אמבית אדגו

רשמים מאתיופיה

צילומים: אבי אייך

באחד מימי ינואר 2008, אנו בתוך מונית חוזרים מ"מרקטו"- אחד מהשווקים הגדולים ביותר באפריקה, אל המלון בו השתכנו באדיס אבבה, בירת אתיופיה. הרדיו מתנגן ברקע ואז משודר מבזק חדשות קצר, ראשית חדשות מקומיות ואז אזוריות. מספרים על ההתפרעויות העקובות מדם בקניה. זה לא חדש באפריקה שכל כך הרבה דם נשפך ואיש אינו יודע מדוע זה תמיד כך. נהג המונית בה נסענו לא פצה פה עד הרגע בו הוא שמע על המתרחש בקניה. "אני לא מאמין שאלוקים קיים באפריקה", אמר, "לא משנה כמה יגידו לי שכן איני מאמין עוד, כי אילו היה קיים, אפריקה הייתה נראית אחרת".

כל כך הרבה אדום

אפריקה: היבשת השנייה בגודלה ובכמות האוכלוסייה לאחר יבשת אסיה, כ-20.3% משטח היבשה של כדור הארץ, כ-800 מליון תושבים המהווים שביעית מאוכלוסיית כדור הארץ, מרהיבה ביופייה, מגוונת בצבעיה, כשהבולט מכולם הוא הגוון האדום, שאינו פוסח על שום עם באפריקה. כל כך הרבה אדום, הוא משתלט על ירוק העד שבה, איש אינו אוהב אותו, אך הוא נשפך ונשפך ולא מפסיק לכסות את שאר הגוונים ביבשת וכולם שואלים, עד מתי? עד מתי שפיכות הדמים הזו תימשך על יבשת כה מדהימה שהרבה יש לה להציע לעולם. היש אלוקים באפריקה? לא פעם שאלתי זאת, אך מאותה הנסיעה, השאלה ממשיכה להדהד בראשי ואינה נותנת מנוחה לנפשי.

ב-18-01-2008, שש לפנות בוקר, נחתנו ב"בולה" נמל התעופה הלאומי של אתיופיה אשר נמצא בבירה, אדיס אבבה.משדה התעופה התחלנו לעשות את דרכנו לכיוון בית המלון. כמעט כלום לא השתנה מביקורי האחרון לפני כשלוש שנים. אינני יודעת למה ציפיתי, אולי למעט שינוי שעליו דובר כה רבות. אחרי הכול זו השנה של אתיופיה וכל אפריקה שותפה לשמחתה, אתיופיה נכנסה השנה למילניום החדש, שבע שנים אחרי כולם. בכיליון עיניים ציפו לבואו וקיוו שיביא עימו בשורות טובות ל"מאמא (אמא) אתיופיה". כך הוכרז "המילניום של אפריקה". אך המילניום החדש לא הביא עימו נס, על אף התקווה. רחובות אדיס הבירה עדיין אפורים ועניים ולאנשים שזהו ביקורם הראשון זהו 'שוק' ולא יותר. באותו היום לא עשינו הרבה חוץ מלפגוש מכרים וללכת לישון מוקדם.

ביום המחרת טיילנו ברחובות אדיס ושווקיה. אדיס היא עיר כל כך צפופה ענייה והרבה עצבות בה. יש אזורים שמפאת המראות הקשים קשה להסתובב בהם. קבצנים, מסכנים וילדים מבקשים פרוטה לפת לחם, וקשה לפסוח עליהם, אך הם כה רבים, כיצד ניתן לרצות את כולם? אין דרך, אלא לפעול מהראש ולא מהלב. בעיר הזו יש כל כך הרבה ניגודים, כשלמרגלות הכביש אתה מביט על ילד עיוור וקטוע רגליים השוכב שם ומבקש פרוטה, בעוד על הכבישים דוהרות מכוניות יוקרה. פערי המעמדות עצומים, תהום עמוקה מפרידה בין עניים לעשירים. באתיופיה, כמו ברוב מדינות העולם השלישי, חסר מעמד ביניים, מעמד הנחוץ לחוסנה הכלכלי של מדינה ולא רק. העשירים מעטים מאוד ואין ביכולתם לעשות הרבה חוץ מלהתעשר יותר ולחיות חיים טובים יותר. בתיהם מגודרים בחומות גבוהות שלא "יסנוורו" את שכניהם.

