השתקפות מציאות חיי היהודים ממוצא אתיופי בישראל, במעבר מחברה מסורתית לחברה מודרנית, כפי שהיא מתוארת בספרות הנכתבת בארץ. סקירה מאת הסופרת דורית אורגד על ספרי הילדים שכתבה העוסקים בקהילת "ביתא ישראל" ועל ספרים נוספים בנושא.

הרקע ההיסטורי של עדת "ביתא ישראל"

קיומו של מיעוט יהודי באתיופיה – גם אם נזכר פה ושם במורשת היהודית ונודע עליו משהו במרוצת הדורות, כמו למשל אזכורו בסיפורי המסע של אלדד הדני – היה בבחינת נעלם בתודעה היהודית.

במרוצת שנות הגלות הארוכה של עם ישראל מארצו, נותק הקשר בין בני השבט היהודי שנקלט באתיופיה, שהוא – לפי אחת הסברות המקובלות – שבט דן, לבין יתר שבטי ישראל. ויהודי אתיופיה, או בכינוי שבו הם מכנים את עצמם "ביתא ישראל", חשבו שהם היהודים האחרונים בעולם, ובתור שכאלה שומה עליהם לדבוק בקנאות בדתם.

ואכן הם קיימו את מצוות הדת היהודית באדיקות עד כדי חירוף נפש. כוהני הדת, הנקראים "קסים",

היו מספרים לצאן מרעיתם את סיפורי הגבורה של מוות על קידוש השם, והם ששימרו את מורשת העדה. בתקופה הקדומה, כשהיו תושבי אתיופיה עובדי אלילים, נחשבו אנשי "ביתא ישראל" לאנשי מעלה וזכו לחופש פעולה גמור. החברה הפגאנית התייחסה אליהם בהערצה ולא התערבה בענייניהם, וכך יכלו להתפתח ולהתקדם בשלבי ההיררכיה החברתית-מדינית. הקהילות היהודיות – שהיו מאוחדות כל השנים והקפידו לשמור על קשר הדוק ביניהן – התקדמו מבחינה כלכלית, חברתית ומדינית, ונעשו לשליטי המדינה. "תור הזהב" של יהודי אתיופיה בא לקצו עם הופעתם של מיסיונרים נוצרים שהובילה להתנצרותם של עובדי האלילים.

עממי אתיופיה שקיבלו עליהם את הנצרות, הנקראים "אמהרים", החלו לרדוף את המיעוט היהודי, ומאותו הזמן דבק ביהודי אתיופיה הכינוי המבזה "פלאשים", משמע – פולשים עלובים וחסרי זכויות.

לא בקלות ויתרו יהודי אתיופיה ל"אמהרים", וסיפורי גבורה מפוארים נקשרים, למשל, בשמה של מלכה בשם יהודית, אשר הנהיגה את צבאות "ביתא ישראל" במלחמה שנלחמו בהם. אבל כמיעוט לא היה ליהודים סיכוי לגבור על אויביהם.

עם זאת יש לציין שזולת מקרים של עלילות שהעלילו עליהם זעיר פה וזעיר שם, ומעט הגבלות כלכליות שהגבילו אותם, נהנו יהודי אתיופיה גם אחרי המפלה שנחלו מידי הנוצרים, מאוטונומיה חברתית וחופש דת. כחברה אגררית-מסורתית התנהלה עדת "ביתא ישראל" לפי הקודים המקודשים לה מדורי דורות כשהיא מספקת לעצמה את צרכיה. היו כמובן יחידים מבני העדה שהגיעו לערים ועסקו במקצועות אורבניים, כגון חרשי ברזל, בנאים, חשמלאים, והיו שלמדו במוסדות להשכלה גבוהה והתפרנסו מעיסוק במקצועות חופשיים. ואולם אלה היו מיעוט.

