הפניה לחינוך מיוחד של ילדי הקהילה נעשית פעמים רבות בקלות יתרה. ההורים מצידם מקבלים את הדין, או לעיתים, מתנגדים להליך נחרצות. והפתרון? טרם נמצא
תמר ורנר ולילך גביש. צילום: מיכל לוקסמבורג
"בהתחלה, האמנתי במערכת. אמרו לי שהילד צריך סיוע מיוחד, וראיתי את זה כדבר טוב, אך כשהמשיכו להגיד לי שהוא לא רגוע וצריך ריטלין (תרופת הרגעה), ובמקביל, ראיתי שביטחונה של הילדה הולך ומתדרדר, הדברים נראו לי מוזרים. התחלתי לחשוד", כך מספרת בתיה (שם בדוי), אם לשני ילדים הלומדים בבית ספר יסודי במרכז הארץ. הילדים הופנו, כל אחד בתורו, לביצוע אבחון בו נקבע שעליהם ללמוד בכיתה מקדמת, מכיוון שהם מתקשים, לא קולטים את הנעשה בכיתה ולא נמצאים ברמה הלימודית של שאר התלמידים. בהמשך, בתיה שלחה את שני ילדיה לאבחון פרטי, אותו מימנה מכיסה. תוצאות האבחון השני היו שונות לחלוטין ממה שנקבע באבחון שנערך על ידי בית הספר, ושעל פיו זומנה לועדת השמה להפנית הילדים לכיתה מיוחדת. כאשר נוכחה בתיה באופן רשמי שהיכולות של ילדיה גבוהות יותר ממה שנקבע באבחון הראשון, היא פעלה לבטל את ועדת ההשמה, וכך מנעה את השמתם בכיתות מקדמות.
"מאז שהילדה לומדת בכיתה רגילה, והמורה לא מוציאה אותה ללמוד בנפרד, ביטחונה העצמי עלה וכך גם הישגיה. היא מרגישה שווה לשאר התלמידים ויש לה תחושה טובה, שגם היא יכולה להצליח". המקרה של ילדיה של בתיה הוא רק אחד מיני רבים, בו הורים רבים יוצאי אתיופיה נאלצים להתמודד עם הפניה לא נכונה של ילדיהם למסגרות של חינוך מיוחד.
"כמעט כל ילד שלישי מהקהילה מומלץ לאבחון נוירולוגי, כאשר פחות ממחצית האבחונים האלו מתקיימים בשל התנגדות ההורים, אשר נובעת מחוסר ידיעה, וזה לא משנה אם מדובר בעולים חדשים או ותיקים", טוענת מגשרת בבית ספר במרכז הארץ, "בכל בעיה שמתגלה, ישר מפנים לאבחון ולועדת השמה. בנוסף, ממהרים להשתמש בריטלין. מבחינת רוב ההורים, המורה נתפס כסמכות על, והם לא מכירים בכך שמאבחן מקצועי יותר ממורה, ולא מוכנים לשמוע על כך. הלקויות נתפסות כבעיה נפשית, ולכן מעט מאוד מההורים משלימים עם הנתון שלילדם יש ליקוי".
בקרב הקהילה בארץ רווחת התפיסה, שעל תלמידים יוצאי אתיופיה הודבקה תווית של מתקשים, ולכן ממהרים להפנותם למסגרות של חינוך מיוחד. תפיסה זו התפתחה על סמך נתונים מהעשור האחרון, המצביעים על הפניה גורפת של תלמידים יוצאי אתיופיה לחינוך מיוחד, לעומת כלל התלמידים בישראל. בעקבות חקיקה והגברת המודעות, ירדו אחוזי התלמידים המופנים לחינוך מיוחד, אך תלמידים יוצאי אתיופיה עדיין מופנים יותר מכלל התלמידים.
לעצור את העוול
בשנת 1988 נחקק בישראל חוק חינוך מיוחד, שמטרתו להתאים את מערכת החינוך לצרכיו הייחודיים של הילד, בהתאם לרמת התפתחותו ויכולותיו. במסגרת הניסיון להתמודד עם השוני הגדול בצרכים של כל ילד, נחקק ב-2002 חוק השילוב, אשר מאפשר לילדים ללמוד בתוך מוסדות חינוך רגילים, ויחד עם זאת לקבל סיוע לימודי נוסף ושירותים מיוחדים, להם הם נזקקים בעקבות קשייהם.
