באחת, משום היותי נמנה עם החברה הישראלית, לגביה אני עדיין אוחז באמונה כי היא מגלמת ערכים יהודיים וערכים אוניברסאליים. בשנית, נפגעתי מהיכרותי העמוקה את סבלותיהם של יהודי אתיופיה בעבור הגשת כיסופי העלייה לציון; הדרת קבוצות מהסוג של קהילת יוצאי אתיופיה היא בבחינת מחיקת פרק בסיפור הציוני, הממשיך להיכתב גם בימים אלו בזכותם, ומכאן המקור להמשך קיומו התוסס. דברים אלו נאמרים ברקע אמירות המטילות ספק בהמשך החזון הציוני, ואם נאמץ את דרכה של גבינזון הרי שיש מקום להאמין בטיעונים אלו, נובע מכאן שיש יהודים ששווים יותר ויהודים ששווים פחות. החזון הציוני הוא גם המאבק להעלאת כל נדכי ישראל באשר הם, כי ישראל היא מעונו הלאומי של העם היהודי באשר הוא, לפחות לפי תפיסתי.

עניין זה מביא אותי לתהות למידת יכולה של גבינזון לנהוג משפט צדק עבור כל אזרח באשר הוא, כך גם עבור זה אשר לגביו הייתה "מוותרת" מראש על זכותו האזרחית בישראל. מכאן שאני סבור שיש לשלול מכל וכל את האפשרות למנותה לשופטת בבית המשפט העליון, אחד המוסדות החשובים, שבו רואה החלש כמפלט אחרון לבקשת צדק. מקבלי החלטות במדינת ישראל חייבים למגר התבטאויות מעין אלו מקרבם, וודאי שאין לתת בבית משפט עליון מקום לאנשים דוגמת גביזון. ואולם, עבורי, כמי שעוקב אחר דרך התנהלותה של מדינת ישראל בסוגיית הפלשמורה, קשה שלא לראות בדעתה מבטאת דעת רבים בממשלה.

רבים מקבוצה זו, שהוגדרו על-ידי ממשלות ישראל כזכאים לעלות לישראל , ממתנים לעלייתם יותר משש שנים, כל זאת באמתלה של קשיי תקציב. במקביל קבוצות עולים ממדינות כמו צפון אמריקה באירופה אינם מוגבלים מספרית. יתרה מזו, מאמצים רבים מושקעים בכדי לשכנעם לעלות לישראל, ועבור כך גם מושקעים משאבים כספיים.