עד לתקופה המודרנית, גם אם נודע על ניסיונות מצד הנוצרים באתיופיה להעביר את היהודים על דתם, הייתה התופעה שולית. ואולם, במאה הקודמת החלה התנועה המיסיונרית – שפעלה באתיופיה במגמה לנצר את היהודים – בפעילות אינטנסיבית. מיסיונרים רבים נשלחו לאזורים שחיו שם היהודים, בעיקר בסביבות אגם טנה, ונבנו שם כנסיות, מנזרים ובתי חולים שבהם, לצד הטיפולים הרפואיים, נחשפו המטופלים לפעילות מיסיונרית אינטנסיבית. בשלהי המאה התשע עשרה ובמשך המאה העשרים הוגבר הלחץ שהופעל על יהודי אתיופיה להתנצר. הגיעו אלי סיפורים – גם בעל פה וגם בעדויות כתובות של בני העדה – על מאסרים ועינויים שעונו אנשים מבני העדה כדי לאלצם לקבל עליהם את הדת הנוצרית. יש להניח שלולא הלחצים הקשים שהופעלו על העדה, לא הייתה נוצרת התופעה של ה"פלאש-מורה", כלומר – אותם אלפי נוצרים-חדשים מקרב יהודי אתיופיה שנכנעו ללחצים האלה והתנצרו, אך כעת הם מבקשים לחזור לצור מחצבתם.

למרות המאמצים הרבים שהשקיעה הכנסייה הנוצרית בפעילות המיסיונרית הזאת, עמדו רוב יהודי אתיופיה בלחצים ונשארו נאמנים לדת אבותיהם. ובהיוודע להם שהעיר ירושלים, אותה הכירו מכתבי הקודש הנקראים "אורית", (שזו התורה, תורת ישראל, בשפת "געז" העתיקה), בהיוודע להם שעיר הקודש קיימת במציאות – הם שאפו לבוא אליה. ובראשית המאה הקודמת, לאחר שנוצרו הקשרים עם נציגים יהודיים שהגיעו לאתיופיה, ביקשו אנשי "ביתא ישראל" לסייע להם לעלות לארץ ישראל.

אך להוציא יוזמה פרטית של אישים יהודים, כגון אנשי האקדמיה הצרפתית, יוסף הלוי ותלמידו יעקב פיטלוביץ, שבאו לאתיופיה ופעלו רבות למען "ביתא ישראל", לא הייתה התארגנות יהודית ציבורית במטרה לחדש את הקשר עם אנשי העדה. ולהוציא קבוצה של צעירים שהובאה מאתיופיה להתחנך בכפר הנוער שפייה, ויחידים מבני העדה הגיעו ארצה בדרך זו או אחרת, חלפו שנים רבות בטרם התגשמה משאת לבם של יהודי אתיופיה לבוא לציון, להתאחד עם אחיהם. אגב, אותם בני נוער שהובאו מאתיופיה לשפייה, חזרו לארץ מוצאם ועסקו שם בעיקר בהוראת השפה העברית.

"מבצע משה"

קשרים שנקשרו בין קהילות "ביתא ישראל" וגופים יהודיים שונים, ובקשתם העיקשת לעלות לארץ האבות, גרמו לשלטונות בישראל להתעניין בהם, ועלתה שאלת יהדותם. הממסד הדתי בישראל, שעסק בסוגיה זו, מצא לאחר חקירות ובדיקות דקדקניות, שהם אכן יהודים. ולאחר שנתקבל ה"הכשר" מאת הרב הראשי עובדיה יוסף, לא הייתה מניעה מצד ישראל להחיל עליהם את חוק השבות המזכה, כידוע, כל יהודי לעלות לישראל ולחיות בה. אך כשישראל כבר הייתה מוכנה לפתוח את שעריה כדי לקלוט אותם, אסרו עליהם שלטונות אתיופיה לעזוב.

לקראת אמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, כשהיו באתיופיה מרידות ושרר בה אי שקט, ניצלו אנשי "ביתא ישראל" את המצב, נטשו את בתיהם, את שדותיהם המניבים, את עדרי הצאן שהיו מגדלים, ויצאו באישון לילה, בקבוצות קטנות – כדי שלא יתגלו – לצעוד בחשאי לעבר הגבול הסודני.

המסע אל הגבול ארך לעתים חודשים והתנהל בתנאים קשים ואיומים. אלפים נספו בו ובסודן, שם המתינו

אלה ששרדו את מסע העינויים, ושוב בתנאים-לא-תנאים שהביאו למחלות ולמוות, עד שמקץ זמן רב העלו אותם משם לישראל.

