"למי אכפת? עוד כושי הלך", אמר בני במוצ"ש, תוך שהוא מגהץ את מדי האלף שלו. אמר והחזיר את האוזניות לאוזניו, ובכך סימן לי שהשיחה על יהודה ביאדגה ז"ל, שנורה למוות על ידי שוטר ביום שישי שעבר, הסתיימה. חשבתי לעצמי שזו בדיוק הסכנה הגדולה. שהירייה שהרגה את ביאדגה, תהרוג גם את התקווה, את החופש ואת הביטחון של הילדים שלנו.

יהודה הוא העשירי מקרב יהודי אתיופיה שמת מידי שוטרים מאז 1997. קורבן נוסף של התנהלות גזענית מצד הגוף שאמור להיות אמון על שמירת ביטחוננו. בני יודע את מה שהרשויות מכחישות: חייהם של שחורים אינם שווים לחייהם של לבנים, לכן גם לא ראויים לא להגנה ולא למיצוי דין. להפך, כבודם וחייהם הפקר.

מאז הידיעה על האירוע, עולה בראשי שוב ושוב השאלה מה גרם לשוטר להעז להרוג את הצעיר? ובכל פעם ניסיונותי למצוא תשובות אחרות מאלה ששכלי מציג עולים בתוהו. הרי הסיטואציה לא הפתיעה את השוטרים, הם קיבלו קריאה מהמשפחה, כולל מידע על מצבו הנפשי ועל הסכין שבידו, והתשובה ברורה: השוטר שירה ידע שאת השחור אפשר גם להרוג.

הוא למד ממקרים קודמים שבאתיופים מותר לעשות מה שלבך חפץ, ושתמיד, ובכל מקרה, תזכה בגיבוי מלמעלה. הרי המפכ"ל היוצא, רוני אלשיך, אישר ש"טבעי שיחשדו בהם" (באתיופים). כך קרה שהשוטר ירה והרג את ביאדגה, במקום לנטרל אותו ולהוציא את הסכין מידו. ברור לכל מי שעיניו בראשו, שאילו ביאדגה צעיר לבן, המפגש שלו עם השוטר היה מסתיים אחרת.

אז מה יכולה אני לומר לבני שסיכם את הטרגדיה באמירה צורבת, "למי אכפת, עוד כושי הלך"? הנתונים האחרונים מהמשטרה (מ–2018) מלמדים כי שיעור פתיחת התיקים לצעירים אתיופים בגין "תקיפת שוטרים" גבוה משמעותית משיעור התיקים שנפתחו לכלל האוכלוסייה בסעיף זה.

הנתונים גם חושפים, כי בשנתיים האחרונות חל זינוק של מאות אחוזים במספר התיקים שנפתחו ליהודים אתיופים בגין "תקיפת שוטרים", וזאת למרות שהמשטרה הפעילה תוכנית "כשירות תרבותית" שחלקים ממנה ראינו ברשתות החברתיות — המפכ"ל לשעבר אלשיך מפזז לצלילי מוסיקה אתיופית ומגלגל אנג'רה בתבשיל ווט.

אני חשה כאב וגם מבוכה בשם חברי, שהאכילו והרקידו את המשטרה והאמינו שככה משנים תפישה גזענית והתנהגות עבריינית ואלימה של שוטרים. אבל לא. הנה, שוטר הרג עוד צעיר, עוד שחור.

לא התעקשתי להמשיך את השיחה עם בני החייל, שהתארגן לשבוע נוסף בצבא. נזכרתי במה שכתב הסופר האפרו־אמריקאי טא־נהאסי קואטס ב–2015 לבנו המתבגר, בעקבות זיכוי השוטרים שרצחו את הנער השחור מייקל בראון בפרגוסון: "לא ציפיתי שמישהו ייענש אי פעם. אבל אתה היית צעיר ועדיין האמנת.

נשארת עד אחת עשרה בלילה, חיכית שיכריזו על הרשעה, וכשהכריזו שלא תהיה הרשעה אמרת: 'אני צריך ללכת', ועלית לחדר שלך, ושמעתי אותך בוכה. נכנסתי חמש דקות אחר כך, ולא חיבקתי ולא ניחמתי אותך, כי חשבתי שזו תהיה טעות מצדי" ("בין העולם וביני", הקיבוץ המאוחד, מאנגלית: זהר אלמקייס).

במוצ"ש האחרון, זו בדיוק היתה תחושתי. תחושת חוסר אונים מול מציאות עוינת שסוגרת, סמלית וממשית, על גופם השחור של ילדינו ושוברת את רוחם. לקח לי זמן עד שהצלחתי לאסוף את מחשבותי. אפשר להגיד עלי הרבה דברים, אבל אדישה אני לא. הזיכרון שלי ארוך משל הבן שלי, והמסקנה שלי שונה.

משימתי היא לנהל כל מאבק שנדרש, ללא פשרה, כדי לאפשר לגופם השחור לנוע בחופשיות בלי שיוגבל, בלי שיוכה ובלי שייהרג, בלי שיצטרכו להיזהר יותר מהחברים הלבנים שלהם, בלי שיתנצלו על צבע עורם.

בניגוד לאירועי האלימות המשטרתית הקודמים, שבהם זעקנו כקהילה וזכינו למעט מאוד סולידריות מחברינו הלבנים, הפעם אני אופטימית יותר. הפעם אני מרגישה דאגה גדולה יותר מצד חברים ומכרים לבנים ולבנים יחסית, לנוכח הגזענות הממסדית שגובה מחירים כבדים בגוף ובנפש, כמו גם הבנה כי מחירים אלו לא יישארו במסגרת הקהילה האתיופית, אלא יחלחלו ויגיעו ללב החברה הישראלית אם לא נעצור את ההידרדרות מיד.

עלינו לזכור, כי מוכרחים לתרגם את ההתקוממות והדאגה לתביעה חד־משמעית מרשויות החוק והאכיפה לקיים חקירה הוגנת של המקרה הספציפי, ולהתחיל בטיפול שורש למיגור הגזענות הממוסדת שלהן. ניתן יהיה לעשות זאת רק כאשר רשויות האכיפה בכלל, ומשטרת ישראל בפרט, יפסיקו להסתתר מאחורי כותרות כמו "חיזוק הקשר עם הקהילה", ויבינו שריקודים ואינג'רה לא יעצרו את הגזענות שלהם.

לינק: https://goo.gl/ZPWx2K

#משניםמדיניות_משנים_מציאות!
מוזמנים להתעדכן אחר פעילותנו השוטפת באתר>> https://iaej.co.il/
עמוד פייסבוק חדש בשפה האנגלית: Association of Ethiopian Jews – AEJ
לקבוצה שלנו: אגודת יהודי אתיופיה‏ שיח רב תרבותי

שבת-שלום