חג הסיגד – תפילה, מפגש חברתי, או מחאה?

חג הסיגד, שהוא החג המרכזי של הקהילה האתיופית בארץ, נערך השנה בטיילת של ארמון הנציב בירושלים. כעשרים קייסים, כוהני העדה האתיופית, הצטופפו ביום שני בבוקר ה- 24 בנובמבר על בימה שהוצבה מול הנוף של העיר העתיקה. לבושים בתלבושות מסורתיות ומצוידים באביזרי טקס מגוונים, קראו הקייסים קריאה מוסיקלית בכתבי הקודש והתפללו בשפת הפולחן הדתי של הקהילה, שפת הגעז. אליהם, החל מהשעה תשע לערך, הצטרף קהל שמנה ברובו את בני העדה המבוגרים, שלקחו חלק פעיל בקריאה ובתפילה, נוטים קדימה מידי פעם ומשתחווים במהלך הטקס. מקורו של חג הסיגד (באמהרית: סגידה, התפללות, השתחוות לאלוהים) הוא באתיופיה. חמישים יום לאחר יום הכיפורים, התקבצו כל בני הכפרים ועלו בצום למקום גבוה בו נקראו קטעים מהתנ"ך ומספרי קודש אחרים של העדה.

כמו בשנים קודמות גם הפעם הציפו אלפי המשתתפים את הרחבה של הבימה המרכזית ואת הטיילת שבצידה, כמפגן לאחדות ולקונצנזוס של הקהילה האתיופית בארץ. אך מבט מעמיק יותר חושף קרעים בחברה האתיופית לכל גווניה. "אם לא היו חברים לא הייתי בא", אומר אילן בן 21, "צעירים באים לסיגד בעיקר בשביל המפגש החברתי". אילן אינו היחיד שסובר כך. אפשר היה לשמוע תשובה דומה מרבים מבני הנוער שגדשו את הסביבה החיצונית של הטקס. ויכוח סמוי על משמעות החג בא לידי ביטוי גם בפלאיירים שחילקו תנועות הנוער במהלך הטקס. בעוד "בני-עקיבא" הדגישו כי מטרת יום התפילה היא "להחיש את הגאולה, ביאת המשיח ובניין בית המקדש במהרה בימינו, אמן", ניסחו 'צופי שב"א' את תפקיד הסיגד כ- "תפילה לשלום עם ישראל ולאחדותו עם היהודים שנשארו באתיופיה".

משיכת חבל בין מסורת לחידוש

על אף תמימות הדעים לגבי חשיבותו של חג הסיגד הרי שבפועל מתקשה קהילת יוצאי אתיופיה להתמודד עם משמעותו של החג. הקייסים והקהילה המתפללת שסביבם, מנסים שנה אחר שנה לשמור על עצמם בבועה שהזמן לא נוגע בה. לעומתם הרוב הדומם של הטקס, הקהילה האתיופית הצעירה, נוטה להתפזר בין הדוכנים הרבים שלאורך הטיילת: אוהל של בני עקיבא, 'גזלנים', דוכנים למכירת משקאות, דוכנים למכירת דיסקים, למכירת משקאות חמים, עמדות של הצופים, דוכן החברה להגנת הטבע, דוכן אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה ועוד. "החג הוא תזכורת לגבי הכבוד שנתנו לזקנים באתיופיה ועכשיו כבר לא", מנסה אחד המשתתפים המתקרב לגיל עשרים לפתור את הפער בין צעירים למבוגרים.

פיתרון מורכב ויצירתי יותר מעניקים לחג נציגי 'צופי שב"א' במקום. קיומם של 'צופי שב"א' כמחלקה המיועדת לבני הקהילה האתיופית אפשרה להם להכין לסיגד פעילויות המשלבות בין העשייה הצופית ובין החינוך לכיבוד המסורת של העדה. במדשאה שלמרגלות הטיילת הקימו מדריכים שורה של מתקנים המחברים, לטענתם, בין ישן לחדש.