"מבצע שלמה"

בשנת 1991, בדיוק כשפרצה מלחמת המפרץ ואל ישראל נשלחו מעיראק טילים הרסניים, נמצאה ההזדמנות המדינית הנדירה שאפשרה את העלתם. כ-14,000 יהודים הובאו בלילה אחד מאתיופיה לישראל. שכן אסור היה להחמיץ את ההזדמנות הזאת. בישראל התארגנה במהירות רכבת אווירית שהביאה למימוש חלומם של אותם אלפי היהודים שחיכו בכיליון עיניים שנים רבות לרגע זה. מטלה לא קלה לקלוט בבת אחת מסה כזאת של עולים חדשים, שלא הגיעו כקודמיהם ב"מבצע משה" מבתיהם, אלא ממחנות שהתקבצו בהם וחיו שם בתנאים מחפירים.

התערותם של אנשי "ביתא ישראל" בארץ האבות

אף שנעשו מאמצים מצד הגורמים שעוסקים בקליטת עולים לסייע להם, בכל זאת נתקלו עולי אתיופיה,

ועדיין הם נתקלים, באבני נגף המכשילות את שילובם הטוב בחברה הישראלית. בחלק הראשון של דברי ציינתי את היות היהודים באתיופיה חברה אגררית-מסורתית-אוטונומית, והתייחסתי למקום שתפסה האמונה היהודית בחייהם. כחברה אגררית-אוטונומית, המספקת את צרכי עצמה, נהנתה העדה מחיים שלווים, ללא מתחים, בחיק הטבע היפה של אתיופיה. ובתור חברה מסורתית שחייה מתנהלים על פי נורמות מקודשות, כשה"קסים" – כהני הדת – עומדים בראש ההיררכיה החברתית ועל פיהם יישק דבר, וענייני הקהילה הוסדרו באופן שהיה מקובל על בני העדה מימים ימימה, הם הרגישו מוגנים, ותחושת הביטחון הזו חיזקה אותם.

ובארץ, קודם שהספיקו להחלים מן הפצעים שזוועות המסע הותירו בהם, נחשפו העולים הטריים לעולם החדש, שנראה להם זר ומאיים, ולא היה עוד מי שיתמוך בהם. שכן בישראל התערערה סמכותם של ה"קסים", ניטלה מהם כאן הדרת הכבוד, ושוב אינם מורי-דרך לעדתם כפי שהיו בעבר. וזו לא הייתה הטעות היחידה של המוסדות הקולטים, שלא דאגו להבטיח את מעמדם של כהני העדה.

שגיאה אחרת נעשתה בבחירת מקומות היישוב אליהם הובאו. במקום ליישבם באזורים חקלאיים, כמו אלה שהכירו בארץ מוצאם, הקימו להם "חצרות" – מחנות של קרוונים במקומות שוממים, או שהביאו אותם לעיירות פיתוח, ולשכונות מצוקה בערים. נקודת שבר אחרת אפשר לראות באובדן האמונה הדתית. לאנשי "ביתא ישראל" שכבר אינם יכולים לראות את עצמם כ"היהודים האחרונים בעולם", כפי שהאמינו מאות בשנים, אבדה כאן תחושת השליחות הערכית שלקחו על עצמם.

בעיני האנשים הללו, שבאו לישראל חדורי מוטיבציה, מצטיירת המציאות החדשה באופן שונה כל כך ממה שציפו, ונדמה לרבים מהם שהם תועים בחלל ריק ואין להם במה להיאחז. ואם לא די בשיברון-לב זה, בתחושה של אובדן הדרך כי באמת שום דבר בישראל אינו דומה למה שהכירו והוקירו בעבר, מרגישים עולי אתיופיה שהחברה הוותיקה אינה נוטה להם חסד. וזאת בניגוד גמור למה שסברו בהיותם בארץ מוצאם, שם הם יצרו לעצמם מיתוס של הישראלים המצפים באהבה לשובם של אחיהם ארצה. אך לא זו בלבד שאינם זוכים כאן לקבלת הפנים שציפו לה, במקרה הטוב הם נתקלים באדישות, ובמקרה הרע הם נתקלים, ולא לעתים נדירות, בגילויים של גזענות.

