מאת: מורן פלד וי. סיסאי

נוער של אף אחד

כמות המשאבים שמושקעת ותושקע בנוער בסיכון יוצא אתיופיה עלולה לרדת לטמיון עקב התעלמות מהיקף התופעה, אי תיאום בין התוכניות השונות ואי רציפות שלהן לאורך שנים

סכנה שהתממשה

מ' שותה כדי לשכוח את הכאב על אביו שבכלא על ניסיון לרצח. לפני חצי שנה לא יכול היה לסבול יותר את הלעג על כך שאביו במאסר ועלה לגג בית הספר ואיים בהתאבדות. בפנימייה לא ידעו איך להתמודד עם מצוקותיו ושלחו אותו בחזרה הביתה. ש' (22) מטופל על ידי "מרכז קשב ומידע" הנמצא בתחנה המרכזית בת"א ומטפל בבני נוער יוצאי אתיופיה המבלים בעיר. יתום משני הוריו הוא מכור לסמים קשים מזה מספר שנים ובסיוע המרכז הוא נכנס לתוכנית גמילה ונמצא חצי שנה בתהליך שיקום בקהילה טיפולית. במשך החודשים האחרונים נאלצים אנשי המרכז לגייס כל חודש 1500 שקל כדי לממן את שהייתו בתוכנית הגמילה. מקרהו של א' (19) זכה לפרסום בזכות כתבה על מרכז לנוער "הפוך על הפוך" של עמותת על"ם בקרית-ים (אילן יבלברג, "הד הקריות", 15.10.04). בין כיתה י' ועד היום הוא הספיק להתמכר לאלכוהול ולסמים קלים ולפרוץ לחנויות ולבתים כדי לממן את צורת הבילוי הזאת. בזכות ביקור חטוף שלו במרכז הוא הצליח להשתקם, ולבטל את כל התיקים הרבים שהיו לו במשטרה מלבד אחד.

שלושה מקרים אלה ועוד נוספים הם נורת אזהרה חמורה למצבו של הנוער יוצא אתיופיה. מרבית בני נוער, מתוך 30 אלף תלמידים שלמדו בשנת הלימודים תשס"ג במערכת החינוך, לא הגיעו למצבם הקיצוני של שני הנערים הנ"ל. אולם נתונים לא רשמיים מדברים על 25% של נשירה סמויה (אי השתתפות פעילה בבית הספר), ועל כשני שלישים מבני הנוער הנמצאים במצב של סיכון ("נוער בסיכון יוצא אתיופיה", מלכה שבתאי, אוקטובר 2003, עמ' 11). מצבם של מרבים בני הנוער האתיופים הוא כה עדין ושברירי עד שכלל לא ברור היכן יהיו בעוד מספר שנים: האם ימשיכו לצבא וללימודים או שיפלטו מבית הספר וימצאו את עצמם בחבורות רחוב, מתמודדים עם המצוקות בעזרת פשיעה, סמים ואלכוהול.

גופים רבים מודעים למצב ומנסים להתמודד עימו: משרד החינוך מפעיל כ- 13 קציני ביקור סדיר (קב"סים) יוצאי אתיופיה בבתי הספר המפקחים על נשירה של בני נוער, בסיוע עם העיריות הוא מפעיל 27 עובדים ביחידות לקידום נוער, התוכנית "רשת ביטחון" מטעם הג'וינט המתאמת בין כל הגופים המטפלים בנוער בסיכון יוצא אתיופיה, סיימה לפני שנתיים 3 שנות פעילות בשלושה ישובים, עמותת על"ם פועלת בישובים בהם ריכוז גבוה של יוצאי אתיופיה באמצעות ניידות ומרכזי ייעוץ וטיפול בבני נוער, בתחנה המרכזית בת"א מופעל מרכז קשב ומידע לבני נוער יוצאי אתיופיה ועוד.

אז מדוע שוררת פסימיות גדולה בקרב מרבית המרואיינים לכתבה זו בנוגע ליכולת להתמודד עם הבעיה? מה הופך את מציאותם הקשה של כ- 20 אלף בני נוער לכה חסרת תקווה? לאיזה עוד קטסטרופה כולם מחכים על מנת להגיע טיפול שורש בבעיה? דומה שתשובה חלקית לשאלות אלה יכולה להיות שהקטסטרופה כבר כאן. הסיכון שממנו כולם מפחדים כבר התממש. יכול להיות שבתוך תוכם חשים רבים שמאוחר מידי לעסוק במניעה והגיע הזמן לתת למשטרה ולכלי התקשורת לטפל בנושא.

