טלי דבי

השנה הבת שלי עלתה לכיתה א', התבקשנו לרכוש 12 ספרים. ביתי ואני הלכנו לרכוש את הספרים בהתלהבות. כמו כל אימא התרגשתי יחד עם ביתי, ובליבי היו גם חששות – איך ביתי תסתדר בבית הספר והאם תכיר חברים חדשים? בערב ישבתי לראות מה תלמד בבית הספר – 12 הספרים בטוח יובילו את ביתי לאקדמיה.

תמונות ההמחשה בתוך הספרים, העציבו אותי. באף אחד מהם לא היה ילד חום או שחור – צבע עורם של ילדים רבים שהם אזרחיי ישראל. 24 שנים לפחות מתעלם מהם משרד החינוך בקלות בלתי נסבלת. תאמינו לי שהצגתם בספרים לא תקלקל את צבעם של הספרים! שמות הספרים הבולטים בהם מופיעות תמונות של ילדים הם: "תלמיד קולט כל העת" בהוצאת רמות, אוניברסיטת תל אביב, משרד החינוך והתרבות. הספר "א' שלי" שמראה את כל חגי של ישראל. גם שם אין אף ילד בצבע חום או שחור.

אגף החינוך ממש מתעלם לחלוטין מהילדים הללו. אם משהו ישאל את דעתי, אומר בכנות – זה כבר יותר גרוע מגזענות. ואני יכולה להסביר את עצמי. גזענות היא משהו קיים – אתה יכול להלחם נגדו ואתה יכול להביע את דעתך, שאינה משלימה עם התנהגות זו. יש חוק ברור במדינה וצריך לשמור על זכויותיו של האדם.

אתן לכם דוגמא מבית הורי. אחי הצעיר ביותר נולד בישראל, למד בבית ספר באזור מגוריו, וגם שם כמובן לא היה בספרי הלימוד שלו תמונות המחשה בצבע עורו, אלא בצבעם של חבריו בלבד – צבע עורם לבן. כולם הגיעו לגיל הגיוס ונקראו להתגייס לצבא ולשרת את המדינה שלהם. הפרופיל של אחי נקבע ל-97 והוא ביקש להתגייס אך ורק לשירות קרבי. 'יש לי כבוד למדינה שלי', הוא אמר והספיק זה מכבר להילחם במלחמת לבנון שנייה.

כרגע יש לו אחיינים, ילידי הארץ, בדיוק כמוהו, אשר על מדינתם ירצו לשמור בכל נפשם. כמה עצוב זה שלמשרד החינוך הם עדיין לא מספיק טובים. קשה לי להבין זאת. מן הראוי שיופיעו כמו חבריהם בתמונות ההמחשה של ספרי הלימוד! שכל אחד ינשום עמוק ויחשוב על הדברים הללו, לדעתי זוהי הפליה לשמה. זהו משרד החינוך שמצהיר שאחת ממשימותיו המרכזיות היא להפחית את ההתנהגות הלא הולמת של הנוער. כדי ליצור זאת, יש מקום לשים דגש בחינוך על שיוון זכויות האדם לא משנה מה גודלו וצבעו. הילדים החומים משתתפים במלחמה של המולדת שלהם בגאווה ומוכנים לתרום למען ארצם. אני חושבת ששכחנו את ערכו של האדם ואת חשיבותו.

אני אדם צנוע, שרוצה לחנך את ילדיו במדינה שנולדו בה, שידעו לענות על השאלה מיהו ישראלי וירגישו שהוא חלק מהם. שיחיו במדינה שלהם בגאווה בלי שייחושו שהם מופלים לרעה. בשנת 2009, לא יתכן שבמשרד החינוך לא יתייחסו לילדים אזרחי המדינה שצבע עורם חום.

לא בקשתי זאת מתוכנית בערוץ הילדים (דוגמת הופ) שיוצגו ילדים בצבע חום, גם לא ביקשתי פרסומות. אני מבקשת ממשרד החינוך של מדינת ישראל שבספרי הלימוד של כל הילדים הישראלים הלומדים בבית הספר יהיו גם תמונות של ילדים חומים, כי הם חלק מהכלל ולא יוצאי דופן ממנו. זו אינה בקשה בלתי אפשרית.

אנו מתפלאים שעדיין קיימת גזענות כלפי יוצאי אתיופיה. רבים אומרים שלא נקלטנו טוב. אני חושבת שהכל מתחיל בחינוך. אם החינוך ייתן מקום לילדים שלנו ויציג אותם בגאווה ללא פחד, גם בספרי הלימוד, יקום כאן דור חדש שיאמין שכולם שווים. וזה צריך להתחיל מתמונות ההמחשה בספרי הלימוד. בדיוק כמו החבר של אותו ילד, שיושב לידו ולומד את אותו החומר.

זו בורות של משרד החינוך. איך יהיה שוויון של אדם אם אינך מתייחס לכל אדם, במיוחד לילדים, באופן שוויוני? איך זה קרה במשרד החינוך של המדינה? לא שמו לב? אני רוצה לאמין בזה, שהממונים על זכויות הילד לא ידעו זאת.

ובקשה אחרונה לכל ההורים שיש להם ילדים חומים – תגדלו אותם כך שיאמינו שאחד הצבעים היפים ביותר הוא חום. אולי מתישהו מדינת ישראל תתבגר, תצא מהבורות שלה עצמה ותלמד בלי להתבייש, ובלי לפחד, שיש גם אנשים בצבעים אחרים.

חינוך טוב הוא עתיד טוב למדינה כולה, אבל אם ישראל לא מכבדת את כל אזרחיה כאחד, איך היא יכולה לתת חינוך נאור?

טלי דבי היא אימא גאה לשני ילדים ישראלים ממוצא אתיופי ואחות במקצועה. טלי פנתה לשרת החינוך בבקשה לתגובה, אך לא זכתה למענה.