הפן האישי שלי בהקשר לנושא, והאתגר לכתוב על עדת "ביתא ישראל"

"שבועת האדרה"

מה שהביא להתעניינות שלי בגורלם של עולי אתיופיה היו הפרסומים עליהם בעיתונות, הסיפורים הקשים שנכתבו אודותם ועל האופן שהם מתקבלים בישראל. וכשנודע לי על סיור שמארגנת אגודת הסופרים העברים במרכז קליטה לעולי אתיופיה בנגב מיהרתי להירשם.

המפגש היה נוגע ללב, אך לא הניב אלא אהדה לאוכלוסייה המיוחדת במינה הזאת. שכן המרואיינים שלנו מיעטו לנדב מידע על מסעם לישראל, היה זה אחרי מבצע משה שנפגשנו אתם, והשאלות ששאלנו אותם נענו בחיוך נוגה ובמילים אחדות שלא באו אלא כדי לצאת ידי חובה. עם כל האהדה שעוררו בי לא האמנתי שאהיה מסוגלת לכתוב עליהם. מה גרם לי לקחת על עצמי בסופו של דבר את המשימה? על כך בתיאור כתיבת הספר "שבועת האדרה".

לאחר הרצאה שנשאתי למורות, במסגרת קורס של השתלמות מורים, פנתה אלי מורה שעבדה ב"כפר הנוער הדתי" וביקשה ממני לכתוב סיפור לנוער על "ביתא ישראל". היא הבטיחה לי שאם אבוא לכפר הנוער שבו היא מלמדת, אקבל את כל המידע הנחוץ לכתיבה אודות העדה. אבל כשבאתי לשם, חזר מה שהיה במרכז הקליטה בנגב, גם כאן לא ששו התלמידים לספר לי על חייהם באתיופיה, ומיעטו לשתף אותי בהתנסויותיהם במסע.

הייתה זו המחנכת שהזמינה אותי לבוא ל"כפר הנוער הדתי" , חנה רפלד שמה, שסיפרה לי דברים שנודעו לה במסגרת עבודתה על הנושא, ודבריה ריגשו אותי כדי כך שהחלטתי להקדיש את הימים הבאים – אשר התארכו לשנתיים תמימות – לחקירת תולדות "ביתא ישראל", אורח חייהם באתיופיה והסיפור הטראומטי של עלייתם ארצה. וזאת במגמה לכתוב סיפור שעלילתו הבדיונית מתבססת כולה על דברים שהיו.

המחקר שערכתי הוליך אותי לספריות הציבוריות וקראתי כל מה שנכתב בארץ על הנושא 'אתיופיה טיהודיה', ומשם המשכתי לבית התפוצות, לביקורים במרכזי קליטה ולפגישות עם מורים ממוצא אתיופי, ועם כל מי שהיה יכול לתרום לידע נוסף על הנושא. כך נכתב ספרי "שבועת האדרה" המתאר את מסעם של העולים ממחוז גונדר באתיופיה לסודן, ומשם לישראל.

בשל חבלי הקליטה שגיבורי הספר מסתבכים בהם, לא יכולתי להעניק לסיפור העצוב "סוף טוב". ואף על פי שהיה ניסיון מצד הגורמים הקולטים להשפיע עלי לשנות את סוף הסיפור כדי שבמהדורות הבאות הוא יסתיים בנימה אופטימית, לא נעניתי. הרגשתי שאם אעשה כבקשתם אחטא לאמת. ואומנם, לאחר הופעת "שבועת האדרה", קרו, למרבית הצער, דברים שאישרו את נבואת לבי הקודרת.

תיאור כתיבת "יום החרגול וימים אחרים"

בכתיבת הספר הראשון על אנשי "ביתא ישראל" נחשפתי לקשיי הקליטה שלהם, ומטבע הדברים הוסיף עניינם להעסיק אותי והמשכתי לעקוב אחר המתרחש בקרבם. קראתי כל מה שהתפרסם עליהם בעיתונות היומית וראיתי שבצד ההצלחות שהצליחו יחידים מתוכם, עדיין סובלים רבים מהם מתנאים שאינם מסייעים להם להשתלב בחברה הישראלית.

