ד"ר גרסירו נמרוד
בכתבה שלפניכם טמון עולם קסום, מלא בסיפורי גבורה, בסבל אנושי, בתיאור נחישותם של יהודים להקריב הכול למען הגשמת חלום היסטורי קולקטיבי. במילים אחרות, העדה האתיופית, תוך כדי סכנת חיים ממשית, עלתה לארץ ישראל.
כדי לחוש את המפגש עם העולם המרתק של עדה מופלאה זו, רצוי שתעצמו רגע את עיניכם, תנשמו עמוק, ותדמיינו מחוזות הרריים, ירוקים, בהם פזורים כפרים מבודדים, ובהם בתי "טוקול", עשויים מעץ וקש. אין בכפרים הללו לא בתי כל-בו, לא קולנוע, אין מסעדות, או כבישים. אין בתי קומות ובבתים אין טלוויזיה, לא עיתון יומי או חודשי, ולא רדיו. נשים כובסות בנהר, מביאות דליי מים מהבאר, רוחצות בנהר, ומגהצות בגחלים… לא הם לא שמעו על מכונת כביסה, מדיח כלים ולא על אור בבית.
אבל לעומת זאת הם שמעו הרבה על מסורת, על יהדות, על טהרה, ובמיוחד על תורה שבעל פה. הם החליטו לעלות לישראל לא בגלל רעב, לא בגלל עוני, ובודאי לא בגלל "דיל" עליו קראו באינטרנט או בעיתון… הם החליטו לעלות כי הקוד הגנטי שלהם מאז מלכות שלמה, צרוב בכמיהה לעלות לארץ הקודש ישראל.
לפני עשרים שנה, בהיותי מתמחה ברפואת משפחה, נשאלתי אם נכון אני להתנדב למבצע סודי?! היות ויצר ההרפתקנות שלי לא ממש מדוכא, עניתי בחיוב עוד בטרם הסתיימה השאלה. מדובר היה לשמש כרופא קלט של יהודי אתיופיה, למעשה רופא הקלט בשטח, לקליטת עולי אתיופיה ב"מבצע משה".
אך בטרם אספר על המבצע, מי הם יהודי אתיופיה? היכן שורשיהם?
ספר מלכים א' פרק י' מגולל את ההשערה הבסיסית כי יהודיאתיופיה הם צאצאי שבט דן, שגלה מישראל לפני כ- 3000 שנה, בימי בית המקדש הראשון. זוגם המסורת המקובלת בקרב קהילת ביתא-ישראל (הכינוי ליהודי אתיופיה). מאז, למרות שישבו בקרב עמים אחריםשלהם אמונות אחרות, ולמרות שלא היה להם קשר עם שבטים אחרים ועם תפוצות אחרות שליהודים בעולם, המשיכו ביתא-ישראל לדבוק באמונתם ובאורח החיים המיוחד להם. גםקשר-הלב לציון נמשך ונשמר כל הזמן: הם חלמו על גאולת ציון, חיברו תפילות לשלומה,ולא הפסיקו לרגע להתגעגע לירושלים.
לפני כ- 140 שנה נרקם מחדש הקשר שלביתא-ישראל לציון. כמה אלפים מביתא-ישראל יצאו אז במסע מזרחה, לעבר ים סוף, בהנהגתושל אבא מהרי. המסע נכשל, אך התקווה להגיע לירושלים נשארה.
המנהגים המיוחדים שלקהילת ביתא-ישראל עוררו במדינת ישראל את השאלה האם המדינה תכיר בקהילת ביתא-ישראלכקהילה יהודית? עשרות שנים נוספות חלפו עד שהוחלט בישראל על התארגנות מסודרתלהעלאתם של יהודי אתיופיה לציון.
כל שנה בתחילת החורף נוחתות החסידות באתיופיה.שנה אחר שנה הן נודדות ועוברות מעל ארץ ישראל במסלולן לאפריקה ובחזרה. החסידהבמסורת ביתא-ישראל היא סמל לגעגועים עזים ולכיסופי הלב לירושלים. יהודי אתיופיההאמינו שהחסידות חולפות בדרכן חזרה מעל לירושלים ונושאות איתן אליה את תקוותםוחלומם לגאולה. מדי שנה, ביקשו הילדים בכפרים לשמוע דרישת שלום מירושלים מפיהחסידות שעצרו למנוחה באתיופיה בדרכן חזרה.
חלום השיבה לציון של ביתא-ישראל קם והתגשם. הוא התחיל להתממש לפני למעלה מעשריםשנה. ב- 1975 הכירה הרבנות הראשית ביהדותם של בני ביתא-ישראל. ב- 1977 קיבלה ממשלתישראל בראשותו של מנחם בגין ז"ל, החלטה להעלות את יהודי אתיופיה.כ- 8000 מיהודי אתיופיה הגיעו לארץבהדרגה בדרכים לא דרכים.
