מברטו מששה ומערכת האתר

בפער התרבותי בין העבר, בו מעמד הגבר היה כשל השליט הבלעדי במשפחה המסורתית, לבין ההווה, בו הוא נדרש לחיים של שוויון, אלימות במשפחה מחייבת גישה ותהליך טיפול שונה מזה שניתן ליוצאי אתיופיה כיום. כנס בנושא "אלימות בקרב המשפחה האתיופית ודרכי התמודדות" שנערך ביום רביעי ה-4.4.07 עסק בדרכי התמודדות עם אלימות נגד נשים ורצח במשפחה. בארץ מופעלים 67 מרכזי סיוע ורק בתשעה מהם ניתן למצוא מענה בשפה האמהרית, שלא לדבר על קשיי השפה מול רשויות אכיפת החוק.

בכנס הוצע טיפול במשפחה כמכלול, כולל מתן מענה לגבר המאיים. אחד הכשלים המרכזיים בטיפול כיום הוא הוצאת הגבר מהבית באמצעות צו הרחקה – גורם המסתבר כמאיץ רצח. "ההעצמה לא צריכה להיות רק נשית, צריך לתמוך גם בגבר", אומרת אחת המשתתפות. 90% מהנוכחים בכנס היו נשים. מברטו מששה, מ- 10% הנותרים מקווה שבפעם הבאה המאזן ישתנה ל-50%-50%.

ציטטות מתפילת הקייסים שחוברה למען שלום בית:

"ברוך אדוניי אלוהי ישראל,

אלוהים לכל נפש,

ואלוהי כל בשר…

הצילנו נא מכל פגע רע, ומוות משונה…

הצילנו מכל מעשה רצח והתאבדות,

משטן רע ומעשיו….

זאת התפילה שתרחיק מאתנו שטן ומעשה רע,

הצילנו מרוח רעה ומחשבה רעה. בתמונה: קסים

אמן כן יהי רצון"

מברטו מששה

אולי תפילת הקייסים תפתח את שערי השמיים, תמיס את הלבבות, תפתח תקווה לאילו שנגמרה להם הדרך?! אולי. בכל זאת איך אפשר להישאר אדיש לניגון תפילת הקייסים? אישית, אני מצטמרר כל פעם מחדש, כאשר אני מאזין לתפילתם. השאלה היא מה קורה אחרי זה? הרי אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו?! נראה שהכנס נועד לענות על השאלה: איך אנחנו עוזרים לעצמנו?

למלם הפכה לסטטיסטיקה

הכנס אורגן ע"י "יחדיו"- קואליציית נשים פעילות יוצאות אתיופיה, בסיוע "שתיל" ובשיתוף עם אוניברסיטת בר אילן. האוניברסיטה מכשירה עובדים סוציאליים, שבין השאר יועסקו בטיפול בעיית האלימות במשפחה.

המניע להתארגנות הייתה חברתם למלם מוגס ז"ל. למלם הייתה עובדת סוציאלית ואם לשני ילדים, כאשר נרצחה על ידי אבי ילדיה. מקרה קלאסי ועצוב של רצח והתאבדות, שהשאיר את הילדים ללא אב וללא אם. למלם ז"ל הייתה גם פעילה חברתית במסגרת קבוצת נשים זו, והעובדה, שלמלם הפכה לסטטיסטיקה (25% מכלל הנשים הנרצחות על ידי בני זוגן בישראל הן יוצאות אתיופיה) לא הניחה להן, והן החליטו לפעול, כדי להשפיע על מקבלי החלטות, לגשר בין הממסד והגורמים המטפלים לבין בני הקהילה, שאיבדו אמון ביכולתו ובכנותו של הממסד לטפל בבעיות הקהילה. מטרה חשובה נוספת היא להעלות את המודעות בקהילה ובכלל, שהגיע הזמן להודות בבעיה, ולטפל בה ברצינות. הן אומרות: "אנחנו רוצות לקחת חלק בתכנון וביישום של הטיפול בבעיה, ולא להאכיל אותנו במוצרים מוגמרים, שבני הקהילה לא שותפים להם".

כנס "אלימות במשפחה האתיופית, גורמים ודרכי התמודדות" יצא לדרך. דוקטורים פירטו את הגורמים, ועובדים סוציאליים הציעו דרכי התמודדות. דבריי אינם סיכום של הדוברים, ומכאן והלאה, תראו את דבריי כתובנות אישיות שלי בלבד.