חוקים אלו הם ניסיון לפעול לטובת הילד, אך בצידם קשיים רבים, המתבטאים בהליכי בירוקרטיה סבוכים, התעסקות בהגדרות, במאבקים ובבירורים על טיב החוקים. כל הורה בישראל, שילדו הופנה לחינוך המיוחד נתקל בקשיים אלו, אך בקרב בני הקהילה מתווספים לקשיים אלו הבדלי תרבות ושפה.
"חייבים לעצור את העוול", אומר מנברו שמעון, מניסיונו בשלוש השנים האחרונות כמנהל פרויקט "עצמאות", היוצא מטעם הג'וינט בירושלים, שבמסגרת תפקידו פעל בקרב עולים בשכונות עיר גנים ונווה יעקב. "מעבר להפניות המרובות, מה שקורה בתוך הועדות עצמן, בעייתי. ישנן ועדות שמתנהלות מבלי שיש ברשותן את כל המסמכים והאבחונים הדרושים על פי חוק. כמעט בכל המקרים יו"ר הועדה ואנשי המקצוע בה נוטים לקבל את המלצות צוות בית הספר באופן מיידי, בלי לבחון חלופות. להורים, שאינם מבינים את השפה, לרוב אין מושג על התהליך, ולעיתים הם מגיעים בעקבות איומים, כגון 'אם הילד לא עושה אבחון, הוא לא ילמד פה בשנה הבאה'".
חלק מדרישות החוק הם שנציג הוועד הארצי של ההורים ישב בועדה, ובסיומה ניתן להורים לערער על ההחלטה, אך לדבריו: "נציג וועד ההורים הוא עוד חותמת גומי של הועדה, ואינו מסייע להורים, שכמעט ולא מערערים בועדת הערר".
חוסר אמון הולך ומתעצם
הקשיים הייחודיים של הורים יוצאי אתיופיה בנושא זה נובעים מגורמים שונים. מצד אחד, כבר לפני עשור התריעו ארגונים ופעילים על הפנית יתר של תלמידים יוצאי אתיופיה לחינוך מיוחד, בעקבות פירוש קשיי שפה ואוריינות כליקויי למידה. ההפניה הגורפת עוררה פחד בקהילה שהרתיעה את ההורים מלחתום על כל מסמך שהוא, גם כאשר הילד נזקק לסיוע מיוחד. עובדה זו מתחברת עם תפיסות מסורתיות של בני הקהילה, אשר אינן מכירות בליקויים רגשיים או נפשיים, שאינם מתבטאים כלפי חוץ. הפחד הוא מפני סטיגמה שלילית.
הצד השני מתייחס לכך שבמערכת החינוך באתיופיה לא היה קיים מושג של "חינוך מיוחד", ובנוסף, ההורים לא היו מעורבים בחינוך בבית הספר, לפחות לא כפי שהדבר נעשה בארץ. במערכת החינוך בישראל כיום, ישנה ציפייה שהורה יכיר את הצוות החינוכי בתוך בית הספר, ישתתף בועדות שילוב והשמה, ויביע את דעתו בקרב אנשי המקצוע, כדי להחליט מהי המסגרת המתאימה ביותר לילדו. אך קיים קושי במימוש ציפייה זו, מכיוון שההורה נדרש להבין מושגים מקצועיים שאינם מוכרים לו, לדעת למה הוא זכאי, מול מי לעבוד, מה לדרוש ולהתעקש על כך.
לשאול את השאלות הנכונות
מנגד, לדברי רות פן, מנהלת אגף חינוך מיוחד במשרד החינוך, בשנים האחרונות יש ירידה משמעותית בהפניה לחינוך מיוחד: "אנחנו בחשש שיש ילדים שלא יטופלו בזמן, וכך תהיה התדרדרות נוספת במצבם. אם קיים תפקוד נמוך מבחינה לימודית, מתפתח פער גדול בינו לבין חבריו. אני מציעה להורים לא לפחד לעשות הערכה של תפקודו, גם אם לא עברו שנתיים מאז קליטתו בבית הספר. חינוך מיוחד זו שיטת הוראה וטיפול, וכעבור שנתיים עד ארבע שנים, הילדים חוזרים לחינוך רגיל, לאחר שקיבלו כלים להסתגלות.
