מאת אלי אשד

אתיופיה היא הארץ האפריקנית המקורבת אלינו ביותר מבחינה תרבותית, ולמרות זאת יש עליה רק מעט מאוד חומר בעברית. החוקר חגי ארליך יצא לתקן את המעוות בספר מקיף על ההיסטוריה של אתיופיה שהוא בה בעת גם סובייקטיבי עד להדהים בכך שהחוקר אינו נמנע להכניס את עצמו לתיאור האירועים והאישים.

אין בנמצא מדינה אפריקנית שהיא קרובה יותר לישראל מכל בחינה אפשרית, תרבותית, גזעית ורגשית מאשר אתיופיה. אמנם מצרים קרובה יותר מבחינה גיאוגרפית אבל תרבותה של אתיופיה מבוססת על אגדות עבריות על שלמה המלך ומלכת שבא, האתיופים מאמינים שאצלם מוחזק ארון הברית הקדום של עם ישראל בכנסייה בעיר אקסום, וחלק מאוכלוסייתה של אתיופיה, "ביתא ישראל", חיים כיום בישראל הן כאזרחים בני העם היהודי, אבל מצטיירים גם כשגרירי התרבות האתיופית.

התרבות וההיסטוריה האתיופית מזכירות במידה מסוימת את ישראל בעיקר שניתן לראות בשתיהן איים המוקפים באוקיאנוס של מוסלמים ונאבקים תמיד על עצם קיומם התרבותי באזור עוין. לפיכך אין זה פלא שהאתיופים גילו אהדה והזדהות עם התרבות היהודית–עברית, בזמן שאצלנו הישראלים קיימת נכונות ועניין רב ללמוד מניסיונם ההיסטורי של האתיופים.

אבל מי שמבקש למצוא ספרות העוסקת בכך מגלה להפתעתו כי מעטים הם הספרים שפורסמו בעברית על יהודי אתיופיה, "ביתא ישראל", ועל אודות מסעם לארץ וחייהם כאן. באופן יחסי פורסם חומר דל ביותר על ארץ מוצאם אתיופיה עצמה, ההיסטוריה שלה ותרבותה.

בעברית הופיעו רק ספרים אחדים יוצאי דופן בנושא זה, בודדים מבחינת ההתמקדות באתיופיה עצמה ללא קשר ל"ביתא ישראל", ובראשם הספר המעולה, "הקיסר : נפילתו של רודן", של העיתונאי הפולני ריכרד קפושינסקי העוסק בנפילתו של קיסר אתיופיה האחרון היילה סלסיה, זה שאנשי כת הראסטאס שבג'מאיקה, שהתפרסמו הודות לזמר בוב מארלי, העריצו אותו כאלוהים בזמן שבני ארצו גוועו ברעב. סופו שנחנק בכרית בידי יורשו האכזרי מנגיסטו היילה מריאם.

להתחרות עם קפושינסקי שבכמה מילים מצליח לתאר עבור הקורא תמונה חיה עד להדהים של אתיופיה, כלל וכלל אינו משימה קלה (אם כי יש שהטילו ספק באמינות תיאורו של קפושינסקי את הארץ ואת הקיסר ואף תהו עד כמה הספר שכביכול מתאר את אתיופיה היה למעשה אליגוריה לפולין הקומוניסטית …).

כעת הצטרף לחבורה המצומצמת של הכותבים האלה החוקר הבולט של אתיופיה בישראל, חגי ארליך, והוא מנסה להטליא חורים ולשפר את המצב בספר חדש ומקיף שלא היה כמוהו בעברית (להוציא אולי את ספריו הקודמים של ארליך בנושא), "אתיופיה והמזרח התיכון :תרבות מצור ואלפיים שנות" שכבר בכותרו נרמז על ההקבלה בין אתיופיה וישראל. זהו רמז שמתבלט עוד בעטיפה עצמה, שבה מופיעים סמליה של אתיופיה גור אריה יהודה ומגן דוד, ובתווך צלב.

