מאת: אבי מספין
פורסם בעיתון מעריב ב- 6.6.07
שוב אנו עדים לרצח צפוי מראש שמתרחש בקרב נערים מבני הקהילה האתיופית. כולנו כמובן שוב מגנים את הרצח וללא ספק מצרים ופלאים הכיצד? אבל אף אחד מאיתנו אינו שואל את עצמו מדוע מצב שכזה מתרחש? מדוע אנחנו מומחים בכיבוי שרפות, אך נמנעים מלמנוע את הרצח הבא מבעוד מועד? באגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה, שאני נמנה עימה, אנחנו עדים לגופים ממסדיים וארגונים חברתיים רבים, חלקם מהקהילה, העוסקים מזה זמן רב בנושא של נוער בסיכון.
על פניו הכול טוב ויפה, אך מתרחש כאן עניין חסר לוגיקה ואבסורדי לחלוטין – ככול שמתרבים הגופים והתוכניות לסיוע לנערים בסיכון, כך עולה בהתמדה רמת הפשיעה של בני הנוער מהקהילה.
בשנת 2006 מתוך 139 אסירים קטינים שמרצים את עונשם בבתי כלא, 10.1% היו מקרב נערים עולים מבני הקהילה האתיופית, והם מהווים פי חמישה משיעורם באוכלוסיית בני הנוער. ברחובות עצמה, שהיא עיר עם ריכוז גבוה של יוצאי אתיופיה, סך כול התיקים הפליליים לבני נוער שנפתחו ב-2006 עמד על 225, מתוכם מספר התיקים שנפתחו לנערים העולים מקרב הקהילה האתיופית הוא 118 תיקים, כלומר יותר ממחצית התיקים הפליליים שנפתחו ברחובות לבני הנוער הם לנערים עולים יוצאי אתיופיה.
על פי ההיגיון הבריא, מצב כזה איננו יכול להיות מציאותי ואיננו עומד בשום קנה מידה תפיסתי. ובכן, זהו המצב כיום. נשאלת השאלה – כיצד נקלעו בני הנוער מקרב הקהילה האתיופית למצב שכזה? התשובה נמצאת תחת יד כולם. ראשית הקהילה האתיופית עצמה לא נותנת דגש מספיק לשינוי התרבותי- חברתי שחל בין אלפי הקילומטרים הבודדים המפרידים בטווח בין אתיופיה לישראל. יחד עם זה חלק לא מובטל מבני הקהילה שקועים במעמקי העוני וההישרדות ואינם יכולים לתת דעתם ביתר שאת לחינוך ילדיהם.
ההורים מוסרים את ילדיהם לטיפולה "המסור" של מערכת החינוך ושם מגיע השלב השני בהידרדרות. למרות הסיוע הכספי שמעניק משרד החינוך לטובת תלמידים עולים, הן המסירות של בתי-הספר והניסיון להבין את ההבדלים מבחינה תרבותית והן הצורך לערב את ההורים בחינוך ילדיהם, לוקה בחסר גדול. לא תמיד התלמיד בן הקהילה האתיופית מבין את המתרחש בכיתה והמורה שאיננו נותן דעתו על כך, מוסר את ידיו של התלמיד לאזיקיו של קצין המשטרה. התלמיד שלא פגש מורה טוב, אינו עתיד לפגוש שוטר יותר טוב.
לצערי, גם רשויות אכיפת החוק אינם עושים די על מנת למנוע פשיעה בקרב הנערים מבני הקהילה האתיופית. מתוך כ- 20 ערים שבהם ישנו ריכוז גבוה של בני הקהילה האתיופית רק בישוב אחד ישנה פעילות ממוקדת של המשטרה עבור קהילת יוצאי אתיופיה. אותו יישוב הוא רחובות ולטענת המשטרה ישנה מגמה של ירידה ברמת הפשיעה באזור, אך להפתעתנו התרחש שם רצח נוסף. המשטרה חייבת לעשות בדק בית יסודי וחייבת להקצות משאבים נכונים וממוקדים במניעת הידרדרות לפשע ובמניעת הרצח הבא.
הילדים מבני הקהילה האתיופית אינם נולדים עם הסכין ביד והעובדה שהם מגעים לפשע בגיל כל כך צעיר מעידה על קריסה של מערכת החינוך, שלא למדה את צרכיהם ועל קריסת רשויות אכיפת החוק שהתאהבו באכיפתו ולא במניעת הפשיעה.
