משה שטה

יום בהיר אחד, נודע לי שיש בעירי משפחה אותה אני צריך לבקר, במטרה לסייע לה בשיקום מצב הדירה. בדרכי לשם הרהרתי בלבי, על המראה שאני עתיד לראות בבית הלא נודע זה.

בהגיעי אל הבית, פתחה לי את הדלת אישה בשנות ה-80 לחייה. מראה הבית החריד אותי. עמדתי דום ולא יכולתי להוציא הגה מפי, לאחר מספר דקות, התחלתי לשוחח עם האישה המבוגרת, והיא החלה מתחקרת אותי אודותיי ואודות משפחתי. להפתעתי התגלה לי כי היא קרובת משפחה רחוקה. האישה השתתקה למספר דקות ואז החלה מאשימה את כל העולם ואת עצמה, שמי שגרם למצבה הקשה הוא הממסד. היא המשיכה בטענותיה תוך שהזילה דמעה.

אוזלת ידן של הרשויות

הבית נראה זוועתי, הרוס, הקירות מקולפים, הכיורים, השירותים והמקלחת הרוסים, אין מזנון, המקרר ריק. בקיצור אין שום דבר בבית. נשארתי עומד דום מהמראה המחריד. משיחה איתה נודע לי שהמשפחה מוכרת לרשויות הרווחה, ועד כה הרשויות לא עשו מאומה במטרה להביא את המצב לכדי סיום. בהעדר מענה הולם בטיפול של משפחה זו, עניינה הועבר לידי גורמים חברתיים שמטרתם היא להפיח תקווה בקרב אותם האנשים שהרשויות אמרו נואש בטיפול בהם. בשמעם את המצב, התארגנה קבוצה מקרב קהילת יוצאי אתיופיה, בראשותה של העובדת הסוציאלית הגב' ימית טלה שקידמה את היוזמה לשפוץ דירת המשפחה בשיתוף איגוד הסטודנטים של יוצאי אתיופיה והאגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה.

המקרה הזה מעמיד בסימן שאלה את תפקיד הרשויות מול הארגונים החברתיים, נוכח טיפולם הכושל של רשויות הרווחה במקרי מצוקה ביישובים שונים, ביודעי כי המקרה שהיה ברמלה הוא רק דוגמא לאוזלת ידן של הרשויות המטפלות, שאמורות להעניק סיוע מרבי למשפחות נזקקות מכלל האוכלוסייה בכלל ולמשפחות נזקקות מקרב יוצאי אתיופיה בפרט.

"ובמקום שאין איש, השתדל להיות האיש"

השאלה המתבקשת היא, מהו מקומן של רשויות הרווחה בעיר? האם אנו נמצאים בעידן שמשפחות מצוקה חסרות יכולות לטפל בעצמן, יתמכו על ידי חסדיהם של אנשים או קבוצות טובי לב? תשובה משביעת רצון כנראה שלא נקבל. כך גם בנוגע לפנייתי למחלקת הרווחה בעיריית רמלה, עליה לא קיבלתי מענה.

ההתארגנות הזאת לימדה אותי פרק מעשי חשוב בחיים, "ובמקום שאין איש, השתדל להיות האיש" (מסכת אבות, פרק ב', עמוד ה'). ביחס לאותה קבוצה שהתארגנה במטרה להעניק סיוע מרבי עבור משפחה זו, אימרה זו אכן הדהדה מפעילותם. אודות למאמצם של טובי לב אלה, המשפחה קיבלה את הסיוע לו חיכתה מזה זמן רב. כיום הבית נראה במצב הרבה יותר טוב, השירותים שופצו, הקירות נצבעו, רהיטים נקנו לבית, בקיצור הבית נראה במצב הכי טוב שהיה אי פעם.

סיומו הראוי של מקרה?

בשיחה שקיימתי עם הסבתא שמתגוררת בבית, היא טענה כי התשובה לפניותיה החוזרות ונשנות לגורמים שונים בעיריית רמלה היתה "אנו מכירים את הבעיה ונטפל בזה בהמשך", אכן המועד המאוחר הזה עדיין ממאן לבוא. עד שהעניין הגיע לטיפולה של העובדת הסוציאלית הגב' ימית טלה, שאכן הצליחה להביא את המצב לסיומו הראוי.

האם זהו סיומו הראוי של מקרה זה? נוכח העובדה שהמשפחה לא עשתה את שנדרש ממנה כדי לצאת ממצבה העגום ולהביא לסיומו המיידי, אינני סבור כך. במקום לעשות זאת, המשפחה יישבה בחיבוק ידיים וחיכתה לבואו של מושיע מבחוץ אשר יושיעם מהמצוקה שהיו שרויים בה. עובדה זו קוממה אותי, ואף יש בי כעס על כך שהמשפחה הרימה את ידיה ואמרה נואש מהמצוקה ולא ידעה להתמודד עימו – כלומר נתנה את גורלה בידם של אחרים.

אחריות אישית

אסיים בנימה אישית. לא פעם אנו נתקלים בבעיות דוגמת זו של המשפחה ברמלה, וכשאנו נתקלים בבעיות כאלו ואחרות אנו נוטים להאשים את הממסד ואת הגורמים הטיפוליים ביישובים השונים. ואני שואל: עד מתי נמשיך לקונן? האם לא הגיע הזמן שאנו בני הקהילה ניקח את עצמנו בידיים ונתחיל לעשות מעשים שישנו את מצבנו? אין לי צל ספק כי הממסד כשל בטיפול בבני הקהילה האתיופית. אך בכך שנפנה אצבע מאשימה כלפי המוסדות, לא נפתור את בעיות הקהילה. ההתארגנות הזו שהייתה ברמלה ונועדה לסייע למשפה שנקלעה למצוקה, מלבד היותה אות לכך שהגורמים העירוניים כשלו במשימותיהם, היא בעייני סימן לנקודת מפנה אצל הקהילה שאט אט מתחילה להבין כי את הפיתרון למצוקות הקהילה, רק הקהילה יכולה להביא.

אני קורא לכולנו, בני הקהילה, להתגייס לטובת עצמנו, ולהתחיל לקדם את עניינינו.