מאת: מורן פלד

שנה ראשונה שהפרויקט הלאומי של עולי אתיופיה מתחיל את פעולתו צופנת בחובה תקוות לעתיד וחששות מפני הישנות טעויות העבר

כבר לא כל כך לאומי

לפרויקט הלאומי למען יהודי אתיופיה, הנכנס השנה לשנתו התפעולית הראשונה, קורה דבר מוזר. הוא נמצא במצב ביניים – בין פרויקט לאומי לבין פרויקט מקומי. מצב ביניים לא מוגדר מאפיין אותו מראשיתו – משנת 2000, כאשר החל כיוזמה של הסוכנות היהודית, ועד היום, היה צריך הפרויקט לשנות את פניו מידי פעם ולעדכן את ההיקף שלו ואת סדר העדיפויות בהתאם לתקציב המשתנה.

ההסבר לירידה המשמעותית בגודל הפרויקט נובע משינוי בסדר העדיפויות של הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה, בשילוב של אי נכונות הממשלה לתת את חלקה בפרויקט. התוכנית המקורית עסקה בפרויקט בהיקף תקציב של 660 מיליון דולר (מחציתו מהפדרציות ומחציתו מהמדינה) המתפרש על פני תשע שנים. אולם אינתיפדת אל-אקצה הפנתה את תשומת הלב לתחום הביטחוני והותירה את תקציב הפרויקט בשנתו התפעולית הראשונה על 4 מיליון דולר בלבד, מכספן של הפדרציות והממשלה.

על אף שכל הגופים המעורבים בפרויקט משלימים עם הירידה הדרסטית בהיקף התקציבי, דומה שהציפייה הגדולה מהפרויקט ממשיכה להשפיע עליו גם כיום והופכת אותו ליצור כלאיים – ערבוב של ציפיות גדולות עם יכולת ותקציב מועטים. יתכן ומשהו מהתכנון הראשוני (לטפל ב- 15 ערים שבהן ריכוז גבוה של יוצאי אתיופיה תוך עיסוק בחמש קבוצות גיל של: הגיל הרך, ילדים, נוער, צעירים וקהילה), משפיע עדיין על איך שתופסים את הפרויקט כיום, מה שאולי מפריע לו לקבל את המימדים הנכונים ההולמים תקציב של 4 מיליון דולר בשנה.

חולשה של יחסי ציבור

האם פרויקט שמתמקד היום בשבע ערים בלבד (חדרה, נתניה, רחובות, לוד, גדרה, קריית-גת ובאר-שבע) ושמנסה ליישם תוכנית מצומצמת המתמקדת בעיקר בבני נוער (תוכנית SPACE) צריך יחסי ציבור? אם יש לו שאיפה להרחיב את התקציב שלו ואת המנדט שלו בקרב הקהילה – אז התשובה היא כן. יחסי ציבור יכולים להועיל בשני מישורים – בשיווק שלו מול בני הקהילה ובשיווק שלו מול תורמים מחוץ לארץ.

בדיקה פשוטה במנוע החיפוש google מראה שקיים הבדל בין ההשקעה ביחסי הציבור כלפי התורמים לבין ההשקעה בהם בארץ. בשפה האנגלית מעלה מנוע החיפוש מספר רב של התייחסויות, כתבות ואיזכורים, אולם בעברית מרבית האיזכורים שעולים אינם קשורים לנושא. חלקם מקשרים בין יוצאי אתיופיה והביטוח הלאומי, איזכור אחר מציין שישראל היא פרויקט היסטורי לאומי חסר תקדים. בעלי סבלנות רבה יותר יעלו בסופו של דבר כמה משפטים באתר של הסוכנות היהודית ומישיבת ממשלה העוסקים בתחילת הפרויקט בשנת 2001, והסבר קצר על הנושא באתר של שתי"ל (שירותי תמיכה וייעוץ לארגונים לשינוי חברתי).

בראיון עם מנכ"לית הפרויקט הלאומי, נגיסט מנגשה, היא מציינת כי היא מודעת להשקעה שלה בעיקר בתורמים וטוענת כי מתפקידה של נציגות הארגונים הארציים של יוצאי אתיופיה לבצע את ההסברה הארצית. ואילו הנציגות, שצמחה בשנתו הראשונה של הפרויקט כגוף נפרד המייצג את אינטרס הקהילה בתהליך קבלת ההחלטות, טוענת מצידה כי היא מוגבלת ביכולתה עקב העובדה שמרבית הפעילים בתוכה עובדים בהתנדבות.

