מנברו שמעון
איור: מיכל לוקסמבורג
יותר ויותר אנשי שירותי בריאות מבינים את חשיבותה של "כשירות תרבותית" בבואם לטפל באוכלוסיות שונות, ובכך מובילים לייעול ושיפור השירות
לפני כשנה אובחנה ממיט (שם בדוי), עולה מאתיופיה כבת 50, כחולה בסוכרת. הרופא שלה, ד"ר אלכס, הוא עולה ותיק מברית המועצות לשעבר. במהלך ביקורה במרפאה, הסתכל הרופא אל עבר מסך המחשב ורשם את הפרטים. ממיט, שידעה מעט עברית ולמדה להסתדר עם אוצר מילים מצומצם, הייתה חרדה מהמבט הבלתי פוסק שלו אל המחשב וחששה מהבשורה שהוא הולך לבשר לה.
ד"ר אלכס הסביר שיש לה מחלה כרונית ושעליה להקפיד על תזונה נכונה ופעילות גופנית של 30 דקות ביום. הוא הוסיף ואמר, שבשלב זה היא יכולה להסתפק בדיאטה לוויסות רמת הסוכר בדם ומסר לה טבלה עם תפריט דיאטה יומי. עוד הורה לה, שתחזור אליו בעוד כחודש וחצי למעקב.
ממיט לא הבינה מהי 'מחלה כרונית', אך נשמה לרווחה על כך שאינה צריכה טיפול תרופתי וזריקות. היא ניסתה ליישם את המעט שהבינה והפסיקה לשתות "בונה" (קפה אתיופי), כמו כן, הפחיתה בשתיית מיצים ממותקים. כעבור חודשיים חזרה למרפאה לאחר שלא חשה בטוב והבדיקות הראו החמרה במצבה הבריאותי. ד"ר אלכס הורה לה הפעם ליטול תרופות יום יום.
מפגשים בין תרבותיים כושלים
לתומה חשבה שהתרופות לבדן ירפאו את מחלתה ולא המשיכה לשמור על הפחתה בשתיית המיצים והקפה. באשר לפעילות הגופנית היא חשבה שזה ילדותי ולא הבינה מה הקשר. מעולם לא שמעה ולא ראתה אישה אתיופית מבוגרת רצה סתם ברחוב. הבדיקות הבאות הראו המשך הידרדרות במצבה.
המקרה של ממיט הוא דוגמא אחת למקרים רבים בהם מתרחשים מפגשים בין תרבותיים כושלים בין צוותים רפואיים בבתי חולים, במרפאות, בבתי מרקחת ובטיפות החלב, לבין מקבלי שירות מהקהילה האתיופית. מפגשים אלו ממחישים את התהום בשוני התרבותי שבין שני העולמות. אולם, מדובר בגורם משמעותי שמונע טיפול שוויוני ואיכותי ולעיתים אף מפריד בין חיים למוות. מקרים אלו מצביעים על החשיבות שיש לתרבות בעיצוב תפיסות,אמונות והתנהגויות הקשורים לבריאות.
שילובם והימצאותם של אנשי מקצוע בני הקהילה, כחלק מהצוות, תורמים לכשירותה התרבותית של המערכת כולה
מחקרים מהארץ ומהעולם, שבדקו את הקשר שבין נותני שירותים רפואיים לבין קבוצות מהגרים מתרבויות שונות, הראו את מורכבות המפגשים, לא רק בהקשר של אי ידיעת השפה והתקשורת, אלא גם מבחינת המחסומים התרבותיים סביב תפיסת מושג הבריאות.
ניבי דיין, מג'וינט ישראל, ונורית ניראל ממכון ברוקדייל, שבדקו את תוכנית "רפואה שלמה", לקידום בריאות ליוצאי אתיופיה ברפואה ראשונית, ממחישות סוגיה זו בהקשר של הקהילה. "בתפיסה המסורתית של יוצאי אתיופיה, סיבת המחלה נעוצה במקורות חיצוניים טבעיים (אקלים, אוכל, מים), במקורות חברתיים (אנשים אחרים בעלי כוונות רעות), או בגורמים על טבעיים (רוחות וחוסר מזל). מכאן שהריפוי מיועד להרחיק את הגורם החיצוני שהביא למחלה", כתבו במחקרן, "מנגד, מערכת הבריאות בישראל היא בעלת אוריינטציה מערבית והדגש בריפוי המחלות הוא בהתייחסות לאנטומיה ולפיזיולוגיה של האדם".