קורבנות המאבק לשוויון

יש הרואים את האלימות הזו כחלק מהיסטוריות האלימות של חברות פטריארכאליות כלפי נשים, כדי להמשיך לדכא אותן. עם זאת, רצח נשים היא תופעה חדשה בקהילת "ביתא ישראל". האם התופעה היא תוצר של "מלחמת תרבויות", כפי שהגדיר אותה מר אפריים גנט מעמותת "בהלצ'ין"? וכולנו, הרוצחים, הנרצחים והמתאבדים, הם הקורבנות של המלחמה הזו? או שהמאבק הוא מאבק בין שני המינים, מאבק מגדרי, שאיבדנו את השליטה עליו?

איך שלא נסתכל על זה, כולנו מסכימים, שיש כאן מאבק, ואני מעדיף לראות בתופעה כמאבק לשוויון. ובמאבק כמו כל מאבק יש קורבנות. במאבקים צודקים כמו כאן, בסוף הצדק מנצח. לכן, צריך להמשיך להיאבק, גם אם די לקורבנות, " נמאס מהרצח", כפי שאמרה נציגת משפחת מוגס, אחותה של למלם ז"ל, בקולות חנוקים ומצמררים לא פחות מתפילת הקייסים.

השינויים קורים מהר

למלם היא סמל המאבק של בני הקהילה, כמו סמלי מאבק אחרים אשר הועלו על מזבח הקודש, השוויון והחופש. לא חסרים סמלים לאורך ההיסטוריה החל ממאבק השחורים בארה"ב ודרום אפריקה וכלה במאבק הפמיניסטיות בעולם. למלם ז"ל וחברותיה הן סמלי המאבק שלנו, שעדיין לא נגמר.

הדרך עוד ארוכה, כי קשה לשנות "שפה", ואם היא משתנה היא נעשית בהדרגתיות. אם לשם המחשה, ננסה להפריד דידקטית בין תרבות לבין בני האדם, המתנהלים על פי מסגרת תרבותית מסוימת, נבחין במתח וב"מאזן האימה" בניהם. בני אדם שונאים את כוח הכפייה של התרבות, ובאותו הזמן אינם מסוגלים לחיות באי וודאות, שבו הם אינם יודעים איך להתנהג. לכן שינויים הם טובים, כשהאיזון נשמר. ועל מנת להטמיע שינוי, צריך גושפנקא תרבותית, וכך השינוי יהיה חלק מוסדר בתרבות. אחרת יהיה בלבול, ואנשים לא ידעו איך להתנהג בתוך השינוי הזה. אצלנו, השינויים קורים מהר, וכנראה, מהר מדי עבורנו, הגברים.

אישית, אני אוהב את השינוי, השאלה היא מה עושים בדרך כדי שלא יתערער אותו "מאזן אימה" תרבותי? שגובה מאתנו מחיר, וכולם יורים בנשק הכי כבד שברשותם. פתאום האסור הופך למותר, כולל שימוש בנשק הכי כבד, רצח.

מה הפתרון?

לי אין פתרונות, אלא רק הצעות, ובעיקר לנו הגברים:

בואו נפנים, שהשינוי הכרחי, ובמקביל נפעל להעצים את עצמנו.

נחתור לשוויוניות מגדרית, בדיוק כמו המאבק המשותף של כולנו – השוויון החברתי. הרי הקשר בין פמיניזם ומאבק לשוויון הוא קשר הדוק עוד מתחילת היסטוריית המאבקים. פרדריק דאלאס, לוחם זכויות האדם ומדינאי אפרו-אמריקאי, טבע את הסיסמא " לזכות אין מין, לאמת אין צבע", בנאום תמיכה שנשא בשנת 1848 על זכותן של נשים לבחור.

90% מהנוכחים בכנס היו בעצם נוכחות. אם בשנה הבאה 50% מהנוכחים יהיו גברים, והם יהיו אלה שיארגנו את הכנס, אראה זאת כהתקדמות שלנו.

כל הכבוד למארגנות הכנס על היוזמה והארגון למופת!

תמשיכו להיות חזקות, בלי לשכוח אותנו מאחור,

כי יחדיו נצליח יותר!

היכונו לרצח הבא, מאת אבי מספין. פרוסם בעיתון מעריב ב- 6.6.07