מנוחה שטו צלמת: דפנה קפלן
13 בני ובנות נוער מכפר הנוער ימין אורד, שעלו ארצה לפני ארבע שנים, לא ויתרו על החלום שהתחילו להגשים כבר באתיופיה. היום, המאמנים שלהם יודעים שיש להם עסק עם מקצוענים
לכל אחד מאיתנו "שק חלומות" אשר נוצר מתוך שאיפה ואמונה שיתגשם. "שק" אשר מכיל עשייה, אהבה, צבע ודמיון… אהבה אחת, רצון עז והרבה אמונה זו הנוסחה שמחברת בין 13 בני נוער, חברי קרקס מכפר הנוער "ימין אורד", אשר לא מוותרים על אהבתם העצומה לקרקס.
יום חמישי בערב, גאשו אסנקאו (19), קסנאש אסממאו (17), גאשו אלנה (18), אסובלאו באייה (19) ואני נפגשים לקפה בתחנה המרכזית בתל אביב. לאחרונה יצאו לחופש הגדול, לאחר שנבחנו בבחינות הבגרות וכל אחד מהם היה צריך לפנות את הערב הזה מעבודה, כדי להיפגש איתי. ממבט ראשון לא ניתן לזהות מי הם ומה מעשיהם, אך המחשבה שהם קרקסנים אינה מרפה מראשי.
"עוד כשהיינו באתיופיה הופענו בקרקס", מספר גאשו אסנקאו בהתלהבות וקסנאש מוסיפה: "כשהייתי בת 11 הצטרפתי לקבוצת אימונים באזור מגוריי באדיס אבבה, בהתחלה לא כל כך רציתי, אבל עם הזמן השתלבתי בקבוצה, נהניתי ופיתחתי אהבה לקרקס. כבר אז הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים". וגאשו אלנה ממשיך: "גם אני התחלתי באתיופיה, השתלבתי בכיתת לימוד קרקס שהייתי בה היהודי היחיד. כל כך נהניתי. אחרי זמן קצר עלינו ארצה".
אסובלאו באייה מספר שנולד בכפר באתיופיה והגיע לאדיס אבבה בגיל תשע "היינו שם כמעט שבע שנים ובגיל 15 עליתי לארץ", הוא מספר על חייו במחנה מעבר, "באדיס שכרנו דירה באזור מרוחק והיו קשיים. היה לנו רק דוד אחד שהיה בארץ ומדי פעם שלח לנו כסף. היו ימים שהיה לנו כסף וימים שלא. למדתי ביחד עם קסאנש בבית ספר שהפעילו יהודים אמריקאים שלימדו אותנו על ארץ ישראל ועברית תנ"כית. היו גם לימודי קרקס, עשו לנו מבחן והתקבלתי. שם המאמנים החזיקו אותנו חזק, היתה תחרות ולא היתה ברירה, אלא לעשות את זה טוב טוב. פה אני עושה את זה בשביל עצמי".
את הניצוץ בעיניהם אי אפשר לפספס, כל פעם מחדש כשהמילה קרקס מוזכרת, עיניהם מאירות. לפני ארבע שנים עלו ארצה עם משפחותיהם, נקלטו במרכזי קליטה שונים ולאחר תקופה קצרה השתלבו בפנימייה שבכפר הנוער "ימין אורד", הסמוכה לחיפה והמשיכו ללכת בעקבות חלומם.
לאחר שעות הלימודים, הציעה הפנימייה חוגי העשרה שונים. באחת הפעמים גאשו אסנקאו וחמישה מחבריו פנו לאחראי על חוגי ההעשרה בפנימייה וביקשו ממנו להקים חוג קרקס. לדבריו, הסיכויים לפתיחת חוג קרקס הם קלושים, אך החבורה לא ויתרה.
"בכל שנה נערכת בכפר תחרות כישרונות צעירים", מספר גאשו אסנקאו, "בתחרות שנערכה לפני שלוש שנים, אני וחמישה מחבריי החלטנו להשתתף. היה עלינו להופיע במופע שביימנו ובעקבותיו זכינו במקום הראשון". לאחר הזכייה הקבוצה מנתה 13 חברים, ביניהם שתי בנות. קסנאש מסבירה: "כשראיתי אותם על הבמה, הבנתי שגם אני צריכה להיות שם. כל כך התרגשתי מזכייתם".