הבדלים אלו יכולים להסביר את התנהגות החולי, הרווחת בקרב העולים המבוגרים, שאינה מובנת לרופאים הישראלים. למבוגרים תלונות רבות, שאינן ממוקדות, המקשות על אבחון הבעיה הרפואית או חוסר היענות לטיפול בתרופות מערביות ועוד.
מתוך הבנה שלהבדלים תרבותיים יש חשיבות מכרעת על השירות, התפתח עניין הכשרת צוותים רפואיים רגישי תרבות. ד"ר אניטה נובל, מבית הספר לסיעוד, בית החולים הדסה, האוניברסיטה העברית, מסבירה שבעשור האחרון, תחום הכשרת אנשימקצוע בבריאות למתן שירות ב'הלימה תרבותית' או 'כשירות תרבותית' Cultural competence) ) לצרכי המטופל, הולך ותופס תאוצה. מדברי ד"ר נובל, המשמשת כמורה ומדריכה קלינית וכאחות מיילדת מוסמכת, עולה שבעיקר בארה"ב הצטבר ניסיון סביב המושג 'כשירות תרבותית' והיא פועלת להפצתה כפרקטיקה גם בישראל.
כשירות תרבותית מוגדרת כהתנהגויות, מאפיינים, ונהלים שמאפשרים למוסד (או יחיד) לתפקד באופן אפקטיבי במצבים רב-תרבותיים. המטרה היא שהמטפלים יכירו בשונותהנובעת מהבדלים בין קבוצות שונות מבחינה אתנית, עדתית, לשונית או תרבותית ויתחשבובשונות זו בעת הטיפול הרפואי, ובמיוחד בהבדלים הקשורים במעמד חברתי-כלכלי, באמונהדתית, בדפוסי התנהגות, ברמות הבנה לשונית, בתפיסות עולם ובדרכי קבלת החלטות.
להכיר את התרבויות השונות בחברה
רוב המודלים של "כשירות תרבותית" אינם מדברים על צורך של הצוותים הרפואיים ללמוד ולהכיר את התרבויות השונות בחברה בה הם פועלים, כי אם את הכלים והמיומנויות הבסיסיים כדי לתת שירות אפקטיבי בסביבה מרובת תרבויות. רק במקומות בהם הלקוחות ידועים מראש, הצוות מחויב לארגן את הידע התרבותי הנדרש. שילובם והימצאותם של אנשי מקצוע מאותן הקבוצות התרבותיות, כחלק מהצוות האורגני, תורמים גם הם לכשירותה התרבותית של המערכת כולה.
בחינת הנושא בישראל מלמד שהמצב רחוק מלהיות משביע רצון. בתי חולים ושירותי בריאות רבים אינם מכשירים את צוותיהם מבחינה תרבותית. כתוצאה מכך, מגזרים וקבוצות אתניות כגון המיעוט הערבי, המגזר החרדי והעולים, אינם זוכים לשירותי בריאות ראויים, בדומה לכלל אזרחי המדינה.
יחד עם זאת, כיום יותר ויותר תוכניותהמקדמות את הכשירות התרבותית נכללות בבתי ספר לרפואה, במסגרות התמחות, בבתי חולים ובמרפאות. הדוגמא המשמעותית ביותר למגמה זו היא הכנסתם של מגשרי בריאות מהקהילה האתיופית במקומות בהם יש ריכוזים גדולים של בני הקהילה. הצוות מקבל הדרכה והשתלמויות באופן מקצועי וסדיר, ותפקידו לדאוג לשיפור התקשורת והגישור הבין תרבותי במגעים בין הצוות הרפואי לבין הלקוחות יוצאי אתיופיה.
"היום יש מודעות אפילו לחסרון הנובע מנוכחותו של המגשר מבחינת הפרטיות והסודיות של הפציינטים ועל כן ישנם מרפאות שהעמידו קווי טלפון, שמצידו השני מתורגמן או מגשר, מבלי לפגוש את הלקוח פנים מול פנים", אומרת ד"ר נובל.
כשירות תרבותית היא לא היעד הסופי. בעידן בו מערכת הבריאות הולכת ומפורטת, ואי השוויון בין עשירים לעניים מתרחב, קשה להיות אופטימיים באשר לעתידה של מערכת הבריאות בישראל. הכנסתה של הכשירות התרבותיתמסייעת במתן שירות ראוי ומהווה גורם נוסף לצמצום הפערים בשירותי הבריאות. יש להמשיך במלאכה חשובה זו עד שממיט ודומיה, יקבלו את זכויותיהם הבריאותיות ויוכלו להרגיש בטוחים ונינוחים בעת שהם מבקשים לצרוך שירותי בריאות.
הכותב הוא עמית במכון מנדל למנהיגות חינוכית בירושלים.
קבצים מצורפים