במסגרת המעקב שערכתי בנושא, שוחחתי עם עובדת במשרד החינוך שעסקה באיתור נוער מחונן ברחבי הארץ במטרה לקדם אותו במסגרות המיוחדות לכך. שאלתי אותה אודות תלמידים מבין עולי אתיופיה, אם הם נכללים במיזם הזה, ונודע לי מפיה שהיא איתרה לא מעט תלמידים כאלה.

אחת מהם, תלמידת כיתה ו', הייתה לדמות המרכזית בספר חדש שכתבתי על העדה של "ביתא ישראל". נערה זו, אסמרץ', ובעברית – אסנת, כותבת ביומנה על הקורות אותה, על הקשיים העומדים בדרכה, על ההתמודדויות שלה ועל רגשותיה ומחשבותיה. בתחילת שנת הלימודים אסנת היא תלמידה חלשה ולא מקובלת על בנות כיתתה. בהמשך, בזכות קריאה מרובה של ספרים שהיא שואלת בספריה, היא רוכשת מיומנות בקריאה שמקדמת אותה בכל המקצועות הנלמדים עד כדי מצוינות. ההערכה שמביאים לה הישגיה בלימודים מקנה לה מעמד חדש בכיתתה, ונראה שהיא בדרך להשתלבות מוצלחת בחברה.

האופטימיות בה מסתיים ספר זה מתבססת, כאמור, על מקרה שהיה. אך עדיין נשאלת השאלה לגבי העדה בכללותה. אני מבקשת לומר בזאת שיש אפשרויות לבני העדה להתקדם, ועם זאת דומני שלא רבים מביניהם מגיעים למיצוי עצמי, כפי שקורה לגיבורת הסיפור הזה, והיתר פגועים מאי התקבלותם בחברה הישראלית בגלל סיבות שחלקן הגדול נובע מדעות קדומות.

סיפורו של "קלקידן"

על הכריכה האחורית של "קלקידן" מתוארות נסיבות כתיבת הספר. מעשה בנער מתבגר ממוצא אתיופי, הלומד באחד מבתי הספר באשקלון, שההתרשמות מדמותו הייתה מקור ההשראה לעלילה המורכבת. הנער הזה בולט הן בהישגיו בלימודים והן במעמדו החברתי – התלמידים, שניכר בהם עד כמה הוא חביב עליהם ועד כמה הם מעריכים אותו – בחרו בו לתפקיד יושב ראש מועצת התלמידים של בית ספרו, תפקיד שהוא ממלא בהצלחה, כשם שהוא מיטיב להתמודד בתפקיד נוסף שקיבל על עצמו למלא במסגרת משפחתית. התרשמותי מן היכולות של קלקידן, מעוז רוחו, מנכונותו לקחת על עצמו אתגרים, הביאה אותי לכתוב את הספר השלישי העוסק בעולי אתיופיה.

על רקע הנתונים המדאיגים, שאספתי במרוצת השנים, על השתלבותם של עולי אתיופיה בחברה הישראלית, הצטייר לי סיפורו של קלקידן ככוכב זוהר באפלת הלילה. אולי זו הסיבה שכתיבת ספר זה הייתה שונה מתהליך יצירת ספרי הקודמים העוסקים באותו הנושא. ההתמודדות המוצלחת של קלקידן עם האתגרים שעומדים לפניו לאורך העלילה המורכבת והארוכה, מילאה אותי בעת הכתיבה בהרגשה מרוממת כאילו אמר לי לבי שהנני – בהיותי מחברת הספר – אשת בשורה. וזאת לא רק בשל העידוד ששואבים בני הנוער של "ביתא ישראל" מן הקריאה בו, אלא בגלל שהתערות חברתית כה מוצלחת אינה יכולה להיעשות בחלל ריק, ואם באשקלון צלח דבר, יסופר הדבר הזה בגת, ויגיע גם תורם של אור יהודה ושל ישובים אחרים ליצור בסביבתן אווירה חברתית קולטת, וסוף כל סוף אפשר יהיה לברך – "ובא לישראל גואל".