לאחר מספר חודשים בקשתם של גאשו וחבריו נענתה: פעם בשבוע, בימי רביעי, יוצאת הסעה מ"ימין אורד" לפנימיית "הכפר הירוק". חברי הקרקס מגיעים ומתאמנים במשך ארבע שעות עם מאמן מקצועי מקרקס פלורנטין, הקרקס הוותיק בארץ. באוהל האימונים ניתן למצוא מכשירים שונים כמו טיסו (בד שמשתלשל מהתקרה), טרפז (נדנדה אווירית) ועזרים מקצועיים נוספים.
למרות שהאימונים נערכים בשעות הערב המאוחרות בני החבורה מתמידים. גאשו אלנה: "ככה זה כשאתה אוהב משהו, אתה לא מוותר עליו. הקרקס זה החלום שלי". בכל יום הורים או יום חג בפנימייה חברי הקבוצה מופיעים ולדבריהם, הם מתרגשים בכל פעם מחדש. גאשו אסנקאו: "תמיד כשאני עולה לבמה אני מתרגש, אני מביט לקהל ויודע שאני רוצה להוציא את הכי טוב שבי". קסנאש: "ההתרגשות תמיד מציפה אותי. כל פעם שאני עולה אני אומרת לעצמי שאני חייבת לתת את כל כולי, להראות לכולם מה אני מסוגלת".
ואכן, ניר קפלן, מנהל קרקס פלורנטין, שמאמן את חברי הקבוצה בכפר הירוק, מספר שמדובר בחבורה מיוחדת במינה: "החבר'ה מאוד מוכשרים מבחינה אתלטית, הם אקרובטים מדהימים. הקרקס שלנו הוא מודרני, ללא בעלי חיים ואצלנו הם לומדים דברים נוספים, שהם לא למדו באתיופיה".
לדבריהם, הם זוכים לפרגון מצד החברים, והוריהם מתרגשים לראותם מופיעים וגאים. "כשהתחלתי להתאמן באתיופיה, ילדה מהכיתה שלי נפצעה ובעקבות האירוע אבי ביקש ממני לעזוב את הקבוצה, אבל לא הסכמתי", מספרת קסנאש, "היום כשאבי רואה אותי מופיעה, הוא כל כך גאה ומבין כמה זה חשוב לי". וגאשו אסנקאו מוסיף: "אנחנו רוצים להופיע מחוץ לכפר, שיכירו אותנו וידעו מי אנחנו".
מחוץ לימין אורד הקבוצה כמעט ואינה מוכרת. למעשה, האימון הוא המקום היחיד בו הם חשים כקרקסנים אמיתיים. התלבושות, המדריך והציוד שעומדים לרשותם מעניקים להם כלים ממשיים להמשך. גאשו אסנקאו:"כשאנו מופיעים בפנימייה אין לנו ציוד. אנחנו רוצים להרגיש כמו קרקס אמיתי".
חלק מהאימונים נעשים עם מוסיקה אתיופית ומדגישים את ייחודה של הקבוצה. "מעבר לאלמנט החינוכי של משמעת והתמדה, יש בתוכנית הרבה כיף", מספר ניר קפלן, "החבר'ה הגיעו לארץ ועושים משהו מיוחד שהביאו מהבית ואוהבים אותו. הם איתנו שנתיים והם כבר הופיעו איתנו. יש להם פוטנציאל אדיר, אבל אימון של פעם בשבוע לא מספיק. הם נעלמים לנו. עוד אימון שבועי יעשה פלאים. זה הבית בשבילם, זה מקור הבעה, שביל".
בשנה הבאה קרקס פלורנטין מתעתד לפתוח קבוצה נוספת בימין אורד, אך רבים מחברי הקבוצה הנוכחית יסיימו את לימודיהם ויתגייסו לצה"ל, מציאות שמותירה את המשך פעילותם בסימן שאלה. אך לדבריהם, הם אינם מתכוונים לוותר. עבורם הקרקס הוא חלום בהתגשמות. קסנאש: "החלום שלי הוא שאנחנו נפתח קבוצת לימוד ונהיה מורים, כדי שעוד ילדים ימשיכו בדרכנו". גאשו אסנקאו: "נפתח בית ספר. הקרקס זה הכל בשבילי ואני מוכן לתת את כל כולי. אני לא רואה את עצמי בתחום אחר".
העובדה שיש חבר'ה קרקסנים מבני קהילתי ריגשה אותי. הלוואי ויהיו עוד רבים כמותם שיפעלו להגשמת חלומם. עבורי, השיחה איתם חידדה את האימרה: "אין דבר העומד בפני הרצון", כי בסופו של דבר הכל תלוי בנו. איך שנכוון, כך יהיה.
קבצים מצורפים