מצוקה קשה של נוער נורמטיבי

הביטוי 'נוער בסיכון' מטעה לגבי תחושת הדחיפות והמיידיות שצריכות להיות קיימות. מרבית הנוער האתיופי אמנם נחשב לנוער נורמטיבי שעוד לא התדרדר לפשע ולסמים ובכל זאת הוא זקוק לטיפול דחוף ויומיומי. "באים אלינו נוער אתיופי נורמטיבי", מתארת מולו ברהן את קהל המבקרים במרכז "הפוך על הפוך" בקרית-ים שהיא מנהלת מטעם עמותת על"ם (עמותה לנוער במצבי סיכון), "ההורים אינם דומיננטיים אצל הנוער הזה ונוצר חלל בקרב המתבגרים וקצר תקשורתי בין הילדים וההורים – הילדים מדברים עברית שוטפת וההורים מקרטעים בעברית בקושי. יש בעיית תקשורת מינימאלית. כשאין עוגן בבית שיכול לתת מענה הבעיה עלולה לפרוץ ולהתגבר".

זאת המציאות בקרב מרבית הנוער האתיופי – תחושה שאין עם מי לדבר. נוער יוצא אתיופיה אינו רוכש אמון לאף סמכות, והוא רווי אכזבות מבית הספר ומהגופים המטפלים השונים. כדי להתמודד עם תופעת חוסר האמון הוחלט בעמותת על"ם להכניס ברשת מרכזי-המידע שלהם, "הפוך על הפוך", רכזים יוצאי אתיופיה בשבע ערים בהם יש ריכוז גבוה של נוער זה: מגדל העמק, קריית ים, קריית גת, שדרות, עפולה, ב"ש, נתניה. "כאשר לא הייתה דמות אתיופית במועדון לאחר שנפתח", מסבירה ברהן, "באו פחות בני נוער אתיופים באופן משמעותי. דמות אתיופית גם מקצרת תהליך של רכישת האמון של בני הנוער במקום. זמן גדול היה לוקח לנוער אתיופי לחוש אמון כלפי המקום זאת בעקבות הרבה חוויות של אי נעימות שהוא חווה בחברה".

נוער נורמטיבי יוצא אתיופיה אינו דומה לנוער נורמטיבי ותיק. התרבות שלו שונה באופן מהותי מהתרבות של הוריו ואף שונה מזו של הנוער הרגיל אליו הוא מנסה להשתייך. "בכיתה ז' אתה יודע שלאתיופי אין כסף, אין כלום, הוא מבין את המצב שלך", מספר א' ל-'הד הקריות', "מה שאתה מרגיש הוא מרגיש אותו דבר בדיוק. והלבן, אתה תגיד לו מחר אין לי מה לאכול, והוא לא יבין על מה אתה מדבר. אם תגיד לאתיופי שאין לך מה לאכול, הוא יגיד לך, וואלה, גם אצלי אין". במרכז "הפוך על הפוך" בקריית-ים מתמודדים עם בעיות נורמטיביות שהולכות ומחריפות. "למשל מריבות בין ההורים לבין המתבגר על בילויים ודברים אחרים", מדגימה ברהן, "'מה פתאום עם שקיעת השמש את יוצאת?' שואלים ההורים את הנערה האתיופית מאחר ובאתיופיה היה נהוג לחזור הביתה עם שקיעת השמש".

ללמוד שפה חדשה

העובדה שמרבית הנוער יוצא אתיופיה שולט בשפה העברית כמו נוער ישראלי ותיק עלולה להטעות. "היום אני מבינה", אומרת ברהן, "שהשפה אינה אומרת כלום מבחינת ההיקלטות שלך בארץ". כוונתה של ברהן היא שקיים הבדל בין השפה התרבותית של נוער יוצא אתיופיה לבין השפה התרבותית של נוער ותיק. הבדל זה הופך קריטי כאשר צריך נוער יוצא אתיופיה להתמודד עם מצוקה ועולם המושגים של המבוגרים אינו מספק לו תשובה הולמת. דוגמא לכך אפשר לראות בניסיון ההרסני שיש לבני נוער אתיופים למצוא פתרון למצוקותיהם בעזרת סמים ואלכוהול. על פי בדיקה מדגמית מ- 2003 שנעשתה על ידי ד"ר ארנון אדלשטיין מהחוג לקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית עולה כי כרבע מנוער יוצא אתיופיה הנבדק התנסה בסמים וכשני שלישים (67.3%) דיווחו על שתיית אלכוהול בשנה האחרונה, חלקם (43%) אף הגיעו למצב של שכרות. "הם לא יודעים לשתות", מתארת את המצב מורית דרורי, מדריכה במרכז קשב ומידע בתחנה המרכזית החדשה בת"א, "הם משתמשים בשתייה לא כאלמנט חברתי אלא כתרופה. זקוקים לשתיה הזאת. הנער חייב אותה כדי להתפרק ולשכוח ולהרגיש חופשי".