בספרו החדש מתאר ארליך לראשונה את תולדותיה של אתיופיה מימי קדם הלוטים באגדות צבעוניות וציוריות, דרך תקופת המעבר שלה לחיק הנצרות והיווצרות התרבות הראשונה שלה, המתבטאת באמצעות שושלת שמלכה בעיר אקסום. שושלת שחוסלה לבסוף בידי מלכה מסתורית בשם יהודית, שאולי הייתה ממוצא יהודי (כך לדעת האתיופים, הנוצרים והיהודים), ולאחר מכן נשלטה בידי יוצאי שושלת הזאגווה שמנהיגה הבולט ביותר לליבלה ניסה להקים העתק של ירושלים בהרי אתיופיה. הסקירה מסתיימת בעליית שושלת הסולומונים, שייחסו עצמם לבית שלמה ושלטו באתיופיה במשך מאות שנים.

תשומת לב מיוחדת מקדיש ארליך למאה ה-19 שבמהלכה הוכיחה אתיופיה עצמה כמדינה האפריקנית היחידה שגברה על כוח אימפריאלי אירופי, על איטליה. היה זה בהנהגת מנהיג בן איכרים ממחוז טיגרה, ראס אלולה.

ארליך הוא כנראה הראשון שכתב ביוגרפיה על חייו של אדם זה (ביוגרפיה, שכפי שהוא מציין בספרו, יש לה השפעה גדולה על בני טיגרה המודרניים השולטים כיום באתיופיה). החוקר עומד כאן על תופעה חשובה ביותר בתולדות אתיופיה, יכולתם גם של בני איכרים עניים להגיע לדרגות הבכירות ביותר תוך שמירה על הכללים הקיימים. באמצעות הקפדה על תהליך זה נשמרה אחדותה של הארץ לאורך מאות שנים, היות ולאנשים מוכשרים הייתה אפשרות להתקדם בתוך המערכת ההירארכית.

אולם ניצחונה של אתיופיה על האירופים במאה ה-19 גם הביא עמו לביטחון מופרז מצד האתיופים ביכולת כוחותיהם ואף החריף את חוסר ניסיונם ללמוד לקחיהם וליישמם על מנת להתקדם. היה זה תהליך שהסתיים לבסוף בנפילתם. ארליך ממשיך ומספר כיצד חזר מוסוליני, מנהיג איטליה, לנקום את נקמת ארצו שהובסה באתיופיה וכבש אותה למשך שנים אחדות וכך, הארץ האפריקנית היחידה שיכלה לאימפריאליזם האירופי במאה ה-19, הייתה גם המדינה האחרונה שנכבשה בידי אימפריאליזם זה, גם אם מדובר היה במספר מצומצם ביותר של שנים. מלכה של המדינה האפריקנית, היילה סלאסי, נמלט אז לארץ ישראל המנדטורית ושהה בה בירושלים שנים אחדות.

פרק זה נתפש כיום כחרחור הגסיסה האחרון של הקולוניאליזם האירופי ששוב לא יוכל לחזור ולהשתלט על מדינות באפריקה כמי שעושה שם בביתו. אולם גאוותם העצמית של האתיופים נפגעה מאוד מאחר שהם שוחררו לא בכוחות עצמם אלא בידי הבריטים שאחד ממפקדיהם הנערצים היה מוכר היטב מפלשתינה, אורד וינגייט.

הקיסר האל – היילה סילאסי קיסר אתיופיה האחרון

לאחר ששוחררה אתיופיה מעול לחיצת המגף האיטלקי שלט בה היילה סלאסי במשך שנים רבות. משטרו היה מושחת ומדכא. מכאן שתמוהה העובדה כי בו בזמן נחשב השליט בג'מאיקה הרחוקה בידי אנשי כת הרגאיי כאל ללא סיבה טובה, פרט לכך שראו בו סמל לעוצמה שחורה. היילה סלאסי עצמו, למרות שהיה נוצרי מאמין, נמנע מלהכחיש את מימד אלוהותו גם כשביקר בג'מאיקה ונתקבל על-ידי אלפי נלהבים מעריצים שזעקו לאלוהות נשגבה זאת.

"עושה צרות מקצועי" – הרודן האתיופי מנגיסטו

כידוע, כל זה השתנה ב-1974 עם בוא המהפכה של הקצינים הצעירים שבראשה עמד מנגיסטו, הקצין נמוך הקומה והאכזר (ארליך מביא ציטוט מישראלי שהכיר אותו בצעירותו כ"עושה צרות מקצועי", ציטוט שאומר גם משהו על הדרך בה ארליך עצמו רואה אותו). מהפכה זו שמה קץ לשלטון היחיד של היילה סלאסי ועל פי השמועה (שמנגיסטו מכחיש) הוא זה שחנק במו ידיו את הקיסר, ומיד לאחר חיסולו הפך את אתיופיה לפרובינציה קומוניסטית ושלט בה ביד אכזרית במשך 17 שנה.

