רחל-גידי יאסו
צילומים: אבי מספין
טקס האזכרה הממלכתי לזכרם של יהודי אתיופיה התקיים ביום שני בהר הרצל. הטקס נפתח עם מילות ברכה ובנעימה קצרה שניגנו הסקסופוניסט אבטה בריהון ונגן כלי המיתר, המסיקו, דג'ין מנצ'לוט. נעימה המבטאת את געגועיהם של יהודי אתיופיה לשוב לארץ אבותיהם, ארץ הקודש – ירושלים. המנגינה ברקע ומאחור בקעו קולות אנחה, קולות של הזוכרים, הזוכרים שאינם יכולים ואינם מוכנים לשכוח, קולם עייף.
שמעון פרס, נשיא מדינת ישראל, עלה לנאום. נאום שהכיל מילים נוקבות, חריפות, צורבות. מילים שאינן רק מילים, אלא תיאור חוויות מציאות אמיתיות של אב, אם, ילד וילדה. אלו שנחקקו בתודעתי היו: "כל עלייה חווה חבלי קליטה אך העלייה מאתיופיה הייתה קשה, קשה שבעתיים". וכן לשמוע דברים אלו מפיו של האיש שכל חייו פעל להנהגת המדינה. מילותיו של הנשיא תורגמו לאמהרית וזה היה הרגע שעל פניהם של רבים משתתפי הטקס ניכרו דמעות, דמעות דוממות, האומרות אין סוף.
אין סוף לצער ולכאב, אין סוף לאמונה, אין סוף לתקווה בחיים, ביהודים, בארץ הקדושה, בעצמם. הם האנשים האמיצים, שעזבו את רכושם, בתיהם ומשפחתם, וצעדו בדרך לא נודעת, דרך שגזלה מידיהם את היקר להם מכל. את ילדיהם, הוריהם וקרוביהם. אלו הם האנשים האמיצים שהאמינו והקריבו את נפשם ואת נפש יקיריהם למען הגשמת החלום לעלות לארץ הקודש. הם האנשים שתוכלו להביט ובפניהם ולהבין את מהות המילים אומץ, חוזק ואמונה. הם היו אלה שלחמו במדבר האכזר, בשמש הקופחת, בדרך ללא דרך. היו הם אלו שנלחמו עד הסוף המר שהביא למותם של אלפים, אף הם חלמו והאמינו בארץ הקדושה.
את נר הזיכרון הראשון בטקס הזיכרון בהר הרצל הדליק יוצא אתיופיה שאיבד את רעייתו ואת ארבעת ילדיו. האם יש מילים שיכולות לתאר את עוצמת הכאב שאותו חווה? האם קיים שיר או מנגינה או ספר שיכולו לספר על ההתמודדות היום-יומית, על המאבק המתמשך עד עצם היום הזה וספק אם קיים לו סוף? גדולתו היא בניצחון החיים. זה האיש שניצח את הכאב, הייאוש והפחד.
אלו הם האנשים שהגיעו לאדמת הקודש, נישקו את אדמתה ולא דרשו דבר מעבר לקיים את יהדותם בארץ אבותיהם. זהו האב שבבואו לארץ הקודש עבר ייסורים קשים מנשוא ונתקל בקדושה נסתרת, עם רמיסת כבודו וגזענות שנגלית שוב ושוב חדשות לבקרים. זוהי האם שאיבדה את ילדה, שספגה את הכאב ולא למדה ייאוש מהו מול שפה, תרבות וחברה שמשפילה את זכר יקירה. זהו הילד שאיבד את תמימותו, לא ידע צחוק ורוגע, ונפל לתהומות חשוכים, אך צמח עם שורשים חזקים מכל כאב.
אלו הם בני העדה שנכחו בטקס, שבאו לזכור ולא לשכוח, שבאו לזכור ולחלוק כבוד לאמיצים שלא צלחו לשרוד את תלאות המסע. אלו הם אנשים חזקים מהחיים עצמם, שלא נשברים מול "חבלי הקליטה הקשיים שבעתיים" מכל עלייה אחרת שעלתה לישראל. תתבוננו בעיניהם ותלמדו את השיעורים היקרים מכל. השיעורים שאין להם עלות: אומץ, תקווה, אמונה ואהבה. זהו הטקס שמציין את סופם של אלפים מהעדה, אך מסמלים גם את ההתחלה, ההתחלה של עדה חזקה מכל פגע רע. אלו הם האנשים שלי ושלך, אלו הם האנשים שלנו, אלו הם הגיבורים שלי.