מרכז קשב ומידע בתחנה המרכזית בת"א פתוח מראשון עד חמישי מבוקר עד ערב. וונדמניך, מנהל המקום: "אף פעם לא סיימנו בשעה 18:00. תמיד אנחנו מסיימים מאוחר יותר יש ימים שב- 20:00 ויש ימים שב- 22:00". המרכז, שהוקם בשנת 95 על ידי אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה, מנוהל משנת 2000 על ידי עמותת 'פידל', ומהווה כתובת לנוער יוצא אתיופיה המבלה בעיר הגדולה.במהלך היום מבצעים המדריכים סיור בתחנה המרכזית החדשה והישנה ובחוף הים ופעם בשבועיים נעשה סיור לילה במקומות הבילוי התל-אביבים האהודים על מאות בני נוער יוצאי אתיופיה.

"הקטטות כאן הן מעין המשך של השתייה", ממשיכה דרורי בתיאור 'פתרונות' בני הנוער למצוקתם, "כנראה שהתסכול והזעם שמצטבר אצלם הוא יותר חזק ולכן זה יוצא באלימות". לשם טיפול באלימות יזם מרכז קשב ומידע תוכנית ששמה "שפה חדשה" הפועלת כבר מספר חודשים. בשיתוף עם יחידת 'מצילה' של המשרד לביטחון פנים, על בסיס מודל של ארגון C.M.S המפתח מערכות לניהול קונפליקטים, מפגיש מרכז קשב ומידע שתי קבוצות של צעירים במטרה לתת להם כלים להתמודדות עם סכסוכים. מתוך קבוצות אלה המונות צעירים בגילאים של 18 – 30 מערים שונות, מקווים אנשי המרכז לגבש את חוד החנית של מנהיגות שתחנך את הנוער איך לא להגיע לאלימות כאשר פורצים סכסוכים. בסופו של התהליך הכולל סופי שבוע מרוכזים אמורים המשתתפים הצעירים להביא למקומות הבילוי שפה חדשה של התמודדות עם עימותים שאינה כוללת אלימות.

צעד נוסף ומשלים של לימוד שפה נוגע לדור של המבוגרים בני העדה. "על מנת להצליח חייבת להיעשות עבודה עם ההורים וצריך להחזיר את הכדור אליהם", אומרת ברהן, שיזמה במרכז "הפוך על הפוך" בקריית ים מפגש עם מבוגרים בני הקהילה. "אבל הייתי סקפטית לגבי הפגישה לא תליתי בזה הרבה תקוות. בסוף מצאתי את המרכז מלא באנשים שצמאים למעורבות וצמאים להתייחסות אליהם כאל בעלי סמכות". באמצעות הקבוצה הראשונית מתכננים ברהן ודסטה להכין רשימה שמית של כל ההורים בעיר ולהזמין אותם לסדנאות ללימוד 'שפתם' של הצעירים: שיקום הסמכות ההורית, יחסים בין הורים ומתבגרים, התמכרויות לסמים ולאלכוהול ועוד.

יריעת טיפול מלאה חורים

עם כל הרצון הטוב, הפעילויות והתוכניות של מרכז קשב ומידע הן כמו טיפה בים. הניסיון שלהם לעצור תופעות של שיכרות ואלימות במקומות בילוי מעידים על כל מה שלא נעשה במקום המגורים של בני הנוער. היתרון הבולט שהם מציעים הוא פעולות ה- Reaching out כלומר: חיפוש והגעה לבני הנוער בטריטוריה שלהם, היכן שהם חיים ומבלים. לעבודה זו שותף גם ארגון על"ם בזכות ניידות הלילה הפועלות בערים כמו באר שבע, רחובות ונתניה, בהן קיים ריכוז גבוה של נוער יוצא אתיופיה.

על"ם הוא הארגון המשיג את הכיסוי הרחב ביותר של נוער יוצא אתיופיה באמצעות 13 עובדים סוציאליים, תוכנית סיוע בלימודים ורכזי נוער בשלוש שכונות עתירות עולים. אבל גם שמחה גטהון, רכזת תחום רב תרבותיות בעל"ם, (האחראית על נוער עולה, ערבי, דרוזי וחרדי) מודה כי הפעילות אינה מספקת וכי השאיפה שלה היא "להצליח לאתר את כולם ולהגיע לכולם ולבחון את הבעיות של כל אחד ואחד ובאמת לשאול אותם מה הם רוצים. אף אחד לא שואל אותם מה הם רוצים". בנוסף צפוי הארגון לצמצם את פעילותו באופן משמעותי עקב קיצוץ בתקציבו לשנת 2005.