בסוף שנת 1984 נערך "מבצע משה" על שמו של משה רבנו, רמזלגאולת ישראל מאתיופיה בדומה ל"יציאת מצרים". "מבצע משה" היה סודי ביותר, מפנישהיציאה מאתיופיה הייתהאסורה.
מלון המלך שאול באשקלון, היה המרכז אליו התנקזו העולים אשר עלו בסתר, בטיסות מסודן, דרך מדינות שונות, לשדות תעופה צבאיים או אזרחיים בישראל ומשם באוטובוסים לאשקלון. עם ציוד מבית חולים סורוקה, בעזרת התרגום של האתיופית היפה ביותר שהכרתי, יפה אליהו, המתנתי במרפאה המאולתרת להגעתם של כ-10,000 עולים, אשר על תרבותם לא ידעתי מאומה.
לעיתים, האוטובוסים הביאו מאות רבות של עולים ביום. אנשים ריבויי תלאות, עליהם סמרטוט מרופט אשר שרד את הטלאות וניכר בו כי עבר זמן רב מאז כובס לאחרונה. אנשים הקיאו, נראו רעבים ורזים באופן קיצוני. הם נזקקו לעזרה לעבור את המרחק מהאוטובוס לעבר החדרים.
המפגש עם עולים אילו שינה לי הרבה פרספקטיבות בחיים. זהו זיכרון יחיד במינו, התרגשות ממפגש יוצא דופן. לראות בני אדם אשר מלמדים אותם להדליק אור בחדר… להיות שותף להתרגשות אשר בפתיחת ברז מים בחדר… כיצד לגהץ, להפעיל מכונת כביסה ועוד. אילו הם רגעי בראשית שנחקקו עמוק בזיכרון. אבל הרושם העמיק כאשר אב נכנס למרפאה כשהוא נושא את ביתו בת ה-17 על ידיו. ראשה צנח לאחור, היא התקשתה לנשום, ושוקלה 39 ק"ג… המבט הדואג שלי חיזק לאב את הרגשתו, כי אין לילדה סיכוי לשרוד… הוא הביט בעיניים מושפלות, ואמר לי בגאווה, כמעת בשמחה, "דר' העיקר שהיא הגיעה לארץ ישראל, היא תמות בארץ הקודש, זאת זכייה גדולה!!!". דמעות חנקו אז את גרוני, וכך זה כל פעם שאני נזכר באירוע. אגב הילדה חייה, בריאה, נשואה ושלמה.
שער הכניסה שלי לעולם האתיופי, הוא יפה אליהו. אז צעירה אתיופית, אחות, עובדת סוציאלית, אשר עלתה בעליית הנוער הבודדה לכפר בתיה בקטנותה על מנת לחזור ולהוות את דור המנהיגות היהודית. חשבתי לעצמי שאם כולם יפים כמוה, הרי שזה העם היפה מכולם. יפה הייתה לגורו שלי משך שנים בלימוד ובחשיפה לתרבות, לאוצרות האין סופיים של אמונות, טכסים ורזים, בתרבות בה רב הנסתר על הגלוי. לבד מעבודה קשה כתף אל כתף בימי המבצע, פתחנו מרפאה בין תרבותית למען האוכלוסייה, על מנת להיטיב ולהבחין בין תרבות לבין פתולוגיה.
אז מזה מבצע משה? ומהם הטראומות אשר חוו העולים?
עד "מבצע משה" התנהלה העלייה מאתיופיה בחשאי. אך "מבצע משה" לא זכה להישמר בסודוהתפרסם בהבלטה בתקשורת בארץ ובעולם. פרסום זה פגע בהמשך העלייה. כאשר נודע ברביםכי סודן, שהינה ארץ ערבית מוסלמית, מסייעת לישראל מאחורי גבו של המשטר באתיופיה,הפסיקה סודן את הסיוע להעלאת היהודים מאתיופיה דרכה. מי שלא הצליח לעלות למטוסונתפס על ידי שלטונות סודן – הושלך לכלא. תנועת העולים מאתיופיה לסודן הופסקה מיד.עולים רבים אף הוחזרו מסודן לאתיופיה ונאלצו לעבור את דרך המסע בחזרה.
