ילדי הקהילה ומערכת החינוך
מברטו מששה. איור: מיכל לוקסמבורג. צלם: אבי מספין
"נולדתי באתיופיה ואין לי תעודת לידה", אמרה שרה לנציגת בית הספר הפרטי שביקשה שתביא את תעודת הזהות שלה ושל אימה, במטרה לאפשר מבחן קבלה לבתה. "פה לא מקבלים אתיופים. אפילו רוסים אנחנו בקושי מקבלים", הסבירה הנציגה שהתקשרה לשרה ביום המחרת.
חיה (שם בדוי), ביתם של זוג אקדמאים צעיר, שרה ומאיר (שמות בדויים גם כן), עלתה השנה לכיתה א'. הגננת המליצה להורים על אחד מבתי הספר הפרטיים בעיר, שיתאים לכישורי הילדה. שרה ומאיר התעקשו שבתם תיבחן וכך יקבע האם תתקבל לבית הספר הפרטי או לא, בהתבסס על התוצאות.
"הילדה נבחנה וזכתה למחמאות מסגנית מנהלת בית הספר והתיק הועבר להחלטת ההנהלה", משחזרת שרה, "שבועיים חיכינו לתשובה ואז התקשרתי. אמרו לי להביא אישור יהדות". האם פנתה לרב הראשי של יוצאי אתיופיה, הרב יוסף אדנה, ושלחה את האישור לבית הספר. שם סירבו להכיר בפסיקתו כרב אתיופי ודרשו מהמשפחה לעבור גיור לחומרא. שרה הבינה כי לנוכח לוח הזמנים, גם אם היו מחליטים לבצע את ההליך, ההרשמה לבית הספר הייתה נסגרת.
ההורים פנו למשרד החינוך, שהוציא מכתב דרישה לקבל את הילדה, אך לשווא. בית הספר הוא אמנם מוסד פרטי, אך הוא ממומן על ידי המשרד, שלא הפעיל סנקציות כלכליות ואחרות. ההרשמה נסגרה ושרה רשמה את בתה לבית ספר אחר, שנחשב לבית ספר ברמה נמוכה ושכ-90% מתלמידיו הם ממוצא אתיופי. "לא מקובל עליי שלא נותנים לבתי את החינוך הטוב ביותר שמגיע לה", היא אומרת ושואלת בכאב: "מי שרוצה חינוך טוב לילדיו, עליו להיות לבן?".
סיפורה של חווה ממחיש היטב מצבים חוזרים ונשנים שאינם מגיעים לתקשורת, ואף אינם מגיעים לפתרון הולם.
גלי העלייה מאתיופיה, מתחילת שנות השמונים ואילך, היו רצופים בעיות, בעיקר דתיות הלכתיות. ההפגנות מצד הקהילה נגד גיור לחומרא, חייבו פתרונות יצירתיים. אחד מהם היה לשלוח את הילדים למערכת החינוך של הזרם הממלכתי-דתי, ומקצתם אף לזרם החרדי. עם זאת, אחד משורשי הבעיה הוא המלחמה הדתית. במלחמה זו הנפגעים העיקריים הם הילדים.
שנת 2008, הראתה שאפשר גם אחרת. בעוד שבשנים קודמות, הקהילה נלחמה על זכותה להשתלב במערכת החינוך – אינטגרציה (שילוב) בכל מחיר, השנה קמו קולות בקהילה אשר תומכים גם בסגרגציה (בידול). 'מה האינטגרציה תרמה לנו?', שאלו.
אינטגרציה נגד סגרגציה
בפתח תקווה התקיימו הפגנות על רקע הפרדתן של ילדות בנות הקהילה מכיתותן, וברחובות הונהגה אלטרנטיבה בבית הספר הדרים – יונה בוגלה. פעולות אלה עוררו רעש תקשורתי ועסקו בשאלת התמיכה או ההתנגדות לאינטגרציה או לסגרגציה. מומחים, אנשי רוח ותקשורת דיברו וכתבו, מי בעד ומי נגד, והנושא בהחלט הפך למבלבל. השאלה היא, האם קיימת מדיניות חד משמעית במערכת החינוך, המחייבת את בתי הספר?
משרד החינוך מצהיר כי האינטגרציה היא בראש מעייניו, אך הפער בין הצהרות המשרד לבין המצב בשטח הוא עצום. מדיניות האינטגרציה במערכת החינוך אינה מעוגנת בחוק, אלא נובעת מהחלטת הכנסת משנת 1968, שאימצה המלצות של ועדה פרלמנטארית אשר בחנה את מבנה החינוך היסודי והעל-יסודי בישראל. עקרון האינטגרציה נקבע גם במהלך השנים בעקבות סדרה של החלטות במשרד החינוך ובבג"ץ, אשר עיגנו אותו כערך חברתי מרכזי. המדיניות שאפה לצמצם את הפער בהישגים הלימודיים, כדי ליצור זהות לאומית משותפת.
