אבי טרקיי
באחד מערבי השבת, כאשר ניסתי להירדם ולדאבוני לא הצלחתי, התחלתי להרהר בשאלה 'מתי יהיה לנו מנהיג בעל חזון, כריזמטי, סמל לעדה, איש מעשים וקבלות?' נוכחתי לדעת, על האף העובדה שבעבר קמו מנהיגים בני הקהילה (יש האומרים שישנם גם היום מנהיגים), עדיין לא מצאנו מנהיג אמיתי, שבאמת יוביל אותנו למעלה ויצליח סוף-סוף לאחד בינינו לבין עצמנו.
לעיתים נדמה לי שאנחנו מחפשים את האיש החזק, זה שהוסמך להנהיג, במקום לחפש את זה שראוי להנהיג, כי זה האחרון ניחן באומנות ההנהגה. כן, אפלטון גילה זאת, מוקדם הרבה מאיתנו. כל סטודנט שלומד קורס במדעי המדינה, יודע שמנהיגות היא כאשר א' מפעיל את השפעתו על ב', לעשות את רצונו, אך לא בכפייה, כי אז הוא יחשב לדיקטטור.
אני לא מסכים עם חוקרים הטוענים שמנהיגות היא תכונה מולדת. כן, ישנם אלו שהמנהיגות נולדת עימם, אולם זו תכונה שבהחלט ניתן לרכוש. כקהילה שבונה את עצמה בחברה הישראלית, אנו צריכים מנהיג המכוון לשינוי. אחד שרואה מול עיניו, קודם את קידומם של המונהגים ולא את הדאגה לשמירת כיסאו ולקידום קרוביו (אני לא צריך להביא דוגמאות לכך).
האם יש בקרבנו, את אותו אחד שיעשה שינוי זה, ישנה את היחס והתיוג של החברה הקולטת הרואה בנו עדה "שקטה" ו"חמודה" שמקבלת בהכנעה את אותם תיאורים שאנו נתקלים בהם ברחוב? מספיק לראות את הנוער שלנו הולך לאיבוד, כדי להבין שאין מי שילכד אותו ויפיח בו תקווה לעתיד טוב יותר.
הסיבה המרכזית לחוסר מנהיגות בקהילה, היא הרגלים שאנו שמים אחד לשני, 'אני לא אתן לו להתקדם על הגב שלי' – זוהי התחושה שאני חש מאנשים. חוסר הפרגון והשמחה לאיד כשאחד מאיתנו נופל בזמן שהוא מנסה להתקדם, היא גורם שלילי מאוד ותכונה מאוד בולטת בקרבנו.
אתן לכם דוגמא, בבחירות האחרונות לרשויות המקומיות, עקבתי אחר מועמדים אתיופים למועצת העיר באזור המרכז. בבחירות המקדימות התמודדו מספר גדול של אתיופים ובסופן נקבעה רשימה סופית. עד כאן ההליך היה דמוקרטי ומעורר גאווה. אולם, כמה מהם שהיו בתחתית הרשימה, לא השלימו עם רוע הגזירה ופעלו להפלת המועמד שהתווסף לרשימה. הקנאה בתוכנו וצרות העין שכל כך מאפיינת אותה, הובילה לכך שלבסוף אף יוצא אתיופיה לא נכנס למועצת העיר, ומדובר בעיר עם ריכוז משפחות אתיופיות בין הגבוהים במדינה.
אנו כל-כך צמאים למנהיג, שכל פעם שמישהו צועק על עוולות החברה כלפינו, מיד אנו מכתירים אותו כדבר הבא ובמהרה מתאכזבים, כאשר הוא חוזר למחילתו כפי שבא. כשאתה בא ורוצה להנהיג תעמוד במילה שלך, תאמין ותהיה ישר עם עצמך. איש לא צריך אדם שמגיע לתפקיד מנהיגותי ושוכח מאיפה הוא בא ועבור מי הוא בא. זה טוב ויפה שאדם רוצה להנהיג, אפילו מעורר הערצה, אבל בלי חזון מפורט לשינוי הסטטוס-קוו ובלי המודעות שיהיה עליו להקריב על-מנת להגשים את החזון, הוא לא יגיע לכך.
סיבה שנייה לחוסר מנהיגות בתוכנו, היא שישנם העדפות משפחתיות על פני העדפה קולקטיבית. אתיופי שמגיע לתפקיד מנהיגותי, מעדיף לקדם קרובי משפחה, חברים ומכרים במקום לפעול באופן אובייקטיבי, בראייה הוליסטית ולטווח ארוך. חלקכם תגידו שזה ככה בכל מקום. צודקים, אבל הדשא של השכן לא אמור לעניין אותנו. אותי מעניין טיפוח הקהילה שלי וקידומם של מנהיגים פוטנציאליים שיוכלו להנהיג אותנו.
סיבה שלישית היא, סתימת הפיות של חלק מאיתנו, הנמצאים בתפקידי מפתח ויודעים איך הכסף שיהודי התפוצות תורמים ליהודי אתיופיה בישראל, לא מגיע ליעדו. הם יודעים לאן נעלם הכסף, אך לא עושים דבר כדי לחשוף שערורייה זו, לעיתים מחשש שיסולקו מהכיסא הכל-כך נוח לישיבה. להיפך, הם משתפים פעולה ביודעין ובכך מונעים העברת מיליוני דולרים, המיועדים לחינוך ילדינו ולקידומם.
לשמחתי, לאחרונה קמים צעירים בני קהילה, הרואים את הנהגת הקהילה כמחויבות שלהם מתוקף מצבם של בני הקהילה וכחלל שחייבים למלאו.
כאחד שעובד בתחום החינוך, אני רואה לנכון להשריש תכונה זו ולפתח אותה דווקא בקרב הגילאים הצעירים יותר, ולהצמיח מתוכנו את הדור הבא שיצטרף אל אותם אנשים טובים הרואים כמוני, את החלל שעוד לא מילאנו אותו, הנהגת הקהילה.
לא משנה כמה ח"כים הכנסנו ונכניס לכנסת ישראל. משם, אני מבטיח לכם, לא תגיע הישועה.
הכותב הוא בוגר לימודי תואר ראשון במדעי המדינה וסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה.