על חולשה ביחסי הציבור הארציים ניתן גם להסיק מתוך דברי הביקורת של המתנגדים לנציגות. "מה עשתה הנציגות בארבע שנים?", מתבטא בחריפות ירגה ארטה, יו"ר מועצת על של ארגונים של יוצאי אתיופיה. "עכשיו העדה התעוררה ורוצה לעבוד ביחד. ארבע שנים עשו כל מיני מפגשים אבל לא נעשה כלום, ובשטח לא מקבלים אותם". את העובדה שארטה לא מכיר בהישגי הנציגות שנעשו ברובם בהתנדבות, ביניהם הפרדת הפרויקט הלאומי מהסוכנות והפיכתו לתאגיד בעל מעמד עצמאי, גיבוש ועדות היגוי מקומיות בהרכב של 50% בני קהילה לפחות, קידום בחירה של גופים מפעילים יוצאי אתיופיה, אפשר לייחס בין היתר לחולשה בתחום ההסברתי.

"הבעיה היא שהפרויקט הלאומי התעכב", מגיב יו"ר הנציגות, עו"ד איציק דסה לביקורת של ארטה, "מה הנציגות תסביר – שהפרויקט הלאומי התעכב שוב? היו למשל שינויים בפרויקט שלנו היה קשה להסביר אותם – באים למשל עם הצהרה גרנדיוזית ובסוף כל זה לא יהיה. לנו הייתה נכונות בתחום ההסברתי לשבת עם נציגים של המתנגדים לפרויקט. נכון שיש דיסאינפורמציה ויש אנשים שמנסים להרוויח הון פוליטי מהמצב הזה. מוזר לשמוע שהזמנו אנשים לכנס הסברה, שקיבלו אינפורמציה מעוותת מקבוצת המתנגדים לנציגות".

נציגות במלכוד

הויכוח בין ארגונו של ארטה, המונה לטענתו 45 ארגונים מתוכם 28 ארגונים ארציים ובין נציגות הארגונים נסוב בעיקר סביב אופן הקבלה לנציגות. על מנת להבין על מה נסוב הויכוח צריך להבין קודם לכן את מבנה הנציגות. התנאי לחברות בנציגות הארצית הוא קיומה של עמותה בעלת אישור לניהול תקין, הפועלת בשתי ערים לפחות. בנוסף, חברים בנציגות הארצית שלושה נציגי מחוזות (צפון, מרכז ודרום) הנבחרים על ידי ההתארגנויות המקומיות בכל עיר. תפקידם של נציגי המחוזות הוא לייצג את האינטרס של התושבים המקומיים בשולחן הנציגות ולהעביר את האינפורמציה על המתרחש בפרויקט לדרג השטח.

טענתם של הארגונים המתנגדים היא שתנאי הקבלה לנציגות הארצית אינם הוגנים ואינם מביאים לייצוג נאמן של הקהילה, בכך שהם מגבילים את המשתתפים רק לכאלה שחברים בארגונים ארציים. לאישים בודדים או לעמותות מקומיות אין שום אפשרות להיכנס לגוף שמקבל החלטות אלא רק באופן עקיף על ידי נציגי המחוזות. טענה זו מתחדדת כאשר מבינים את העומס העומד בפני נציגי המחוזות שיש להם קושי אובייקטיבי לייצג נאמנה את השטח עקב כך שהם עובדים בהתנדבות, ללא שירותים משרדיים או משאבים המאפשרים להם שמירת קשר הולמת בינם לבין הארגונים וההתארגנויות המקומיות.

"היום אנחנו פועלים להקמת ועדות היגוי מחוזיות כדי שהשטח יצליח להעביר את המסר שלו לנציגות הארצית", מציג דסה רעיון תפעולי חדש של הנציגות שמטרתו לחזק את הקשר בין השטח לבין הנציגות הארצית. בכל ועדת ההיגוי מחוזית ישבו נציגים מהערים של אותו מחוז בשיתוף עם הנציג המחוזי. למרות שהנציגות והשטח מאמינים בצורך ליעל את הקשר שקיים ביניהם, הם חייבים להיות עם אצבע על הדופק וזהירים שהפתרון לא יוסיף לביורוקרטיה הארגונית שכבר קיימת ויסרבל אותה.

סוגיה בעייתית נוספת קשורה להתחלתה של תוכנית SPACE. ועדות ההיגוי המקומיות (שהוקמו על מנת לייצג את צרכי הקהילה אל מול הנהלת הפרויקט וכדי שייבחרו התוכניות המתאימות לצרכיה המיוחדים של כל עיר) מילאו תפקיד חשוב בבחירתה של תוכנית SPACE ובשימת הדגש על בעיית הנוער בסיכון. אולם, דווקא ההתמקדות בתוכנית הארצית, הביאו לכך שהתהליך שכל ועדה מקומית עברה, החל במיפוי התוכניות והגופים הקיימים בעיר, קביעת סדרי עדיפויות וגזירת תוכנית מעשית, כבר פחות רלוונטיים.