יותר מכך, מחקר שערך מרכז המידע של הכנסת בנושא מראה כי בבתי הספר מתקיימת הפרדה בין תלמידים מקבוצות חברתיות ותרבותיות שונות על ידי יצירת כיתות ומסלולי לימוד באיכות שונה. דוח מבקרת המדינה משנת 1993 העלה כי בניגוד להוראות משרד החינוך, בכ-26% מחטיבות הביניים בחינוך הממלכתי-דתי (68.2% מכלל יוצאי אתיופיה לומדים בזרם זה) יש "הסללה", כלומר כיתות מקבילות עם רמת לימודים שונה שמאפשרות בשלב מאוחר יותר הזדמנויות טובות יותר, למשל כניסה לאוניברסיטה.
שבשנת 2006 בוטלה מדיניות המכסות שהנהיג משרד החינוך עד אז, עקב בג"ץ שהגיש נתן בוגלה בתביעה לבטל את הגבלת מספר התלמידים יוצאי אתיופיה למקסימום 25% מכלל תלמידי בית הספר. מצב זה גרם לכך שכיום, עקב ריכוזי אוכלוסייה גבוהים של יוצאי אתיופיה בערים מסוימות, קיימים בתי ספר יסודיים אשר רבים מתלמידיהם הם בני הקהילה.
פידל (עמותה לחינוך ושילוב חברתי של יוצאי אתיופיה בישראל) תומכת בפעילויות העשרה מעבר לשעות הלימודים. ניכר כי התוכניות שלהם מספקות לילדי הקהילה שוויון הזדמנויות בלימודים.
הדיון בנושא אינטגרציה עלה השנה, כשהיו מי שטענו כי בתי ספר נפרדים לבני הקהילה יכולים לשמש כמודל להצלחה, דוגמת בית הספר הדרים – יונה בוגלה, ש- 99% מתלמידיו הם יוצאי אתיופיה. "אינטגרציה זה טוב, אבל אם נתעלם מהתיאוריות ונסתכל על המציאות, העובדה היא, שיש 30-35 בתי ספר בהם לומדים בין 60%-98% יוצאי אתיופיה, והם דוגמא לכך שהניסיונות ליישום האינטגרציה לא הצליחו", אומר רוני אקלה, מנכ"ל פידל שעמד בלב סערה תקשורתית, כשהתבטאויותיו פורשו כרצון של הקהילה בהתבדלות.
למרות שאקלה בעד אינטגרציה באופן עקרוני, הוא פועל לחיזוק בתי ספר סגרטיביים, שהאינטגרציה בהם נכשלה באופן ברור. "אני בעד לחזק את הילדים בסביבה המוכרת להם", אומר אקלה, כמי שעמותתו פועלת להביא לבתי-ספר עם ריכוז גבוה של בני הקהילה אנשי מקצוע מעולים וליצור תנאים סביבתיים טובים לילדים. וכן, להכניס ציוד משוכלל לבית הספר, לימודי אומנות ופעילות שתהפוך את בית הספר למסגרת קהילתית ברמה גבוהה.
ד"ר דן גבתון, ראש החוג למדיניות ומינהל בחינוך של אוניברסיטת תל אביב, טוען כי בפועל מתרחש תהליך של ביזור שנעשה במסתורין, המתרחש ב-30 השנים האחרונות ומנוגד לחלוטין לרפורמה המוצהרת של מערכת החינוך לאינטגרציה.
"בישראל קיימת הכחשה לחוסר השוויון בהזדמנויות והגזענות הקיימת כלפי אתיופים", אומר יוסי יונה, פרופסור לפילוסופיה של החינוך בחוג לחינוך באוניברסיטת בן-גוריון, "לא רוצים לתת מענה אמיתי לבעיות. האינטגרציה בחינוך היא דרך להפלות את האתיופים ואוכלוסיות חלשות אחרות מבלי להודות בכך. מה שהקהילה לא תעשה, זה לא בסדר. אתם מוכנים לוותר על הזהות כדי להשתלב ולא רוצים אתכם, וכשאתם רוצים סגרגציה, זה גם לא בסדר, כי המשמעות היא כוח ומשאבים".
קבצים מצורפים
