שולה מולא. איור: מיכל לוקסמבורג
במקום בו משרד החינוך ויתר על ילדינו, נכנסים הפרויקטים ויוצרים אשליה של כיסוי נרחב לצרכי הילד. בכך הם מסירים את האחריות מהמערכת כולה ובעיקר מהאחראים הישירים: המורים
הייתי בעיצומן של קניות לקראת ערב חג הפסח כאשר הטלפון הסוללרי שלי צלצל ובצד השני של הקו היה קולגה שלי, עובד בפרויקט עצמאות של הג'וינט. אחרי שיחת נימוסים קצרה שאלתי ישירות מה פשר הטלפון והוא ענה שממכון ברוקדייל מבקשים את הציונים של אלמו (שם בדוי), תלמיד שלי. בלי להאריך בדיבור עניתי שאינני יכולה לעזור לו ושנדבר בפעם אחרת. סגרתי את הטלפון. בראשי המשיכו לצוץ שאלות על סיבת הפניה התמוהה. למה הוא רוצה לדעת מה הציונים של אלמו? מה הקשר לברוקדייל? למה הוא חושב שאני יכולה להעביר לו את הציונים של אלמו? ולמה שלא יבקש מאלמו עצמו את ציוניו? ועוד ועוד.
הבנתי שאלמו הוא מושא מחקר של ברוקדייל, כיוון שמשפחתו, ככל הנראה, כלולה בפרויקט עצמאות. ידוע לי שאלמו משתתף גם בפרויקטים נוספים: של על"ם, של החברה להגנת הטבע, של קידום נוער ושל הפרויקט הלאומי. באותו הזמן בדיוק יש אחרים שאינם משתתפים כלל בפרויקטים, תופעה אשר מעוותת את המשוואה: מספר יוזמות = כיסוי נרחב של צרכים.
אני מכירה אישית חלק מנציגי הגופים המעורבים ובכנותם הרבה. כולם מצוידים במוטיבציה הנכונה על מנת לסייע לאלמו וחבריו. השאלה היא איפה אלמו בכל העניין הזה? על מי מוטלת האחריות להתקדמותו?
במקרה או לא במקרה, לאלמו ציונים בינוניים ומטה, על אף שהוא רשום בחמש מסגרות שונות, אשר כל אחת מהן מנסחת את מטרתה בטווח שבין העלאת הדימוי העצמי של התלמיד, שבסופה תביא להעלאת ההישגים הלימודיים, לבין העלאת ההישגים הלימודיים, שבמהלכה, ממילא, תתקיים עלייה בדימוי העצמי של הילדים.
אלמו חייב להיות גאון בניהול על מנת להשתתף בכל המסגרות המוצעות לו וגם להתמיד בהן. מהיכרות עימו, הוא נער חביב שמחזיק ביראה יתרה מבעלי סמכות. לכולם הוא אומר כן. את כולם הוא מנסה לרצות, ומכיוון שכך, או למרות זאת, הוא אינו מצליח להתמיד באף אחת מהמסגרות. ושוב, לא כי הוא עצלן, חסר מוטיבציה או חסר מודעות למצבו הלימודי והחברתי, אלא מפני שהוא אינו מסוגל להגיד לא.
וזה גם לא מעט בגלל שכולם טובים, נחמדים, והוא מאמין, בצדק, שכולם פועלים למענו.
כיוון שאלמו משתתף (אמנם רק קצת) בכל אחת מהמסגרות המוזכרות, באופן טבעי הוא הופך למושא דיווח ואובייקט ל"הערכה המעצבת" של כל אחד מהגופים המוזכרים. אם ציוניו יעלו, כל אחד יוכל לנכס את ההצלחה הזו לעצמו, ואם יכשל, כנראה יהיה זה, עבור כל אחד מהגופים, כישלונו של אלמו. למי יינתן הקרדיט בהצלחתו (על"ם, קידום נוער, פרויקט לאומי…)? וחלילה, במקרה הצורך, מי יהיה האחראי לכישלונו?
סיפורו של אלמו ממחיש את הטרגדיה של הקהילה כולה, המהווה שדה נטוש הנתון להתערבותם האינסופית של גופים חוץ ממשלתיים. מהיום הראשון שהעולים מגיעים לארץ, המדינה מעבירה אותם לקבלני משנה וביניהם הסוכנות היהודית, הג'וינט, החברה למתנ"סים, ברנקו וייס, אורט, והאגודה לקידום החינוך באמצעות מרכז ההיגוי של עולי אתיופיה. על האחרון אני רוצה לספר אנקדוטה קטנה:
נכחתי בערב חגיגת י"ג שנים למרכז ההיגוי של עולי אתיופיה במערכת החינוך. לו הייתי חייזרית שהגיחה מהחלל החיצון הייתי יוצאת בתרועות שמחה והתרגשות על הישגיו הנפלאים של המרכז. ישבתי שם ונדהמתי מהיכולת לספר סיפור של עשיה והצלחה. 'יש עדיין אתגרים' נאמר שם בקצה השפה. הרושם שנוצר הוא שהמרכז על דרך המלך. היו אזכורים מגומגמים (בעיקר בכתוביות הסיום של סרט תדמית עשוי היטב) של פרויקטורים שהיו וישנם בשטח. בלטו בהיעדרם עמותת פידל, שהכשירה והעסיקה מגשרים רבים במרכז, והג'וינט, שמפעיל פרויקטים לימודיים עוקפי משרד החינוך במשך שנים ארוכות. לא יכולתי שלא להצליב את סיפורו של הילד אלמו עם סיפורו של הנער בן ה-13 – מרכז ההיגוי: חגיגה שבחרה באסטרטגיה של מחיקה, במטרה לזכות בהוד ויקר. המרכז נוסד על ידי משרד החינוך בהצהרה שהוא זה שיכוון, יתאם וינחה את המערכת בעבודה עם ילדינו. בפועל, המרכז עבר תהליך איטי של נישול בוטה מהתפקיד המיועד והרחקה ממשרד החינוך. ההרחקה באה לידי ביטוי בניסוח מחדש של "הפרויקט" והעמדתו למכרז כל שלוש שנים.
זוהי דוגמא נוספת לתהליך ה"מסייע" למערכת החינוך ולבתי הספר להסיר אחריות מחינוך ילדינו. הרי בסופו של דבר, המורה בבית הספר רואה את הילד יותר מכל פרויקטור אחר, ובסופו של יום, הילד חוזר הביתה להוריו.
לעניות דעתי, הסיכוי היחיד לעזור לילדינו הוא רק באמצעות תיאום, שיתוף פעולה וחלוקה הגיונית של המשאבים בין ה"לקוחות". אף יותר מכך, חובת המורה לפעול כך, שתלמידיו ייקחו אחריות על הלמידה שלהם, על מנת לממש את זכותם הבסיסית, הזכות לחינוך.
הכותבת היא מחנכת בבית הספר "רעות" בירושלים ויו"ר "אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה"
קבצים מצורפים
