אבי טרקיי
צילום אילוסטרציה: אבי מספין
רבים בישראל וביניהם אנשי רוח ואקדמיה, התקשורת, עמותות וארגונים, אנשי פוליטיקה קטנים כגדולים ואף האזרח המודאג, מנבאים את עתידה של הקהילה האתיופית בצבעים שחורים וקודרים, כחבית נפץ שתגרום נזק בלתי הפיך ליושבים בציון. יש המשווים את מצב הקהילה למצבה של קהילת השחורים בארה"ב. השוואה, שלדעתי, היא קצת מוגזמת. זאת אם תיקחו בחשבון את תקופת הזמן הארוכה שסבלו השחורים באמריקה ועדיין סובלים (מישהו אמר ניו-אורלינס?).
בבסיסה של השוואה זו, הגזענות והדעות הקדומות משותפות הן, גם אם הן מתבטאות באופן שונה כאן ושם. ואולם, בניגוד לקהילה האמריקאית השחורה, איננו צריכים לחכות 400 שנה עד להכרת המדינה בנו ולקבלתנו כחלק אינטגראלי בחברה הישראלית.
אחד הדברים שאנו חייבים ליישמו בדחיפות, לפני שאנו קופצים להאשים את כל העולם במצב, היא ביקורת עצמית ועניינית: האם אנו עושים את הדברים הנחוצים לקידום מעמדנו העדתי? כן, עניין העדתיות לצערי לא נעלם וההוכחה לכך היא שישנם אנשים, וימשיכו להיות, שישתמשו בעילה זו, (כמובן מפאת אינטרסים, שלא תמיד אנו יודעים מה מסתתר מאחוריהם).
איפה טעינו בחינוך ילדינו? בריחוק הנוער מתרבותו עד לכדי חציית האוקיינוס לעבר אימוץ הזהות של הגטאות והסלאמסים של שיקגו ולוס אנג'לס. איפה טעינו כהורים, אחים ואחיות, קייסים נכבדים ושאר אנשים מודאגים? האם אנו צריכים לחכות לרע ביותר בטרם נתעורר ונבכה לדורות? אני פשוט מבקש לדעת, כי אני באמת מחפש תשובות לכל השאלות.
האם יש קשר, ואפילו במקצת, בין התנהגות קייסים, המנותקים מהנוער הנפלא שלנו שצמא לחזור לביתו? האם הם עושים מספיק, לוקחים על עצמם לצאת לרחוב ולחבק את הילדים האבודים ולא רק כאשר הם מוזמנים לאירוע שבו יאספו עוד כמה בקבוקי J&B לאוסף הגדול שלהם?
האם אני בעצמי עושה מספיק כדי לומר להם שהם חייבים להתנהג כמנהיגי הקהילה?
האם הורינו רואים את ההרס שהם זורעים בילדיהם, כאשר הם מעדיפים לנסוע לכמה חתונות בערב חמישי ולזרוק מאות שקלים, כאשר לבנם ובתם חסר ציוד חיוני לבית הספר, או כסף לטיול השנתי המתוכנן עבורו ועבור שאר חבריו במסגרת הלימודים? האם הכסף הרב שנזרק, יכול היה לשמש למורה פרטי שיכין את ילדיהם לבגרויות? האם ההורים צודקים בבחירתם? האם אין פה הנצחה של המצב?
האם אני עושה מספיק כדי לשנות את סדרי העדיפויות של הורינו?
איפה טעינו, אנו, ציבור הסטודנטים של הקהילה, ממרומי מגדל השן שאנו נמצאים בו וכבר שכחנו את ייעודנו? האם לא הגיע הזמן שננהג לא כסטודנטים חופשיים בלא דאגות, אלא כמובילי שינוי ומפיחי תקווה של הורינו במעמדנו? האם המונח 'סטודנט' הוא רק מילה? האם אין מאחוריו מחויבות, חינוך לבאים אחרינו, ערכיות, מוסר ורדיפת צדק למען חברה בריאה יותר? האם אנו כסטודנטים, נמשיך להתעורר, רק כאשר מונחת עלינו גזירה בדמות ביטול סבסוד הלימודים?
האם אני כסטודנט, עושה ולו הדבר הפעוט ביותר לקידום הקהילה? האם אני מהווה מודל ראוי לחיקוי לאחינו הקטנים?
איפה נבחרנו בכנסת הגדולה? בעלי התפקידים המשפיעים? האם בדרכנו למעלה שכחנו את אלו שנשארו מאחור? האם הכיסאות כל כך נוחים, שהם גורמים לנו לשכוח מאותו ילד שבא לבית הספר בלי סנדוויץ'? האם אותם ארגונים ועמותות, יודעים שהגיע העת לשחרר את אחיזתם מחיבוק הדוב ולתת לנו לעבור משלב הזחילה לשלב ההליכה, בטרם נמשיך לזחול לתמיד ולעולמים נתלה את תקוותינו בם? האם לא הגיע הזמן לומר לנו, עד כאן הובלנו אתכם ומעתה, תצטרכו להתמודד לבד עם אתגרי החיים? האם זה יתנקם בנו כבומרנג, התלות הזאת?
האם אני עושה מספיק כדי להפסיק תלות זו?
קהילתי, התעוררי, התעוררי, כי בא אורך. קומי אורי!
למצולמים אין קשר לכתבה.
הכותב הוא סטודנט לתואר שני במנהל ומדיניות ציבורית באוניברסיטת חיפה.