מסגדים ומועדונים

כפי שציינתי קודם, "מרקטו" הינו אחד השווקים הגדולים ביותר באפריקה. שוק מגוון שניתן ניתן למצוא בו הכול: כלי בית, מזון, ביגוד, מכשירי חשמל, זהב, עבודות אומנות ועוד… והכול בסדר מופתי. לכל קטגוריה יש את המיקום שלה. בשוק הזה אפשר ללכת לאיבוד בקלות רבה, יש המון צפיפות וזה הזמן להזהיר מפני כייסים, היום יש יותר פיקוח מבעבר, אז הסכנה פחתה, אבל בכל זאת לא מזיק להיזהר. הדת הרשמית של אתיופיה היא הנצרות האורתודוכסית, אך נדהמנו לגלות שמעל ל-60% מהאוכלוסייה הם בעצם מוסלמים. כשמסתובבים ב'מרקטו' יש תחושה שאנו נמצאים במדינה מוסלמית ואפילו המסגד הגדול ביותר באדיס נמצא במרכז השוק, עד לפני כמה שנים הוא היה גם המסגד היחיד באדיס, אך כיום אתה רואה יותר ויותר מסגדים ועוד היד נטויה.

אדיס עשירה במקומות בילוי מגוונים. לאלו מבינינו שאוהבים בילויים שקטים "ומתורבתים" אדיס מציעה מוזיאונים שונים. אחרי הכול, אפילו עצמות האדם הקדמון נתגלו שם, (עצמותיה של "לוסי"). יש בה הרבה מסעדות מגוונות וטובות (גם האיטלקים השאירו שם את חותמם). אני ממליצה על מסעדת "יוד אביסיניה" מסעדה המגישה מאכלים מסורתיים אתיופיים ומנעימה את זמן השהות בה במופעי שירה וריקוד שונים המציגים את מגוון הקבוצות האתניות במדינה. ולאילו האוהבים את חיי הלילה, אדיס היא בהחלט המקום הנכון לכך. יש בה מגוון רב של

מועדוני לילה. רוב המועדונים הטובים נמצאים באזורים: 'היה הולט מזוריה',' קסנצ'יס' "ובולה" – "השכונה" של צמרת האליטה.

ביום השלישי שכרנו מיניבוס עם נהג. עזבנו את אדיס ופנינו לכיוון מחוז "גוג'אם" (אתיופיה מחולקת למחוזות), הנמצא מערבית-צפונית לאדיס אבבה. הדרך ארוכה ומפותלת, אך בהחלט הרפתקה בפני עצמה. הנופים והאנשים אליהם נחשפנו היו מדהימים ביופיים. שטחי מרעה עצומים, הרים וגבעות מרהיבים. עברנו דרך הרבה כפרים וכאן זה ממש לחזור אחורה בזמן. הכול עדיין תמים, נקי ויפה אך גם קשה, לראות ילדה קטנה בתפקיד של אישה. בדרך נפלה אחת המזוודות שלנו (המזוודות היו קשורות על גג המיניבס), עצרנו להרימה והחלטנו לעשות ספירה ולתדהמתנו הסתבר שחסרה לנו מזוודה ובה כסף ודרכונים. לא עברו חמש דקות מהגילוי ולידינו עבר אוטובוס נוסעים, שנהגו שאל מה קרה וכשסיפרנו ושאלנו אותו ואת נוסעיו אם ראו דבר מה בדרך. בתשובותיהם נמצאו דברים מחשידים והבנו שהמזוודה בידיהם. הצענו להם שוחד תמורתה ולשמחתנו הם נענו בחיוב, והמזוודה שבה בשלום לבעליה. לקח חשוב: דרכונים, כסף ודברי ערך, שאו תמיד עימכם.