לתלאות כמה שלבים:
א. המסע לסודן: רוב העולים עלו דרך מחנות פליטים בסודן. היו שעלו בדרכים אחרות, כולל דרך ים סוף ועוד. אנשים התחלקו לקבוצות קטנות. ילדים לעיתים נלקחו מבית הספר ולא נפרדו ממש מהוריהם. ילדים נשים וזקנים יצאו למסע שבין 50 ועד 300 ק"מ הליכה ברגל. לא אחת מורה הדרך לקח את הכסף וברח באמצע המסלול, כשהוא מפקיר את העולים במדבר ללא אמצעי הישרדות. הקבוצות בהליכה היו נתונות לסכנות מצד שודדים פורעי חוק "השיפטס", אשר היו אונסים נשים לעיני האבות או הבעלים, בוזזים כסף בגדים ואוכל, מצב שכמעת לא אפשר הישרדות. אם הצבא או השלטון ה"מנגסט" תפס אותך, היית מושלך לכלא ומוחזר לאתיופיה. הליכה במהירות איטית משמעותה היתה לעכב את הקבוצה ולסכן את כולם. להישאר מאחור, לא אחת משמעותה הייתה מוות. אישה אחת סיפרה לי כיצד אביה נפל לבור שממנו לא יכלו לחלצו. הוא זעק מכאבים, והקבוצה נאלצה לברוח ומהרה להתקדם. הזיכרון הטראומטי של אבא זועק, הנשאר למות בייסורי רעב וגסיסה איטית כטרף לחיות הוא רק אחד מהסיפורים המצמררים.
ב. מחנות הפליטים בסודן : הגדול שבהם היה אום ראקובה, אחריו גדריף. במחנות אילו שהו אנשים בין שבועות ועד כ-5 שנים בהמתנה למטוס שיטיסם ארצה. במחנות היו גם נוצרים ומוסלמים ויהדותם של ביתא ישראל נשמרה, אך בסתר. הם שמרו בקנאות על הכשרות ועל כן לא אכלו את המנות של הצלב האדום. בו בזמן היו משלמים בתכשיטים ובמיטב כספם על כל בקבוק מים לא נקיים. תנאים סניטאריים לא היו, מגפות דיזנטריה ואחרות פרצו. היהודים לא השתמשו בשרותי הרפואה המערבית של הצלב האדום. היו מגיעים לרופא מאוחר מדי והתרופות לא השפיעו. שמועה נפוצה כאילו אלו מרעילים את היהודים. אנשים שמתו, לא נקברו, כיוון שקבורה יהודית הייתה מסגירה אותם. רבים שמרו על המת בחדר, מתחת למיטה, ימים שלמים על המיטה…המצב היה נוראי. 4000 איש, שהם חמישית מהעדה של ביתא ישראל מתו במחנות, כל זאת כי רצו לעלות לישראל.
ג. העלייה: על טראומת העלייהרבות יסופר. תרבות שונה, מאזור כפרי פטריארכאלי, חסר שוויון בין המינים, בעל אכלוסיה דתית שרובה אינה יודעת קרא וכתוב, ממדינה דיקטטורית, מגיעה לארץ מערבית אשר כל המוזכר הפוך בה. אישה קובעת לגבר היכן יגור, כמה כסף יקבל. אשת העולה מקבלת את הקצבה. הילד חסר המעמד ילמד עברית ויהיה למתורגמן להוריו. האישה צעירה יותר והיא זו שיוצאת לעבוד, מה שלא קרה באתיופיה. מנהגי טהרה, נידה של 40 או של 80 יום לאחר הולדת בן או בת בהתאמה, לא נשמרים. מנהגים כמו כריתת ענבל, קליטורידקטומי (כריתת דגדגן), הוצאת שיני חלב לתינוקות, טכסים ל"זאר" ומה לא, נתפסים לפתע כמשונים ואולי לא מקובלים. תהליך ההסתגלות קשה וארוך. האבל על אלפי יקירים שמתו בדרך, לא עובד. משפחות נמחקו. יקצר המצע מלפרט את קשיי הקליטה.
כיום חיים במדינת ישראל כ- 100,000 עולים מאתיופיה, מתוכם כ-30,000 נולדו בישראל. בעלייתם הם ויתרו על כל רכושם, האמינו שהארץ, זבת חלב ודבש…. אך הם לא ויתרו על המורשת, על הקודים התרבותיים, על מסורת בת אלפי שנים, שאהבת ישראל היא חלק מרכזי. בואו לא נלעג לתמימות, הם לא עלו בגלל שחיו רע באתיופיה. הם חיו טוב, עלו כי האמינו וסבלו כי החליטו להקריב הכל להגשמת מטרה אשר באמונה. בואו נפתח ונכיר תרבות מרתקת, אנשים שחיים את האמונה ולא את האינטרס.
הכתבה נכתבה על ידי דר' נמרוד גריסרו, פסיכיאטר, החוקר את העדה, ומנהל מרכז ארצי ליועץ בנושאים שבין תרבות לפסיכיאטריה בנוגע לעדה האתיופית, עבור הסוכנות היהודית.
