נורית הראל
מדי שבוע אני נתקלת בילדים יוצאי אתיופיה, שלמרות הרצון הטוב חסרים להם היסודות – קריאה, כתיבה וחשבון. בארה"ב, לפני שנים, הגיעו למסקנה שעל מנת למנוע פשיעה, חוסר תעסוקה ורעות חולות נוספות יש להשקיע בחינוך הנערות דווקא. הן האימהות לעתיד והן אלה שתהיינה אחראיות לחינוך הדור הבא. לכן אני רואה חשיבות עליונה במתן אפשרויות בסיסיות אלו, על מנת להתקדם שלב נוסף קדימה. במרכז ויצ"ו פרדס כץ, בו אני מתנדבת, פשוט תענוג לראות את האמהות מלוות את הילדים למועדון, יושבות בסבלנות ובנחישות על מנת שילדיהן יסיימו להכין את שעורי הבית.
לפני כשנה, יצאתי לגמלאות וכדרך כל מובטל, חשבתי איך למלא את הזמן הפנוי, כך שיגרום לי הנאה ויתרום לאחרים, בו בעת עם היכולת לבטא את יכולותיי. אינני מורה במקצועי, אך יש לי השכלה רחבה מאוד ויכולת להעשיר, להדריך וללמד. מאז ועד היום אני מתנדבת במועדון ויצ"ו בפרדס כץ, התומך בהכנת שעורי בית לתלמידי בתי הספר מהאוכלוסייה האתיופית.
במהלך פעילותי במועדונית, נוכחתי לדעת כי לתלמידים ולבני משפחותיהם יש רצון רב. הם מגיעים למועדון כשהם מלווים באח/ות בוגרים או באם, ורבים על התור על מנת לקבל הדרכה. לאחר מספר מפגשים, הגעתי למסקנה כי תוכניות הלימודים שלהם בבתי הספר אינן תורמת להם. אין שום טעם ללמד אותם היסטוריה, כשאין יכולת קריאה בסיסית ובפרט כשלומדים על הפרעות ברוסיה של הצאר. או, אין טעם ללמד פתרון משוואות במתמטיקה, כשיכולת החישוב הבסיסית (חיבור וחיסור) אינה ברורה להם. לדעתי, תוכנית לימודים אמורה להיות מותאמת לאוכלוסייה ולא סטנדרטית.
פניתי במכתב באמצעות הדוא"ל למחלקת החינוך בעיר וניסיתי להפנות את המכתב גם ליולי תמיר, שרת החינוך דאז, אך לצערי לא ניתן היה להעביר לה מכתבים באמצעות הדוא"ל. את המכתב כתבתי בתקופת הבחירות, וציינתי כי לדעתי הצנועה מהתנסותי בשטח, יש צורך לבחון מחדש את תוכנית הלימודים.
מה הטעם ללמד פתרון משוואות, אם לא יודעים את פעולות החשבון ברמה של כיתה א'? או ללמוד היסטוריה, אם הקריאה בכיתה ט' עדיין רחוקה מלהשביע רצון ואוצר המילים וההבנה שואפים לאפס?
בינתיים, שר החינוך התחלף והילדים, מגיעים בכל אחר צהריים, ערב ואפילו בחגים, יושבים צפופים במועדונית, שיש בה שישה שולחנות סך הכל, והרבה ילדים תאווי דעת.