"המסע אל החלום" – מאת אברהם אדגה

לא רבים הם הסופרים הישראלים שמוצאם מאתיופיה, והמעטים, כמו אברהם אדגה ורחמים אלעזר, אינם כותבים לנוער, גם לא הסופרת אספו ברו שפרסמה קובץ סיפורים למבוגרים. עם זאת, היות והדמות המרכזית בספרו של אברהם אדגה , "המסע אל החלום" הוא נער, אפשר להניח שגם בני נוער בגילו עשויים לגלות בו עניין. בספר הזה מתאר הסופר את הדברים הקשים שעבר במסע לישראל, כפי שאדגים בקטע הבא:

"ניסיתי לזחול תוך שימוש בידיים, אך באופן זה הדרך לא תיגמר לעולם. קרעתי את החולצה שלי וקשרתי סביב כפות רגלי ואולם התקשיתי לנעול את הנעל. החבר שלי סחב אותי, אבל פחדתי שגם הוא יתמוטט וכך אף לא אחד מאתנו יישאר בחיים."

ודאי לא קל היה לו לסופר להעביר את סיפורו האישי לפרוזה כתובה, כי אין זה מטבעם של בני העדה לשתף את הקורא האלמוני בחוויות אמת כואבות שחוו בעצמם, ודומה שתחושת השליחות היא שדחפה אותו לכתיבת הספר המרגש הזה.

סופרים ישראלים שאינם ממוצא אתיופי הכותבים ספרות בדיונית על אנשי "ביתא ישראל"

מדף ספרי הילדים והנוער הולך ומתעשר בספרים הנכתבים על עולי אתיופיה. דומה שהספר הראשון לילדים שהופיע בישראל על הנושא היה ספר מתורגם, "גנט, הילדה מאתיופיה" שכתבה ורה פורסברג, והוא נחל הצלחה רבה בקרב הקוראים הצעירים. להצלחה יפה זוכים גם ספריה של נעמי שמואל, שבוודאי תספר בעצמה עליהם ועל נסיבות כתיבתם. קדם לו ספר לקטנים על הנושא, שכתבה חגית כהן, ושמו – "ילד של שוקולד"

אילנה אבן טוב-ישראלי, שהנחתה בני נוער מאתיופיה בסדנת כתיבה, הקדישה לנושא את ספרה "תנו לי לדבר". להדגמה בחרתי להביא קטע מסיפור שהופיע בתקופת "מבצע משה", בשם "הרפתקה באוטובוס", שכתבה הסופרת מרים עקביא, שמופיע בספר הנושא את אותו השם:

"באחרונה הצליחה מדינת ישראל להתגבר על המכשולים, ונמצאה הדרך להעלות ארצה בחשאי ובדרכים עקלקלות חלק גדול מיהודי אתיופיה, ואני מקווה שבסופו של דבר נצליח להביא הנה גם את הנותרים."

אבא דיבר ואמא שתקה. לבסוף אמרה חרש: "כמה טוב שהיום – לא כמו בעבר – יש ליהודים לאן ללכת. כמה טוב שמדינה אחת בכל העולם כולו לא תפנה להם עורף… לעולם לא." ידעתי על מה חשבה אימא. היא חשבה על המשפחה הגדולה, שהיתה יכולה להיות לנו, לו גם אז, במלחמת העולם השניה או עוד לפניה, היתה קימת מדינת ישראל."

מרים עקביא שוזרת את נושא השואה בסיפור על העולים מאתיופיה, ומדגישה את חשיבות קיומה של מדינת ישראל כמקום מקלט לכל יהודי באשר הוא יהודי. ואכן, אנשי "ביתא ישראל" נרדפו רק בשל היותם יהודים, בדיוק כמו שהמוצא היהודי שימש עילה לרדיפת והשמדת יהודי אירופה. אחידות גורל זו של בני עמנו, ללא הבחנה בהבדלים חיצוניים כמו גוון העור, אם הוא לבן או שחור, ראוי לה שתהיה קבועה בתודעתנו הלאומית. ומה יכול לתרום לכך יותר מספרים העוסקים בנושא, ובעיקר חשובים לעניין הזה לדעתי הספרים המיועדים לילדים ולבני הנוער.

הכתבה פורסמה גם ביקום של אלי אשד: http://www.notes.co.il/eshed/38726.asp