מטרה אחת או מספר מטרות?

אפשר לראות בצמצום התוכניות של הפרויקט הלאומי מתעסוקה, חינוך והעצמה קהילתית לתוכנית אחת כהישג הנובע מהכרה של המציאות המבנית והתקציבית. מאז ספטמבר 2004 החלה לפעול תוכנית SPACE(Schooling Priorities and Community Empowerment) שהיא בעלת יעדים ריאלים ומותאמת לתקציב ריאלי, המטפלת בעיקר באחת הבעיות האקוטיות שקיימות בקרב יוצאי אתיופיה: תופעת הנוער בסיכון. במהלך השנה הנוכחית יפעלו מרכזי למידה לבגרות בערי הפרויקט על ידי גופים המקצועיים: מכון ברנקו וייס והחברה למתנ"סים. בנוסף, עומד בעיצומו תהליך בחירת גופים מקומיים שיפעילו בכל אחת מהערים את מרכזי הנוער שאמורים לטפל באופן אינטנסיבי ב- 1000 – 1500 בני נוער בסיכון. הפרויקט גם מפעיל תוכנית הכנה לצבא, תוכנית למניעת נשירה מבתי הספר, ותוכנית למניעת שימוש באלכוהול ובסמים.

סוף סוף, אחרי שנים מספר של תכנונים, יוצאת תוכנית הדגל של הפרויקט הלאומי מן הכוח אל הפועל. תפיסתה של תוכנית SPACE כהוליסטית המטפלת בהורים ובילדים גם יחד יכולה להוות נקודת כוח וגם נקודת חולשה. בנוסף לשתי הפעילויות המרכזיות של לימוד לבגרויות וטיפול בנוער בסיכון, מתגבשת תוכנית שלישית של העצמה קהילתית הכוללת פיתוח מנהיגות של עמותות מקומיות, פיתוח קבוצות מנהיגות של הורים ושל מנהיגי שכונות.

הרצון להרחיב את היריעה מתוכנית אחת שתעסוק בנוער בסיכון לשלוש תוכניות, הוא מובן, אך יש בו גרעין של סכנה. אדריכלי הפרויקט צריכים לשאול את עצמם האם אין בכך חזרה לדפוס של 'תפסת מרובה – לא תפסת', שאפיין את תחילתו של הפרויקט. כמו כן עליהם להתייחס לאפשרות שתקציב הפרויקט יגדל משמעותית – האם במצב כזה ישקיעו יותר במטרות הקיימות או שיפעלו להגדלת המטרות של הפרויקט (גם לתחום כמו תעסוקה למשל), תוך הזנחת התוכניות שקיימות. כבר היום מושמעת טענה שגם התחומים שבהם כן עוסקת SPACE, לא מקבלים את מלוא תשומת הלב הראויה. "אחת הביקורות שלנו", אומר דסה, "היא שהתחום של בניית קהילה הפך לאיסטרטגיה כדי להשיג את המטרות בחינוך. זו צריכה להיות מטרה בפני עצמה ולכן התקציב שלה צריך להיות בהתאם".

כיום, לאחר ניסיון העבר ללכת בגדול מבלי להתבסס על תשתית תקציבית ברורה וודאית, נדרשת תפיסה מאוזנת של התוכניות המתבססת על תקציב קיים ועל מטרות ויעדים ברורים וישימים, כדי שיהיה בכוחו של הפרויקט הלאומי להביא לשינוי שכל כך הרבה אנשי קהילה מייחלים אליו ולהוכיח שדרך החתחתים שעבר, לא הייתה לשוא.

חשוב לציין כי למרות הביקורת שמעלה הפרויקט הלאומי, עדיין ניכרת התרומה שתרמו הנציגות והנהלת הפרויקט לשינוי תפיסותיהם של שותפי הפרוייקט האחרים, בעיקר באשר לחשיבות של מעורבות בני הקהילה במוסדות ובגופים המעניקים שירותים לבני הקהילה. מן הראוי לראות בשינויים הלא מעטים שחלו במסגרת הפרוייקט הלאומי גם ביטוי לחוזקה של המערכת ולא לחולשתה. למרות השינויים הרבים, הנציגות והנהלת הפרויקט הלאומי לא הרימו ידיים אלא נאבקו לקיומו, גם אם במסגרת מצומצמת. אין ספק כי תיעול נכון של הכוחות הקהילתיים הקיימים הן בנציגות והן מחוצה לה יכול רק לחזק את תרומת הפרוייקט הלאומי לשילובה של הקהילה.