"למרות קשיי השפה והתרבות חשוב שההורים יהיו מעורבים בועדות. ההורה הוא זה המכיר את הילד ויודע מה טוב בשבילו", מדגישה פן. לדבריה: "לפעמים, המגשרים מהווים חיץ בין המשפחה לבית הספר. כשהורים יוצאי אתיופיה מעורבים, הטיפול נעשה לשביעות רצון המשפחה. חשוב שההורה ילמד את הנושא וישאל שאלות".
"אין מנגנון שנותן ביטוי לזכויות ומנגיש את המידע, לחיוב ולשלילה, בכל מה שקשור לחינוך מיוחד ליוצאי אתיופיה", אומר דני אדמסו, מנכ"ל האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה, "גם עבור הציבור הכללי והארגונים החברתיים, ההליך מאוד מורכב להבנה, כך שקל וחומר לגבי הורים שלא דוברים את השפה". על כך מוסיף מנברו שמעון: "הקושי הוא בהבנת הבירוקרטיה. גם אם מביאים מתורגמן, הוא לא מבין את המשמעויות ואינו יכול להסביר אותן להורים. המתורגמן חייב להיות איש מקצוע בתחום".
ילדים נופלים בין הכיסאות
"כמעט כל הילדים שמופנים למסגרות החינוך המיוחד חוזרים לשכונותיהם בסביבות השעה 13:00", מעלה שמעון בעייתיות נוספת, "דווקא הילדים הזקוקים למסגרת תומכת נוספת חוזרים מוקדם מהילדים שלומדים במסגרות הרגילות ומסתובבים בבטלה בשכונה, שבמקרה טוב, יש בה מועדונית".
"התחושה היא שילדים נופלים בין הכיסאות", אומרת רחל (שם בדוי), שאחיה אובחן כלקוי למידה,"נקבע שאחי זכאי לשני סוגי סיוע: קלינאית תקשורת וטיפול רגשי, אך קבלת הסיוע ארוכה ומייגעת. אין קלינאית תקשורת בבית הספר ולכן הוא לא מקבל טיפול כזה. בהתחלה הוא לא קיבל טיפול רגשי, מכיוון שההקצאה מצומצמת. רק אחרי שלחצנו על בית הספר, אחי קיבל גם טיפול רגשי. רצינו גם סיוע לימודי, אך מכיוון שהוריי מתגוררים רחוק מבית הספר, אחי תלוי בהסעות כדי להגיע הביתה. הוא גם לא קיבל חונך פר"ח".
לאור מורכבות הנושא וחילוקי הדעות לגביו, יזמה שרת החינוך הקמת ועדה לבחינת מערכת החינוך המיוחד בישראל, בראשות שופטת בית המשפט העליון בדימוס, דליה דורנר. הועדה בוחנת את מדיניות הטיפול בתלמידים בעלי צרכים מיוחדים. במהלך חודש יוני 2008 הופיעו נציגי האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה בפני הועדה, והציגו את הבעייתיות הייחודית של תלמידי הקהילה במטרה להעלות את המודעות לצרכים המיוחדים באבחון הילדים ולהציע פתרונות לצמצום התופעה.
בנוסף, כדי להגביר את הבנת ההורים ומעורבותם בנושא, פועלת האגודה להכנת תכנית שנועדה להכשיר את המגשרים בבתי הספר בנושא, כדי שיסייעו להורים להגביר את מעורבותם בועדות ההשמה ובקבלת ההחלטות. בכל מקרה, חשוב שההורים יבחנו את ההפניה, אם הוצעה, ויפנו לקבלת ייעוץ במקרים בהם נראה כי נעשה אי צדק.
לפרטים וייעוץ ניתן לפנות לארגון הל"ה: ,03-6815218, 03-6815315 ולסיוע משפטי; לעמותת טבקה: 03-5616770.
קבצים מצורפים
התגובה שלך
You must be logged in to post a comment.