כפי שאמר עליו שייח מוסלמי: "מי שהזיל דמעות תחת היילה סלאסי תחת מנגיסתו הגיר דם".

אלא שכל האידיאולוגיה הקומוניסטית הריכוזית והרצחנות של מנגיסטו לא יכלו להתמודד עם הבצורת והרעב באתיופיה ולבסוף כנראה בעזרת המנהיג הסובייטי מיכאיל גורבצ'וב סולק מנגיסטו מאתיופיה בידי מנהיגה הנוכחי מילס זינאווי, שעמד בראש מרד במחוז טיגרה, ובכך שיתף פעולה עם מורדים מאריתריאה שראו בעצמם מדינה נפרדת מאתיופיה.

מילס זינאוויי

זינאווי היעיל שולט באתיופיה מ-1991 (17 שנה בעת כתיבת שורות אלו הן פרק זמן מקביל במדויק לזמן שלטונו של מנגיסטו. אמנם נכון ליולי 2008 לא נראה סימן שהוא עומד לעזוב את השלטון בקרוב). זינאווי מתגלה גם כמנהיג מוכשר ויעיל יותר ממנגיסטו, אם כי קיימים חילוקי דעות עמוקים – עד כמה.

היום זינאווי ובני טיגרה משליטים ומבססים באתיופיה משטר חדש שונה מזה של היילה סלאסי ומנגיסטו. זהו משטר השם דגש על ביזור ופלורליזם ולא על ריכוז כפי שהיה מקובל כאשר האמהרים שלטו באתיופיה.

האתיופים והישראלים

ארליך מראה עד כמה נמצא לדעתו דמיון בין האתיופים והישראלים בכך שיש כלפיהם יחס אמביוולנטי מצד האסלאם, שמחד זוכר את המסופר שמלך אתיופיה נתן למוחמד מקלט כשנרדף, ומצד שני רואה באתיופים את הגרועים באויבים שיכבשו בעתיד את הקעבה וינסו להשמידה (חשש המתבסס על ניסיון כיבוש אמיתי של מכה שהתרחש במאה השישית לספירה). האיסלאם גם שם דגש על כך שהקיסר האתיופי הוא יהודי למחצה (מאחר שהוא צאצא של שלמה המלך).

יחס אמביוולנטי זה, שמזכיר את היחס ליהודים, שולט כיום בעולם המוסלמי כשאנשי אל-קעיידה, רואים באתיופים את הגרועים באויביהם, מאחר והם ממלאים תפקיד מרכזי במאבק נגד האיסלאם הקיצוני המאיים להשתלט על שכנתה של אתיופיה, סומאליה.

במערב מצד שני מתעצם מיתוס אחר שפעם היה משמעותי לגבי אתיופיה. על-פי מיתוס זה של פרסטר, הסיפור העוסק בג'ון, המלך הנוצרי האדיר אי-שם במזרח שהחל כבדיה, הודבק לבסוף לאתיופים שנמצאו כמתאימים במידה מסוימת לסיפור. הללו אכן מתגלים היום כבעלי ברית נאמנים במאבק נגד הטרור האסלאמי.

חגי ארליך והאתיופים

במאי 1991 השתלבה הדרמה הפנים-אתיופית בזאת היהודית-הישראלית. כוחות המורדים צרו על הבירה מכל עבר. מנגיסטו ניסה לעודד את חייליו והתפאר שהוא יוליכם לניצחון נוסח סטלינגרד. בתווך, בלב זירת הקרב הצפוי, המתינו חשופים אלפי ביתא ישראל. אורי לובראני וישראלים נוספים נשאו ונתנו עם אנשי מנגיסטו על הצלת היהודים. צה"ל והמוסד ושאר זרועותיה של ישראל התכוננו לאחד המבצעים הנועזים ביותר – חילוץ יהודי אתיופיה מלועו של הר הגעש המאיים הזה. בעקיפין ,שותפתי באווירת אי הוודאות. נקראתי אל מי שההחלטה בידיו הוא ניגש היישר אל שאלת המפתח: האם יתחולל קרב על אדיס אבבה? הילחם מנגיסטו? האם יברח? ניסיונותיי מלחמוק מתשובה לא הועילו. "בלשכתו של מנגיסטו, ממול לשולחנו", עניתי לבסוף "תלוי ציור של הקיסר תאודורוס היורה ברקתו כדי לא ליפול בשבי הבריטים. מנגיסטו שב ולעג להיילה סלאסה על כי ברח לאנגליה ולא נהרג בקרב מול צבא מוסוליני. הוא ילחם".