גופים נוספים המציגים פעילות עם נוער אתיופיה אינם מתיימרים להקיף את כל בני הנוער יוצאי אתיופיה. היחידה לקידום נוער של משרד החינוך למשל, מטפלת ב- 1000 מהמקרים הקשים בלבד ב- 26 ישובים. אלא שלדברי ווביט מנגיסטו וורקו, המפקחת הארצית של נוער בסיכון יוצא אתיופיה ביחידה לקידום נוער, גם ככה לא כל המקרים הקשים מטופלים, עקב מחסור בתקציב. הפער בין הגדרת התפקיד של היחידה לקידום נוער כ- 'מטפלת בנוער בסיכון' מול העובדה שהם מטפלים רק ב- 5% מתוך ציבור זה של יוצאי אתיופיה – אומרת דרשני.

תופעה נוספת שמן הראוי לשים אליה לב עולה מתוך דבריה של דרורי: "המון גופים נוח להם להגיד שהם עובדים עם נוער בסיכון אבל בעצם זו כמות מצומצמת של נערים שמגיעים לכל התוכניות". אי תיאום או תיאום חלקי בין הגופים השונים מביא למצב שחלק מבני הנוער מטופלים על ידי יותר מתוכנית אחת. המסקנה הראשונית מכך היא שמספר בני הנוער המכוסים על ידי המערכות השונות הוא קטן בהרבה ממה שמציגים הנתונים.

תופעה זו היא אחת הסיבות שהביאו את ארגון הג'וינט להפעיל את פרויקט "רשת בטחון" בשנת 1999. "בשנים 97 – 98 הייתה תחושה שיש לא מעט עשייה אך הבעיות בשטח הולכות ומתעצמות", מתאר את תהליך ההקמה שמואל ילמה, מנהל הפרויקט מטעם הג'וינט, "רצינו לעשות בדיקה מעמיקה. ואז הוחלט לעשות מאמץ משותף. גילינו שהטיפול בבני נוער לא רק היה בו בזבוז משאבים אלא גם סתירות. קיבלנו לכך חיזוק על ידי מבקר המדינה של 98 על התנהגות הרשויות בנושא".

הפרויקט פעל שלוש שנים כפיילוט בערים חדרה, רמלה ורחובות תוך שיתוף פעולה עם עמותת על"ם והיום הוא פועל באופן בלעדי בעיר באר שבע. בשנת הלימודים תשס"ב למשל הוא הביא לצמצום של 69% של מספר בני הנוער המנותקים בעיר חדרה, בעוד שברמלה חל צמצום של 42% וברחובות של 15%. בכל הערים הוגדל מספר בני הנוער המשתתפים בתוכנית בשיעור משמעותי והוגדל מספר בני הנוער המשתמשים בשירותים עירוניים בערים רחובות ורמלה ב- 34% וב- 29% בהתאמה.

מקור ההצלחה של הפרויקט הוא במעקב הפרטני אחר כל בני הנוער באותה עיר תוך תיאום בין הגופים העירוניים השונים במטפלים בנוער. לצורך מעקב זה נבנה בכל יישוב מאגר מידע שמי של כל בני נוער ושל התוכניות הפועלות. בכל עיר הועסק מתאם טיפול שראה את כל התמונה היישובית וידע במקרה הצורך גם ליזום תוכניות חדשות לטיפול בבני נוער מסוימים. "למשל בחדרה", מספר ילמה, "זוהתה קבוצה של 15 – 20 בני נוער שחלקם מנותקים וגם עם בעיות של סמים אבל הם הביעו עניין במסגרת, ומכללה חדשה שקמה באזור רצתה לעשות עבודה עם בני נוער בסיכון – ואז בנינו תוכנית שתביא את בני הנוער לבחינות בגרות. לנערים נמצא מענה שלא היה קיים בעיר ונעשתה בנוסף גם עבודה עם ההורים שלהם".

תלות הכרחית בסיוע הממשלתי

אחריתו של פרויקט "רשת ביטחון" עשויה ללמד אותנו שיעור מאלף לגבי עתידם של פרויקטים המטפלים בנוער בסיכון – בסוף הם נגמרים ואין מי שייקח אחריות על ההמשך. הציפייה של אנשי רשת בטחון שימצא גוף שיפעיל את הפרויקט במקומם התבדתה. "זה פספוס שמשרד משמעותי כמו משרד החינוך או הרווחה לא לקחו את המודל כולו". אומר ילמה.

