הפער בין מדיניות האינטגרציה המוצהרת של משרד החינוך לבין המצב בשטח, בו פעמים רבות רמת החינוך של ילדי הקהילה כה ירודה, הוביל למצב בו יש המצדדים בהפרדתם
מברטו מששה. מאיירת: מיכל לוקסמבורג
הזמן: אוגוסט 2008. המקום: דסק החינוך במערכתהחדשות. היעד: הכנת כתבה לקראת שנת הלימודים תשס"ט והרי החדשות: "צפויות שביתות מורים, צפויות כיתות צפופות, הנשיא צפוי לבקר בכיתה א', צפוי שלא יימצא בית ספר לילד/ה או לילדים מהקהילה האתיופית, צפויות כיתות נפרדות לילדי הקהילה בתוך בתיהספר וצפויות הפגנות". הכתב אינו אסטרולוג, והחדשות אינן מדעבדיוני. בשנים האחרונות אלו הן החדשות הקבועות בפתיחת שנת הלימודים, והן צפויות להימסר גם בשנה זו.
סיפורה של חיה (שם בדוי), שעולה בשנה הקרובה לכיתה א', ביתם של שרה ומאיר (שמות בדויים), זוג אקדמאים צעיר, ממחיש היטב מצבים חוזרים ונשנים שאינם מגיעים לתקשורת, ואף אינם מגיעים לפתרון הולם. הגננת המליצה להורים על אחד מבתי הספר הפרטיים בעיר, שיתאים לכישורי הילדה. "יצרתי קשר טלפוני עם המזכירה, שקבעה תאריך למבחן וביקשה שאביא את תעודת הזהות שלי ושל אימי, ואת תעודת הלידה שלי", מספרת האם, "נולדתי באתיופיה ואין לי תעודת לידה. אמרתי זאת למזכירה, שהתקשרה למחרת ואמרה 'פה לא מקבליםאתיופים. אפילו רוסים אנחנו בקושי מקבלים'". שרה ומאיר התעקשו שביתם תגיעלמבחן ועל פיו ייקבע האם הילדה תתקבל לבית הספר, או לא. "הילדה נבחנה וזכתה למחמאות מסגנית מנהלת בית הספר והתיק הועבר להחלטת ההנהלה", משחזרת שרה את מהלך העניינים, "שבועיים חיכינו לתשובה ואז התקשרתי. אמרו לי להביא אישור יהדות". האם פנתה לרב הראשי של יוצאי אתיופיה,הרב יוסף אדנה ושלחה את האישור לבית הספר. שם סירבו להכיר בפסיקתו כרב אתיופי ודרשו מהמשפחה לעבור גיור לחומרא. שרה הבינה כי לנוכח לוח הזמנים, גם אם היו מחליטים להתגייר, ההרשמה לבית הספר הייתהנסגרת. ההורים פנו למשרד החינוך, שהוציא מכתב דרישה לקבל את הילדה, אך לשווא. בית הספר הוא אמנם מוסד פרטי, אך הוא ממומן על ידי המשרד, שלא הפעיל סנקציות כלכליות ואחרות. ההרשמה נסגרה ושרה רשמה את בתה לבית ספר אחר, שנחשב לבית ספר ברמה נמוכה ושכ-90% מתלמידיו הם ממוצא אתיופי. "לא מקובלעליי שלא נותנים לבתי את החינוך הטוב ביותר שמגיע לה", היא אומרת ושואלת בכאב: "מי שרוציםחינוך טוב לילדיהם, צריכים להיות לבנים?".
העלייה מאתיופיה, מתחילת שנות השמונים ואילך, הייתה רצופה בעיות, בעיקר דתיות הלכתיות. ההפגנות מצד הקהילה נגד גיור לחומרא, חייבו פתרונות יצירתיים. אחד מהם היה לשלוח את הילדים למערכת החינוך של הזרם הממלכתי-דתי, ומקצתם אף לזרם החרדי. עם זאת, אחד משורשי הבעיה הוא המלחמה הדתית. במלחמה זו הנפגעים העיקריים הם הילדים. רבים מהם אינם מתקבלים לבתי ספר שונים, מהסיבה שבעיניי מקבלי ההחלטות בבתי הספר, יוצאי אתיופיה אינם יהודים.
האם ניתן להפוך את החדשות הרעות לחדשות חיוביות יותר? שנת 2008, הראתה שאפשר גם אחרת. בעוד שבשנים קודמות, הקהילה נלחמה על זכותה להשתלב במערכת החינוך – אינטגרציה (שילוב) בכל מחיר, השנה קמו קולות בקהילה אשר תומכים גם בסגרגציה (הפרדה מרצון), 'מה האינטגרציה תרמה לנו?' שאלו.
אינטגרציה על הנייר
בפתח תקווה התקיימו הפגנות על רקע הפרדתן של ילדות בנות הקהילה מכיתותיהן, וברחובות הונהגה אלטרנטיבה בבית הספר הדרים – יונה בוגלה. פעולות אלה עוררו רעש תקשורתי ועסקו בשאלת התמיכה או ההתנגדות לאינטגרציה או לסגרגציה. מומחים, אנשי רוח ותקשורת דיברו וכתבו, מי בעד ומי נגד. בהחלט היה מבלבל. אתהבלבול מבטאות היטב שתי פעולות שהתקיימו בפתח תקווה: האחת, הפגנת בני הקהילה נגד הפרדה בתוך כותלי בית ספר "אינטגרטיבי", והפעולה השנייה שביתה נגד האינטגרציה – ועדי הורים של בתי ספר שביקשו לא לקלוטעוד תלמידים יוצאי אתיופיה, השביתו את בתי הספר בטענה שיש צורך בחלוקת "נטל" קליטת ילדי הקהילה בעוד בתי ספר. לטענתם, רק כך האינטגרציה תצליח. השאלה היא, האם קיימת מדיניות חד משמעית במערכת החינוך, המחייבת את בתי הספר?
משרד החינוך מצהיר כי האינטגרציה היא בראש מעייניו, אך הפער בין הצהרות המשרד לבין המצב בשטח הוא עצום. מדיניות האינטגרציה במערכת החינוך אינה מעוגנת בחוק, אלא נובעת מהחלטת הכנסת משנת 1968, שאימצה המלצות של ועדהפרלמנטארית אשר בחנה את מבנה החינוך היסודי והעל-יסודי בישראל. עקרון האינטגרציה נקבע גם במהלך השנים בעקבות סדרה של החלטות במשרד החינוך ובבג"ץ, אשר עיגנו אותוכערךחברתי מרכזי.לשם כך, למשל, שונה מודל מערכת החינוך משני שלבים: 1. חינוך יסודי בן שמונה שנים 2. חינוך על-יסודי בןארבע שנים; למודל משולש: 1. שש שנות לימוד בבית-ספר יסודי 2. שלוש שנים בחטיבתהביניים 3. שלוש שנות תיכון. זאת מתוך כוונה שלחטיבות העליונות יירשמו תלמידים מעדות שונות ומשכבות סוציו-אקונומיות שונות. כל זאת במטרה לצמצם פערים בהישגים הלימודיים, כדי ליצור זהות לאומיתמשותפת.
בהנחה שהרעיון מצוין, מה קורה בשטח? מחקר שערך מרכז המידע של הכנסת בנושא מראה כי בבתי הספר מתקיימת הפרדה בין תלמידים מקבוצות חברתיות ותרבותיות שונות על ידי יצירת כיתות ומסלולי לימוד באיכות שונה. דוח מבקרת המדינה משנת 1993 העלה כי בניגודלהוראות משרד החינוך, בכ-26% מחטיבות הביניים בחינוך הממלכתי-דתי (68.2% מכלל יוצאי אתיופיה לומדים בזרם זה) יש "הסללה", כלומר כיתות מקבילות עם רמת לימודים שונה.
מסגרת קהילתית ברמה גבוהה
כמו כן, המחקר מצביע על כך שבמערכת החינוך בישראל קיימות מסגרות לימוד ייחודיות, שמתאימות לערכים ולתפיסות שלמפעילי היוזמה, וכי מערכת החינוך היא מערכת שמפוצלת, לא רק למגזרים שונים (יהודי, ערבי, ממלכתי, דתי וחרדי), אלא גם לתתי-מגזרים (רשת 'מעייןהחינוך התורני' של ש"ס במגזר החרדי, בתי-ספרלאמנויות, לטבע ולמדעים, בתי-ספרדמוקרטיים, אנתרופוסופיים וכדומה).
כיום, עקב ריכוזי אוכלוסייה גבוהים של יוצאי אתיופיה בערים מסוימות, קיימים בתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים אשר רבים מתלמידיהם הם בני הקהילה. יש לציין, כי המצב נגרם לאחר שבשנת 2006 בוטלה מדיניות המכסות שהנהיג משרד החינוך עד אז, עקב בג"ץ שהגיש נתן בוגלה בתביעה לבטל את הגבלת מספר התלמידים יוצאי אתיופיה למקסימום 25% מכלל תלמידי בית הספר.
הדיון בנושא אינטגרציה עלה השנה, כשהיו מי שטענו כי בתי ספר נפרדים לבני הקהילה יכולים לשמש כמודל להצלחה, דוגמת בית הספר הדרים – יונה בוגלה, ש- 99% מתלמידיו הם יוצאי אתיופיה. "אינטגרציה זה טוב, אבל אם נתעלם מהתיאוריותונסתכל על המציאות, העובדה היא, שיש 30-35 בתי ספר בהם לומדים בין 60%-98% יוצאיאתיופיה, והם דוגמא לכך שהניסיונות ליישום האינטגרציה לא הצליחו", אומר רוני אקלה,מנכ"ל עמותת פידל, שעמד בלב סערה תקשורתית, כשהתבטאויותיו פורשו כרצון של הקהילה בהתבדלות.
"נשאלת השאלה מה עושים עם הנתונים האלה? אני בעד לחזק את הילדים בסביבה המוכרתלהם", אומר אקלה, כמי שעמותתו פועלת השנה בארבעה בתי-ספר, ומתארגנת לפעולה בבתי-ספר נוספים בשנת הלימודים הקרובה. "היו ניסיונות לפיזור הילדים, אבל זה לאהצליח. אם רוצים אינטגרציה ופיזור, אז שיפזרו גם את המשפחות בערים. לתפיסתנו, צריך להביא לבתי-ספר עם ריכוז גבוה של בניהקהילה אנשי מקצוע מעולים וליצור תנאים סביבתיים טובים לילדים. להכניס ציוד משוכלל לבית הספר, לימודי אומנות ופעילות שתהפוך את בית הספר למסגרת קהילתית ברמהגבוהה. אנחנו לא עוסקים בתכנים, אלא תומכים בבתי הספר מעבר לשעות הפעילות".
דבריו הם עדות נוספת לכך שמדיניות האינטגרציה בחינוך אינה מתממשת, אלא להפך, מקודם תהליך הפוך, של ביזור ואוטונומיה. התהליך, שאינו נמנע על ידי חקיקה, פוגע בעיקר בשכבות החלשות, כמו הקהילה שלנו. המקרה של בית ספר הדרים – יונה בוגלה הוא דוגמא לכך שארגונים וולונטריים, כמו עמותת פידל, מנסים למלא את תפקיד המדינה במתן חינוך שוויוני לכלל האזרחים.
ביזור שנעשה במסתורין
על תהליך הסגרגציה המתרחש ב-30 השנים האחרונות במערכת החינוך טוען ד"ר דן גבתון, ראש החוג למדיניות ומינהל בחינוך של אוניברסיטת תל אביב,כי מתרחש תהליך של ביזור, שנעשה במסתורין ומנוגד לחלוטין לרפורמה המוצהרת של מערכת החינוך לאינטגרציה. לדבריו: "בהיעדר חקיקה, ובעיקר בהיעדר חלוקת סמכויות ברורה בין הגופים ובעלי התפקידים השונים, כפי שמתרחש בישראל תוך תהליך הביזור, נוצר מצב בו קל לגורם אחד להטיל אחריות על גורם אחר, ומנגד משאבים רבים מבוזבזים על מאבקי כוח לשמירתן והגדלתן של "נחלות" במערכת החינוך… מצב זה מקל מן הסתם על בתי-ספר, מנהלים, ורשויות, ומקשה על החלשים".
"בישראל קיימת הכחשה לחוסר השוויון בהזדמנויות והגזענות הקיימת כלפי אתיופים", אומר יוסי יונה, פרופסור לפילוסופיה של החינוך בחוג לחינוך באוניברסיטת בן-גוריון, "לא רוצים לתת מענה אמיתי לבעיות. האינטגרציה בחינוך היא דרך להפלות את האתיופים ואוכלוסיות חלשות אחרות מבלי להודות בכך. נוצר מצב שהחזקים רצים והאתיופים רודפים אחריהם. מה שהקהילה לא תעשה, זה לא בסדר. אתם מוכנים לוותר על הזהות כדי להשתלב ולא רוצים אתכם, וכשאתם רוצים סגרגציה, זה גם לא בסדר".
פרופ' יונה, ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית, נותן כדוגמא את רשת בתי הספר של ש"ס לבעייתיות שבבידול: "ש"ס הקימה את רשת החינוך המעיין התורני, אבל הילדים של מנהיגי ש"ס לומדים בישיבות של האליטות האשכנזיות. יש להם עדיין רגשי נחיתות והמסר לציבור שלהם הוא 'אנחנו לא מספיק טובים בשביל להקים בתי ספר מספיק טובים'.
'תאונה' להיסטוריה הציונית
"המקרה של האתיופים מסובך יותר", הוא אומר, "הצבע מבליט את השוני. מצד אחד זה מסבך את המצב, אך מצד שני זה טוב, כי לקח הרבה פחות זמן להבין את הבעיה של אי השוויון, מהזמן שלקח למזרחיים. איןתשובה חד משמעית אם אינטגרציה או סגרגציה טובות יותר לאוכלוסייה האתיופית. זה תלוי בנסיבות ספציפיות. מנהיגים אתיופים מקומיים מבינים את המציאות המקומית, והם צריכים להחליט איזה פתרון עדיף לילדים. ההחלטה היא לפי מידת ההתנגדות לקהילה, מידת הגזענות המקומית וכן לפי היכולת של הקהילה בישוב.