טעיתי. למרבה המזל הרודן הנועז בחר לשמור על עורו נמלט ומצא מקלט בזימבבוה.

("אתיופיה והמזרח התיכון", עמ' 250-251).

מבחינות מסוימות ספר זה על הארץ האפריקנית האקזוטית הוא גם ספר אישי עד להדהים. קשה למצוא ספרים רבים שבהם מספר הכותב על ההשפעה שהייתה לספריו על לוחמי מחתרת ועל מפגשיו השונים עם מנהיגים אתיופיים כמו במקרה של ארליך.

גם קשה להיזכר בספר אחר שבו חוקר מודה בפה מלא כיצד באחת התחזיות המונומנטאליות ביותר שהיה עליו לחזות בימי חייו, התמקד בשאלה האם מנגיסטו שליט אתיופיה יילחם עד הסוף במורדים שקמו עליו או שיעדיף להימלט על נפשו. ארליך האמין שמנגיסתו יעדיף לתקוע כדור בראשו ולא לברוח, אך הוא גילה כי לחלוטין טעה בתחזיתו. מנגיסטו נמלט וחי עד היום בזימבבווה של רודן אחר, מוגבה, שבה לפי השמועות הוא מייעץ לרודן וחי באושר ובעושר כשהוא חומק מניסיונות התנקשות פה ושם, למרות שבאתיופיה עצמה נגזר דינו למוות בידי בית המשפט.

מעניינות המחמאות המורעפות על השליט הנוכחי של אתיופיה מילס זינאווי שארליך מתלהב מרוחב ידיעותיו מאחר שהוא קורא הכל וניתן לתמוה עד כמה הוא כבש את ארליך באהדה המופגנת שהוא מראה ליצירותיו בהשוואה למנגיסטו שגירש את היועצים הישראליים שלו. וכך מתאר אותו ארליך:

"מלס הקשיב היטב. צעיר ממני בארבע עשרה שנה נדמה היה לרגע לאחד מתלמידי באוניברסיטה. ואולם משפתח בהרצאתו שלו התפוגגה באחת דמות התלמיד, לצד היותו לוחם גרילה נועז נודע כבר אז כאיש ספר. מלס קורא הכל ,סיפרו לי, וכך גם נוכחתי מאז…" ( עמ' 257).

ארליך ככל הנראה נכבש בידי אישיותו של זינאוי. וכך נשאלת השאלה עד כמה ההערכה שלו על אישיותו ותיפקודו היא אובייקטיבית.

אגב, אין זה ברור מהספר אם מנגיסטו נפגש אישית עם ארליך כפי שטרח זינאווי לעשות. אולי אם גם היה הוא נפגש עם ארליך הייתה דעתו של ארליך עליו טובה יותר מאשר "עושה צרות מקצועי"?

כך שאין לראות בספר זה יצירה אובייקטיבית לחלוטין, אלא כזאת שהיוצר-חוקר אינו מהסס לשבץ עצמו בהיסטוריה שהוא מתאר ובמקרה נדיר למדי אף משפיע עליה בצורה כלשהי באמצעות מחקריו והיצירות שכתב ושהייתה להן השפעה על גיבוש רעיונותיהם של בני טיגרה המורדים, אלה שהשתלטו על אתיופיה ובראשם זינאווי .

אתיופיה היום היא מעין כפילה של ישראל, בודדה בעולם מוסלמי עוין המקיף אותה. גם בגלל סיבה זו וגם ומאחר ובקרבנו חיה כיום קהילה גדולה של יוצאי אתיופיה, יש הרבה מה ללמוד ממנה וספרו של ארליך משמש הקדמה טובה ומקיפה מאוד, אף שהיא סובייקטיבית בראייתה את תולדות הארץ שידועה פחות מדי במקומותינו, אבל יש לה השפעה מסוימת שאין להגזים בחשיבותה הניכרת פה ושם באזור כולו וגם אצלנו.

המאמר פורסם ב"מקור ראשון".

ובאתרו של אלי אשד: http://www.notes.co.il/eshed/46606.asp