הכנסת הכריזה על הסיגד כחג לאומי, אבל האם גם הישראלים יחגגו אותו היום? אבי מספין פותח צוהר למשמעויות ומנהגי החג ומזמין את כו-לם להצטרף
מאת: אבי מספין
חג הסיגד הינו חג משמעותי ביותר עבור יהודי אתיופיה. הם שמרו עליו באדיקות רבה לאורך הדורות והוא שימש להם עוגן מרכזי כקבוצה הומוגנית יהודית ששרדה בגלות. מזה דורות היווה חג הסיגד, שנחגג בכל שנה בכ"ט בחשוון, יום צום ותפילה לבורא עולם להשבת עמו לארצו, ויום כיסופים לבניית בית המקדש בציון – היא ירושלים. מועד המהווה המשך ישיר לתפילותיהם וכיסופיהם של עזרא ונחמיה בתקופת שיבת ציון.
ב-30 ביוני הכריזה הכנסת בחוק, אותו יזמה האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה והוביל ח"כ אורי אריאל, שחג הסיגד יהיה חג רשמי של כלל החברה הישראלית. על פי החוק, יום זה יהווה 'יום בחירה' ושר החינוך יקבע פעילויות חינוכיות יחודיות לחג הסיגד ועוד.
קהילת יהודי אתיופיה ראתה בעין יפה ובנפש חפצה את הרחבתו של חג הסיגד מחג עדתי לחג לאומי. אך אני שואל את עצמי, האם באותה מידה שיוצאי אתיופיה חפצים לפתוח את חגם לכלל ישראל, כלל ישראל מוכנה לקבלו? האם חג הסיגד ורעיונותיו הרוחניים, החברתיים והחינוכיים, תואמים גם את ערכי כלל הציבור? מהם נקודות החיבור?
למה סיגד?
ובכן, ראשית דעו שלא רק כלל החברה הישראלית ברובה מתקשה למצוא חיבור לחג הסיגד, יתרה מזו, גם הצעירים וה'צברים' בקרב יוצאי אתיופיה עצמם, בחלקם אינם מכירים את משמעות החג.
חג הסיגד, בראש ובראשונה הינו יום שמבטא את הרצון האמיתי של העם היהודי, שהיה בגלות במשך 2000 שנה, לשוב לארץ ישראל ולחדש את הברית שניתק עם בורא עולם מאז חורבן הבית. לזה כולנו יכולים להתחבר. בנוסף, זהו יום של כפרת עוונות וקבלה מחדש של עול מלכות שמיים. עניין זה מזכיר באופיו את יום הכיפורים, יום שרוב היהודים שומרים עליו באדיקות רבה, גם הדתיים וגם החילונים.
גם רעיונותיו החברתיים של החג פורצים את גבולות קהילת יוצאי אתיופיה עם ערכים אוניברסליים. חג הסיגד, מעבר לעניינו הרוחני-דתי הוא גם חג של שיתופיות, עזרה לזולת וסולידריות. היהודים באתיופיה היו פזורים בכפרים רבים ופעם בשנה היו עוצרים את מרוץ היום ומתקהלים למקום אחד. במהלך צעידתם מכפריהם לעבר מקום הטקס (שלעיתים נמשך ימים), האחד נשא את משאו של האחר, הכינו הצידה בצוותה, לנו זה לצד זה ופסעו זה לצידו של זה ועוד. כל היהודים באי הכפרים נהגו איש ברעיו כאילו הוא בן משפחתו הקרובה.
ניתן לראות בחג הסיגד גם רעיון חינוכי ממדרגה ראשונה. ערך כבוד של הצעיר למבוגר ושל שניהם למנהיגים הרוחניים וכולם לזולת. ערך הצניעות והענווה. ערכים בסיסים כגון אלו, שחסרים ביום יום, גם שם בגולה וגם בארץ, צרורים רובם ככולם בחג הסיגד.
הפיכת החג ליום לאומי יכולה לקרב רבים בקרב הציבור הישראלי, שערכים בסיסיים אלה, בצורתם הרוחנית, הדתית והחברתית, מדברים אליהם. ערכים כגון אלו מצויים בכל קהילה וקהילה, הפסיפס החברתי שמרכיב אותנו כעם ישראל.
על פי הבנתי, החלק בעל הערך והחשוב ביותר, בחוק חג הסיגד, הוא איננו יום הבחירה או הטקס הממלכתי עליו אמון כעת המשרד לקליטת העלייה ובעתיד משרד התרבות. החלק המשמעותי ביותר הינו מה שאנו מעבירים לילדנו. הקביעה בחוק כי משמעויות החג ילמדו במערכת החינוך, היא הנכס העיקרי והכלי החשוב ביותר ליצור הבנה, היכרות וסולידריות בין יוצאי אתיופיה לאוכלוסייה הוותיקה. ולכן המקום הראוי ביותר ליישום החג ורעיונותיו, לעניות דעתי, הינו במערכת החינוך.
הרצון של יוצאי אתיופיה לשתף את כלל הציבור בחג הסיגד ומשמעויותיו הרבות, הוא רצון עז, אך מצריך אורך רוח, ומשול לריצת מרתון. עד מועד זה, אנחנו, קהילת יוצאי אתיופיה נמשיך לחגוג את החג, כל שנה, בכ"ט בחשוון, ופותחים צוהר לכול אדם המעוניין לטעום ולראות כי טוב. באו תטעמו וראו כי טוב.
המאמר פורסם במקור ב-ynet:
