משפט צדק הוא לא "סיפור של השתלבות"

מנברו שמעון

כמו רבים אחרים מבני הקהילה האתיופית, כאבתי את "פרשת הקופאית האתיופית". בראש ובראשונה, נדהמתי מהטיעונים והנימוקים הפשטניים של השופט דרורי להקלה בעונשו של האברך. טוב עשה בג"צ כשהשיב את האמון במערכת המשפט והרשיע את האברך תוך שהוא מתנער מהתנהלותו של השופט דרורי.

הסעירה אותי במיוחד הפסקה הספציפית מתוך פסק הדין המתפרש על פני 321 עמודים בה השופט מעיד כי הוא סובר כי הפרשה היטיבה עם הנפגעת: "המאורע המכונן של חייה, שבו היא התקבלה סופית לחברה הישראלית, כשווה בין שווים, הוא הדיון בפניי……היא החלה את דבריה בהיסוס, בתחושה שהיא אינה נחשבת, ואדם בעל רכב (הנאשם) התייחס אליה כאל כלב. בהדרגה נוכחה לדעת כי שופט מקשיב לכל הגיג מדבריה, עורכי הדין פונים אליה בנימוס, וגם מי שפגע בה מתנצל בפניה… היא הבינה את השיפור העצום במעמדה החברתי .."

מי שעיין בשורות פסק הדין התקשה שלא לבחון את המקרה דרך פריזמת הגזענות והאפליה כנגד יוצאי אתיופיה. השילוב המיוחד של שחורה, אתיופית, אישה, עולה חדשה, שונה וזרה מול הממסד החזק, הגברי והלבן, הוסיף אף הוא "צבע" לפרשה ונתן תחושה כאילו המקרה לקוח מסרט על מאבק הזכויות של השחורים בארה"ב של שנות ה- 60.

אולם, כדי להבין את הסיפור לעמקו, אנו חייבים לצאת לרגע מתפיסה זו ולראות את אשר המתרחש על גבה של הקופאית אתיופית, דרך ניתוח המגמות הכלליות בחברה הישראלית והשלכותיהן על כלל אזרחי המדינה.

לדעתי, מקרה זה לא היה 'סיפור של השתלבות יוצאי אתיופיה בישראל', אלא שהמשפט המקומם הזה נשא בתוכו שתי סוגיות שצריכות להדאיג כל מי שחפץ חיים בחברה דמוקרטית, חופשית וצודקת. מדובר על משפט צדק בישראל ועל צביונו של המשפט בחברה הישראלית.

לא צריך להיות שופט בבג"צ כדי להגיד שהשופט דרורי לא עשה משפט צדק בפרשה. הקו שהנחה את השופט היה כיצד לא לפגוע בקידומו המקצועי של אותו אברך מלהתמנות לתפקיד בבית דין הרבני. מאוחר יותר התברר שמדובר בבנו של רב ראשי של העיר חדרה ולא סתם אברך מן השורה. השפעות פוליטיות רעות שורבבו במשפט פלילי פשוט, שכללו מכתבי המלצה ולחץ מצד רבנים ופוליטיקאים בכירים.

במדינה שבה האלימות משתוללת ושחיתות במערכותיה השונות הפכו לתרבות יום יומית, היינו מצפים שלפחות בתי המשפט יפעלו ללא קומבינות, שיקולים פוליטיים או אינטרסים אישיים וידאגו למגר את התופעות השליליות. למרבה הצער, המשפט הזה מוכיח כמה קלה הדרך שגם בתי המשפט יהיו נגועים באותו נגע שאכל כל חלקה טובה בארץ הזו.

דבר מרכזי נוסף עמד ביסוד המשפט והערעור שזכה לטעמי לסיקור תקשורתי בלתי פרופורציונאלי ושהפך למשפט ראווה ותמוה והוא הוויכוח הנצחי סביב סוגיית דת ומדינה והפעם מהזווית המשפטית. השופט דרורי ניהל על כתפיה הצרות של הקופאית את משנתו הסדורה באשר למקומו של המשפט העברי במשפט הישראלי. לא מעטים הם האנשים, וככל הנראה גם השפוט דרורי בכבודו ובעצמו, שרוצים לראות בישראל מדינת הלכה וחוק ומשפט לפי דיני התורה וההלכה. זו גם הסיבה שהוא דאג להציף אותנו בפלפולים באסמכתאות ממקורות דתיים שונים של משנה, תלמוד, ספרי השו"ת והפסיקה.

כיום מקובל לאבחן כמה גישות המתארות את אופייה וצביונה של מדינת ישראל וביניהן: מדינת התורה (מדינת הלכה), מדינה דתית-לאומית, מדינת לאום יהודית, מדינת העם היהודי, מדינת כלל אזרחיה.

אינני יודע לאיזה זרם משתייך השופט בפרשה זו, אך ברור כי על דרך פרשנותו חסרת התקדים, רצה להעלות על סדר היום הציבורי את שאיפתו בכל הקשור למקומה של הדת בחברה בכלל ובתחום המשפט בפרט. הבעיה הייתה שכבודו התבלבל בבחירת המקום הראוי לקיים שיח חשוב מסוג זה ובטח שלא היה צריך לעשות זאת במשפט פלילי פשוט של עבריין שדרס קופאית, שכל חטאה הוא שביקשה להתפרנס בכבוד מעבודתה.

אגב, הפרשה סיפקה לנו הצצה נהדרת למה שהולך לקרות אם יתממש רצונם של אלו המבקשים מדינת הלכה. השופט דרורי הציג גישה פטרונית ומתנשאת כאילו עומדת בפניו "בת עבדים" או "שפחה" שמצופה ממנה להגיד תודה על יחס נחמד שקיבלה מה"אדונים".

שמחתי כשהתקבלה פסיקת השומר האחרון של הדמוקרטיה – בג"ץ, שעשה צדק בפרשה והרשיע את האברך, ובכך החזיר את האמונה במשפט הישראלי האזרחי.

לסיום, כואב ופוגע ככל שיהיה, "משפט הקופאית" לא היה עלבון פרטי של הקהילה האתיופית, כי אם של כלל אזרחי המדינה החפצים למשפט הוגן וצודק וכן, לכל המבקשים להזכיר כי "מדינת הלכה" משמעותה, לא פחות ולא יותר, "הלכה המדינה".

הכותב הוא עמית במכון מנדל למנהיגות חינוכית.