בפעולה אחת צריכים ארבעה בני נוער להחזיק מכיוונים שונים ארבעה חבלים המחוברים לג'ריקן עם מים ולנסות להשקות בעזרתו נער או נערה היושבים על הקרקע. "זה כמו אחד מהנוער שלא יודע מה זה סיגד וההורים רוצים ללמד אותו מה זה סיגד", מסכם המדריך את הפעולה. "הילד במרכז לא יודע מה זה מסורת וההורים שלו הנמצאים בשוליים מנסים להשקות אותו במסורת". הפעלה נוספת (הנקראת שבלול) מוסברת כך בחוברת המערכים: "תחנה זו באה להראות שכל המסורת, העבר והחיבור למשפחה נמצאים בבית והילדים כמו שבלול מוציאים את הראש החוצה בזחילה ומציצים על מנת לגלות דברים חדשים".

אבל גם ב-'צופים' יודעים שהפעילות שלהם אינה מצליחה לסגור את הפער בין התפיסות שונות של החג.חלקם סבורים שלשם כך צריך לעשות שינוי דרסטי במשמעותו של החג. "באתיופיה מי שהגיע לסיגד שם חול על הראש, התפלל ואמר אמן". אומר מדריך מהשכבה הבוגרת,"ופה תראה מה קורה? זה הילדים, זה הדור הבא. אני מציע להפוך את זה למשהו שמח. אם ביום הזה הרעבנו את עצמנו כדי לזכות לעלות לארץ, אז פה צריך לעשות מנגלים".

במה לקול העדה

ההתכנסות ההמונית של הקהילה האתיופית הייתה הזדמנות נאותה לפעילות של ביקורת וחשבון נפש. לשם כך הקימה 'אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה' במה פתוחה בטיילת למי שמעוניין להשמיע את קולו. בצד הבמה אף הוצב לוח גדול ועליו כתבות שונות העוסקות בקהילה האתיופית. הבמה זכתה לשיתוף פעולה ניכר מקרב העוברים ושבים ואף לביקורם של קייסים שבירכו את המתקהלים, חלקם בעברית וחלקם באמהרית.

רוב המשתתפים בבמה נטו בדבריהם בעיקר לכיוון אחד: הגזענות בחברה הישראלית והצורך להוכיח לחברה כולה שהאתיופים אינם נחותים בשום תחום."תמיד הייתה ותמיד תהיה גזענות", אמרה הדסה, בחורה צעירה מירושלים, "אנחנו צריכים ללמוד ולהצליח ואז להראות למי שחושב להם מה זה. לא לתרץ את אי העשייה בעובדה שיש גזענות". בשלב מסוים התלהט הדיון בנושא מה שהעיד על עומק פצע הגזענות בלב הקהילה.

הבמה לקול העדה הצליחה להראות עד כמה זקוקה העדה לאמצעים לליבון הבעיות והשאלות הפתוחות שקיימות בתוכה. הדיון שהיה בנוי מנאומים של עוברים ושבים התפתח למרגלות הבמה לויכוח בגובה העיניים. בתרבות שבה אנשים אינם רגילים לעסוק בנאומים היה הויכוח ברחוב כוח שואב לסקרנים וקרקע פורייה להמשך הדיון.

בשנה הבאה בירושלים

בדומה לאירועים אחרים של הקהילה האתיופית משמש הסיגד מראה לחולשתה ופגיעותה הגדולה של הקהילה בארץ: השסעים הכואבים בין המבוגרים לצעירים, אבדן הדרך בתחומים השונים וחוסר היכולת להצמיח מתוכה הנהגה לגיטימית שתגבש אמירה רלוונטית המשלבת מסורת וחידוש. לאחר שכבר הגיע רוב הקהילה לארץ, עדיין קיים בה הצורך הנואש למצוא את האחדות האמיתית. יתכן שזוהי 'ירושלים הבנויה' אותה מזכיר חג הסיגד – אחדות ושותפות גורל אמיתית בין בני הקהילה ובינה לבין שאר חלקי החברה.