"המצב שצעירים מהקהילה האתיופית מקימים מועדוני בילוי משלהם, דומה למה שקורה עכשיו במערכת החינוך. צריך להבין, הקמת המועדונים היא תגובה למצב לא נורמאלי בו צעירים אתיופים לא יכולים לבלות עם כולם. יחד עם זאת, בישראל, אסור שהחלש ירצה להתבדל, כי כשהאתיופי, החלש, רוצה סגרגציה, המשמעות היא כוח ומשאבים, ולכן נלחמים נגדו.
"אם החברה רוצה אינטגרציה, צריך לאפשר לאתיופים לחוש שייכים ולא לדחות אותם", מסכם פרופ' יונה, "אך אנו נמצאים בתהליך. המדינה צריכה לעבור שינוי עמוק, ורק כשהיא תראה את עצמה כמדינה מזרח תיכונית, ולא כמדינה לבנה אירופאית, גם האתיופים ייקלטו כשווים".
לטענה שדווקא המזרחיים מפלים את האתיופים, פרופ' יונה משיב: "האתיופים הם 'תאונה' להיסטוריה הציונית. אילו בגין או שמיר היו צריכים להחליט לבד אם להביא את האתיופים או לא, הם לא היו מביאים אותם. כי שחור, בעיני מדינה לבנה הוא בעיה. הבעיה חמורה עוד יותר בשביל הקהילה, כי היא הפנימה את המסר ששחור זו בעיה, ואז יש סכסוך בין קבוצות בתוך הקהילה, כמו צ'וואה ובריה. הסיפור של המזרחיים זהה. חוסר הביטחון של המזרחיים והרצון שלהם להצטרף ללבנים, דוחף אותם להפנות עורף לאתיופים".
חינוך לקוי גובה חיים
ניכר, כי בבתי ספר עם ריכוזים גדולים של יוצאי אתיופיה, המסרים שמתקבלים אצל התלמידים הם שבית הספר הפך לכישלון בגללם, ו'שהרבה אתיופים ביחד זה לאטוב'.בפועל מערכת החינוך מפוצלת, וקיימים גם בתי ספר לאתיופיםבלבד, אך לא קוראים לילד בשמו. כל אלו מובילים לכישלון חינוכי, ערכי ולימודי גם יחד. ואני תוהה, למה לחכות עוד כמה שנים ולשמוע התנצלויותלאחר מעשה, כפי שעשו זאת במדינות אחרות ממש לאחרונה? ראש ממשלת אוסטרליה וראש ממשלת קנדה התנצלו עלהיחס שקיבלו ילידי המקום, מערכתית ופדגוגית. ראש ממשלת קנדה התבטא במילים 'להרוג את הילד בעודו צעיר', כשתיאר את הקו שהנחה את המדינה בחינוך הילדים. עתה כולם מתנצלים על כך שפעלו'להרוג את הילד', לא רק במובן התרבותי- מטאפורי. חינוך לקוי גובה מחיר בחיי אנשים: אבטלה, אלכוהוליזם וסמים. אלה הם תוצאות החינוךהזה, אשר ניצניו מבצבצים גם אצלנו.
גישות חינוכיות בחברות רבתרבותיות:
הטמעה: גישה המבוססת על חינוך בהתאם לערכי הקבוצה האתנית השלטת, לרוב, הקבוצה המועדפת היא קבוצת הרוב. הדרך היאהטמעה והחדרת ערכיה בכדי ליצור זהות לאומית המבוססת על ערכי הקבוצה השלטת.בתחילת דרכה של מדינת ישראל הונהגה שיטה זו, במתכונת "כור ההיתוך הישראלי".
אינטגרציה: גישה הדוגלת בשילוב קבוצות אתניות ומעמדות שונים.
חינוך לרב תרבותיות: "גישה ליבראלית המתנגדת להיררכיות חברתיות ופוליטיות המדכאות תרבויות וקהילות, ודוחקות אותן לשולי הפעילות החברתית. בבסיס הגישה, ההכרה כי אין תרבות אחת גבוהה מתרבויותאחרות וקריאה לדיאלוג בין שווים מתוך השונויות התרבותיות כבסיס למציאות חברתית טובהיותר".
רב תרבותית בדלנית: גישה אתנוצנטרית המעדיפה את ערכי תרבות המוצא, ורואה בהם כעליונים. מתנגדת למרכזיות החינוך המערבי המסורתי. על פי הגישה יש אמת אוניברסאלית, והיא הדרך והאמת שלי.
קבצים מצורפים