פחות זיהום אויר והרבה איים קסומים

כעבור עשר שעות נסיעה עם הפסקה באמצע (שירותים זה לא דבר מובן מאליו), הגענו לעיירה "פנוטה סלם", עיירה קטנה ומקסימה עם הרבה אנשים יפים וטובים. לא במקרה הגענו לשם. עיירה זו הייתה היעד העיקרי של עמיתיי לנסיעה. זוהי עיר מולדתם ושם גם חיים באושר חלק מבני משפחתם. המפגש בין המשפחות, לחלקם כעבור יותר מעשרים שנה, היה מרגש מאוד וסוחט דמעות גם למתבונן מהצד. שהינו בעיירה שלושה ימים. כל כך נהנינו בה, מהאנשים שתמיד מחייכים ונראים מאושרים מאורח חייהם וזה עושה חשק להישאר שם. אחת מהקרובות של עמיתיי גרה במקום מדהים באמצע יער, מקום ירוק עם הרבה קופים על העצים בדרך ובחצר המדהימה שלה היא מגדלת גת ופולי קפה. הבנו ממנה שזה ענף חזק באזור, במיוחד הקפה (למי שאינו יודע הקפה התגלה לראשונה בעיר "קפה", אשר נמצאת בדרום אתיופיה ומשם מקור השם). את הקפה הכי טעים שתינו אצלה. מקום מדהים לכל הדעות.

משם המשכנו את מסענו לכיוון בירת המחוז, עיר הולדתי "בהר-דר" (משמעות השם: ליד ים), השוכנת על גדות אגם "טנא". הנילוס עובר דרכה. כלי התחבורה העיקרי בעיר הוא אופניים וניתן להשכירן כמעט בכל מקום (פחות זיהום אויר, איזה יופי). העיר מוקפת באיים קטנים השוכנים בתוך אגם "טנא" ובאיים הללו נמצאים הרבה מנזרים יפים ועתיקים, וניתן ללמוד רבות על ההיסטוריה המפוארת של אתיופיה. אל האיים ניתן להגיע באמצעות סירות המוצעות להשכרה. העיר מציעה מגוון בתי מלון איכותיים והמחירים בהתאם. יש דגים בשפע ועושים מהם מטעמים ערבים לחך. גם שם עיקר השהות הוקדש לביקור קרובים ומכרים, אך הסכמנו פה אחד כולנו, שזו העיר שנהנינו בה יותר מכל, (בטח תגידו שאני משוחדת, פשוט בקרו בה). אל "בהר-דר" ניתן להגיע בטיסה ישירה מאדיס העורכת כ-40 דקות, אך אם תעשו זאת, תפספסו את עיקר החוויה.

בעיר זו בעצם הסתיים ביקורי הקצר באתיופיה למרות הרצון להמשיך ולטייל, התבשרתי שהשביתה באוניברסיטאות הסתיימה, ונאלצתי לשוב ארצה מהר. תמיד יש את הפעם הבאה. כי מה שראיתי זה רק טיפה בים ממה שיש למדינה האפריקאית המדהימה הזו להציע. אז חבר'ה, חפץ ליבכם לחפש עצמכם אחרי הצבא? קחו חבר אתיופי (בטח יש לכם אחד כזה), קחו גם תרמיל ומקל וסעו לאתיופיה, זה רק ארבע שעות טיסה וזה זול והרבה יותר קרוב מהמזרח הרחוק, אז יאללה… לדרך.

אה… לא לדאוג. יש אלוקים באפריקה. אחרת איך נסביר את כל גן העדן שם ומי שמר על "ביתא ישראל" ב- 2000 שנות הגלות שם, פרש כנפיו והחזירנו למקומנו הטבעי בשלום?