אתם בניתם את התוכנית מבלי לחשוב על העתיד?

"הייתה התייחסות מצדנו לנושא. הייתה הצהרה מצד אחד המשרדים שאם הפרויקט יהיה מוצלח הוא ייקח עליו בעלות. אבל זה דבר בעייתי כי לקיחת אחריות על ידי משרד אחד דורשת ביטול של אחריות על ידי משרד שני. זה היה מחייב אותם שבירה של מסגרות קשיחות מידי על מנת ליצור אחריות ממלכתית אחת. זו הייתה מהפיכה גדולה מידי בשבילם".

ומה עם ראשי הערים?

"בעקבות התוכנית הניסיונית בחדרה ניסה ראש העיר לבנות חטיבה שתטפל בכלל הנוער בסיכון בעיר עם המודל הזה אבל הוא תלוי בדרגים מחוץ לרשות שלו וזה היה מחייב אותו מהפכה כדי לבנות מודל מהסוג הזה. צריך גורם נייטרלי שייקח על זה אחריות בלי לשבור מסגרות, וזה לא קרה".

הסוף המצער של תוכנית כה מוצלחת, יכול להוות שיעור מאלף ביחס לכל תוכנית עתידית המטפלת בנוער בסיכון יוצא אתיופיה: היוזמות היעילות באות תמיד מגורם חוץ-ממשלתי אך ללא סיוע ממשלתי בהמשך – הכל צפוי לקרוס. מסקנה זו מעמידה בצל כבד את קיומם של שני פרויקטים חדשים העומדים על הפרק: פרויקט "יניב" ו- SPACE, תוכנית הדגל של הפרויקט הלאומי למען יהודי אתיופיה.

"היוזמה הלאומית למען ילדים ונוער בסיכון", או בשמו השני – פרויקט "יניב", אמורה להתמודד עם 350 אלף ילדים ובני נוער בסיכון הנמצאים במדינת ישראל. לצורך כך צריך היה ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, להכריז על השקת הפרויקט כבר לפני חמישה חדשים, בהיקף של 2 מיליארד שקל. מחצית הכסף מתחלק בין איש העסקים אבי נאור, קרן סקט"א רש"י, קרן סבן (של המיליונר הישראלי חיים סבן) והפדרציות היהודיות של צפון אמריקה, בעוד הממשלה מתחייבת להעביר סכום של מיליארד שקל תוך פרק זמן של חמש שנים. אולם כפי שפורסם בעיתונות הארצית (רותי סיני, "הארץ", 18.11.04) התוכנית כולה עלולה להתבטל עקב בעיית תקציב של ממשלת ישראל. באין תקציב ממשלתי הוחלט בינתיים על פרויקט מצומצם בערים עפולה וקריית גת וכן על פרויקט סיוע ארצי לנערות בסיכון.

פרויקט גדול נוסף שעומד להתחיל הוא פרויקט SPACE(Schooling Priorities and Community Empowerment) שמנסה להתמודד עם תופעת הנוער בסיכון של יוצאי אתיופיה בשש הערים שבהם מתמקד הפרויקט הלאומי (באר שבע, קריית גת, לוד, רחובות, נתניה וחדרה). "אנחנו מנסים לאמץ את המודל של רשת בטחון אבל באופן שונה", אומר אמיר טואבה, מנהל התוכניות הארצי של הפרויקט הלאומי, "בשש הערים אנחנו נקים מרכזים לאיתור ומידע של יוצאי אתיופיה, אלא שהנערים הם אלה שינהלו את המרכזים. זאת במטרה להעצים אותם".

גם לפרויקט זה עדיין לא העבירה ממשלת ישראל את חלקה התקציבי (כ- 2 מיליון דולר) וספק רב אם תעביר אותו בעתיד. כל מי שעתידם של בני נוער יוצאי אתיופיה חשוב לו אינו יכול לתלות יותר מידי תקווה בהבטחות ובהתחייבויות של ממשלות ישראל. מצד שני – האם יתכן שינוי במצבם ובעתידם של בני הנוער שאינו נסמך על סיוע ממשלתי? צריך לקוות שעל אף חוסר האמון בממשלה יתקיים השינוי התודעתי המיוחל בקרב הציבור ומקבלי ההחלטות. למען עתידם של בני הנוער אין דרך אחרת, חייב להיות איזשהו שינוי תודעתי. אנחנו נגרום לו לקרות!