כנרת נגוסה
כסטודנטית הפועלת במסגרת פרויקט שח"ק, התלוותי לפני מספר שבועות לאחד המדריכים שלנו למשרד הרווחה השכונתי כדי למלא מים עבור מועדונית בה אני מתנדבת, כיוון שהמים שם עכורים ולא ניתן לשתות מהם. במטבח אני והמדריך פגשנו עובד סוציאלי בן הקהילה והמדריך פנה אליו ואמר שבעל מקצוע חייב לבדוק את צנרת המים במועדונית, כיוון שלא ניתן לשתות מהמים. לתדהמתי, בן הקהילה אמר שהמים בסדר. ספק אם הוא היה שם וספק עוד יותר גדול אם הוא טעם שם את המים. אמרתי לו שלא ניתן לשתות ממי הברז ויש חשש לזיהום המים. תגובתו היתה 'מה את חושבת שהם שותים? את הרי לא חושבת שהם קונים בקבוקי מים מהסופר'. הופתעתי לשמוע את תגובתו. הזלזול שהפגין ניכר בקולו. כאב לי.
הקהילה בוכה ורועמת על התבטאויות גזעניות של אישי ציבור, בעוד השגרירים שלנו עצמם מבזים אותה. תחושתי היא כי יש בני אדם שמגיעים לנקודה בה הם שוכחים מאין הם הגיעו ומוכנים לטפס על גבם של אחרים.
בעולם אכזרי שכזה המוטו לחיים טובים הוא להיות אדם ולכבד אחרים, כדי שהם יכבדו אותך. בואו לא נשכח את המסורת של ביתא ישראל שטיפחה ועודנה מטפחת על אהבת הזולת, הכבוד והסולידריות. בואו לא ניתן לקידמה ולעולם המודרני 'לבולל' אותנו.
בעקבות הסיטואציה הזו נולד הקטע הבא:
להיות אדם
במציאות של עכשיו בה כל אדם מטפס על אדם אחר,
מה שנשאר הוא להיות אדם.
ישנם מורמי אף אשר שכחו את הדבר הכי בסיסי, אנושי ביקום כולו
והוא להיות אדם.
זכות אשר מבדילה אותנו הן מהצומח והן מהדומם.
זכות אשר ניתנה לנו עוד מימי ראשית האדם והבריאה
במציאות העכשווית להיות אדם הפך לתכונת אופי אשר מעצבת ומאפיינת יחידי סגולה.
אלוקים, הכל יכול, אני בתך מבקשת ממך דבר אחד: תן לי להיות אדם.
עזור לי לאהוב את הבריות,
תן לי להשכיל ולהתנהג כמו בת אדם.
